שערי עזרה מב

שכתב וז"ל ואגב אורחין חזיתי חזות קשה בהגה"א בשם מוהרי"ח וז"ל ז"ל מוהרי"ח אין מערבין וכו' ואם עירב עליו האב לדרום ואמו לצפון אפי' בן שש אחר אמו גרירא וכו' ע"כ והא בגמרא אמר ר' יאושע בריה דר"א הכי ואותיבו עליו מברייתא דקטן דצריך לאמו ואמרו תיובתא דר"י בריה דר"א תיובתא וצ"ע עכ"ל. ואחהמ"ר כל לגבי דידי לא ידענא מאי קא מקשה עליו דבגמ' הק' על ר"י בריה דר"א דס"ל דבן ד' ובן ה' צריך שיערבו עליו ואינו יוצא בעירוב אמו דהא בברייתא קתני קטן שצריך לאמו יוצא בע"א עד בן שש וליכא למימר דהברייתא היא היכא דעירב עליו אביו לדרום ואמו לצפון וקאמרה שהוא יוצא בע"א דהא עד שש קתני משמע דמקו' עד שש יוצא בע"א אף אם לא עירבו עליו ואן אי נימא דמ"ש הברייתא עד שש פי' עד ולא עד בכלל אפי"ה הויא תיובתיה דר"י בריה דר"א דס"ל דבן ה' אינו יוצא בע"א עד שיערבו עליו עיין בפירש"י וע"ז מסיק הש"ס בתיובתא ומוהרי"ח ז"ל אתא לאשמועינן חידושא אחרינא לענין דינא דאף אם הוא אין צריך לאמו כגון שהוא בן שש שלימות דהדין הוא דמכאן ואילך אינו יוצא בט"א כ"א עד שיערבו עליו וייקר מקרה דעירב עליו אביו לדרום ואמו לצפון יוצא בע"א שעירבה עליו לצפון ואינו יוצא בעירוב אביו דבצוותא דאימיה ניח"ל אף שהוא בן שש ועיין להחק"ל חא"ח סי' הנז' ד' רנ"ד סוף ע"א. באופן שדברי הי"מ וגם מוהר"ש עבדלא שנראה שהוא ג"כ ש'ר המסכים בזה צא"ת

עוד ראיתי להחק"ל ז"ל שכתב שם וז"ל עוד ק"ל לדבריהם מהא דאותבוה לר"י בריה דר"א מהא דתנן קטן הצריך לאמו יוצא בע"א עד בן שש ומאי קושיא אימא דהברייתא איירי בבן טפש ועד ולא עד בכלל וא"כ אתי שפיר דברי ר"י ור"ל עם הברייתא. ור"א דאמר דבן שש יוצא בע"א דהיינו שנת שש עצמה הוכרח ר"י בריה דר"א לומר דאיירי בשעירבו עליו וא"כ לק"מ בהאי תיובתא ואמאי אסקוה בתיובתא בשלמא לשיטת רש"י וכו' אבל לשיטת הרא"ש מאי ק"ל וצ"ע עכ"ל. ואנכי העבד אחהמ"ר לא ידענא מאי קא מקש"ל דהגם שנאמר דבתוך שנת ד' ובתוך שנת ה' צריך לאמו מיקרי לדעת ר"י ור"ל עכ"ז קושיית הגמ' היא כראי מוצק דכו' הש"ס להק' על ר"י בריה דר"א דאמר דבן ה"ש שלימות אף אם הוא טפש אינו יוצא בע"א כ"א עד שיערבו עליו ודברי ר"א בהכי פירשם דהיינו כשעירבו עליו והברייתא קאמרה דקטן יוצא בע"א עד בן שש ואפי' אם נפרש בכו' הברייתא דעד ולא עד בכלל ואם הוא בן שש שלמות אינו יוצא בע"א אכתי ק' דמהברייתא משמע דבן ה"ש שלמות הוא יוצא בע"א דדוקא בן שש הוא דאינו יוצא בע"א ואיהו קאמר לעיל דבן ה' שלימות אינו יוצא בע"א אף אם הוא טפש עד שיערבו עליו ובבן חריף טפי מבר ד' אינו יוצא בע"א והיא קושיא אלימתא ולהכי אסקוה בתיובתא

גם עו"ר לו ז"ל שם שכתב וז"ל וגם לפי שי' זו ק"ל מאי ק"ל לש"ס לר"י ור"ל מדתניא קטן הצריך לאמו וכו' אימא איירי בבן טפש ועד ולא עד בכלל ואמאי איצטריך לשנויי הא דאיתיה לאבוה במתא הא דליתיה לאבוה והדבר צא"ת עכ"ד

גם את זה אחהמ"ר אומר דקו' הש"ס היא דר"י ור"ל ס"ל דכיון שנעשה בן ה"ש שלימות אף אם הוא טפש אפי"ה א"ץ לאמו מיקרי וצריך שיערבו עליו ואינו יוצא בע"א ומהברייתא משמע דעד בן שש יוצא בע"א וצריך לאמו מיקרי ואף אי נימא דפי' הברייתא דקאמרה עד בן שש היא עד ולא עד בכלל עדין ק' דמהברייתא משמע דבן ה"ש שלימות יוצא בע"א ולהכי איצטריכו בגמ' לשנויי הא דאיתיה לאבוה במתא וכו'. שוב אחז"ר שהר' נה"ש בסי' קי"ד הק' כקו' החק"ל ז"ל ותי' כדתי' בעניותין ע"ש

וראיתי לה' שולחן גבוה בסי' תר"ם שהק' על מרן שכתב בכ"מ ומינה נילף לעירוב כתב עליו וז"ל אילו היה בהיפך החרשתי כיון דהלכות עירוב סידר לן הרמב"ם בתחי' א"כ אילו הוה התם מפליג בין איתיה וכו' והכא בסוכה הוה סותם הו"א כדקאמר דסמך הכא אהתם אבל עכשיו דבה' עירובין סתם כר"א היתכן דסמך התם אמה שיכתוב אח"כ בה' סוכה אתמהא וצ"ע ע"ש. ומדברי הלח"ם פ"ו דסוכה נר' דל"ש בין אם מתחי' סתם ואח"כ ביאר בין אם בתחי' ביאר ואח"כ סתם יע"ש. וכן ג"כ כתב בה' שכירות פ"ב ה' א' ע"ש. ואיך לא שלטו מאורי עיניו בהלח"ם שם. ואם נאמר דהוא ראה וידע דברי הלח"ם ז"ל ועכ"ז הוא מקשה מ"מ ק' מדוע לא הבי"ד הלח"ם ז"ל ויקשה עליו ג"כ כאשר הק' ע"ד מרן ז"ל. ועיין בס' יד משה ד' קס"ו ע"ד שהק' כן על מרן הכ"מ ושוב חזר בו מדברי הלח"ם הנ"ל דס"ל דל"ש וגם הביא ראיות ע"ז ממקומות אחרים יעו"ש באורך: סימן י"ט

שאלה מעשה שהיה באחד שהיה נותן חטים השמורות משעת קצירה בתוך כלי נחושת שקורין אותה תאנכי'ת גא'ז והכלי הזה עם החטים הנ"ל היה נתון במרתף וכשהגיע זמן בדיקת החטים הוציאו החטים מהכלי ונשאר עוד בהכלי הנז' מעט חטים שהם דבוקים בכלי עם מעט עפרורית קמח שנשארו בהכלי הנז' מהקמח ש"פ ש"ש שעברה שאינו מנוקה הכלי הנז' יפה מהקמח וע"י לחלוחית הארן נתלחלח הכלי הנז' מבפנים והקמח והחטים הנז' נגבלו יחד ושוב אח"כ נתיבשו ונדבקו בהכלי הנז' וכשהוריקו החטים הנז' כדי לבוררם הוציאו את החטים הדבוקים לבדם ומצאו אותם שהם מגובלים קצת עם מעט קמח וכעת הם יבשים יחד והניחו אותם לבדם ולשאול הגיעו על שאר החטים אם כשרים הם למצות מצוה ולימי הפסח לדידן דאית לן חומרת חוזר ונעור

הנה דבר זה כבר הוא בא מבואר בדברי מרן ז"ל בש"ע סי' תס"ו ס"ג וז"ל שק מלא קמח שנתלחלח מזיעת החומה מותר ויש אוסרים ע"כ. וכבר ידוע דדעת מרן ז"ל כאותה סברא שמביאה בסתם וא"כ מותרים הם. גם הא"ז כתב דדעת המתירין עיקר והבי"ד הבאה"ט וכ"כ הפר"ח ז"ל דאין מחמיצין זיעת הבתים והבורות שיחין ומערות וגם אין להם דין מי פירות וכו' ע"ש. וה' שו"ג ז"ל ג"כ כתב דמרן ז"ל סתם בתחי' דמותר והלכה כסתם ע"ש. ועיין בהרשב"ץ ח"ג סי' כ"ג וביבין שמועה במאמר חמץ דכ"ז ע"א דהאריך להוכיח דזיעת הבתים ובורות אין מחמיצין עש"ב גם נכדו ה' יכין ובועז סי' קמ"א כן הסכים והוב"ד בס' סמא דחיי ד' ח"י עש"ב. ובסו"ד שם אחר שהבי"ד כל הרבנים הנ"ל כתב וז"ל ומכאן יש ללמוד לע"ד שאם בשעת לישת המצות נפל זיעה מעל פני האדם בעיסה שאינה מחמצת וכמ"ש הרשב"ץ ז"ל משם המפ' ז"ל שזיעת האדם אינה מחמצת עכ"ד. ואני בער לא ידעתי מה צורך ללמוד לימוד זה מדברי הרשב"ץ ז"ל דכבר דב"ז הוא בא מבואר בדברי מור"ם בהגה סי' תס"ו ס"ה בשם הטור דזיעת האדם אינה מחמיץ ע"ש. ועיין ג"כ בס' אפי זוטרי בסי' תס"ו מה שכ'. ועיין לה' א"ר שכ' דברמזים שבקלף ליתיה כמו שלפנינו ושכ"כ בס' אמרפל דזיעת בתים אינה מחמצת כלל ע"ש

ברם מה נענה ביום שידובר דברי מרן ז"ל בש"ע סי' תס"ז ס"ז וז"ל ישראל שיש לו בורות חטים וחושש