שערי עזרה שלא

לא הי"ל בהם זכות כ"א לפירות לדברי הרמב"ם אפי' היו טמונים ועתה שכבר מת אין ליורשים בהם שום זכות. ואפי' לדעת מ"ש כי הטמונים י"ל זכות לבעל להחזיק בהם כשלו היינו כשטוען בריא והכא ליכא אלא טענת שמא מן היורשים ולאו כלום היא ע"ש. והפ"מ ז"ל שם בח"א סיס"ד בנדונו שהוא קרוב לנ"ד כתב דליכא למשדי נרגא במכר זה ממאי דקי"ל בפח"ז המוכר לאשתו ל"ק דלגלויי זוזי הוא דעבד. הכא בנ"ד ליכא בית מיחוש מתרי טעמי חדא דבנ"ד דכבר כתבנו דראובן זה לא קבל מאומה מאשתו אלא שמדעתו הודה במה שאינו וכבר כתבנו לעיל שכתבו מגדולי רבוותא שכל מה שהאדם מתחייב בדרך הודאה אע"ג דידעינן דלא מחייב מ"מ מחוייב הוא בו וא"כ מכר זה והודאה זו שהודה ראובן מדין הודאתו לבד הוא דאתי' עלה דמילתא א"כ בכי הא לא שייך למימר לגלויי זוזי הוא דעבד וז"ב. ועוד אף שהדברים כפשטן שקבל ראובן הסך הנז' מאשתו על הכל אין בכך כלום ולא שייך ה"ט דלגלויי זוזי דהא ידוע הוא דלא כתבי אינשי חוגיט שקבלו את הדמים אלמלא שקבלו הדמים מעיק' או שלפחות השלישם ביד שליש וכיון שכן אי לגלויי זוזי קעביד כבר גלויים היו לו ול"ל לעשות החוגיט ודוגמא לזה כתוב בהג"א פח"ז וז"ל ובמקום דלא קני בזוזי עד שיכתוב שטר ונתנה לו מעות ואח"כ כתב לה השטר קנתה בשטר דהא קודם גמר קנייה נתנה לו זוזי ע"כ ה"נ בנ"ד היא היא ע"כ. ודון מינה ואוק"ב דנדוננו הוא כנדון הז"ל והטעמים שנתן הן הנה הנאמרים בנ"ד ממש כאשר עיני הרואה תחזינה משרים ובלא"ה כבר הבאנו לעיל דלדעת הרמב"ם ומרן וסי' ז"ל דגם היכא דאיכא טענת לגלויי זוזי כגון שהיו טמונים דלא קנתה עכ"ז אותן המעות הם חשובים כנ"מ וילקח בהם קרקע והוא אוכל פי' דכל מה שנמצא בידה הם בחזקתה דנאמנת לומר במתנה ניתנו לי וזהו אפי' אם הבעל טוען בריא וכיון שמת היא לוקחתם לעצמה מלבד סכי כתו' ואפי' לדעת האומרים דהטמונים דאיכא טענת לגלויי זוזי ה"ה לבעל כשלו כבר כתב המבי"ט ז"ל דהיינו כשטוען הבעל בריא והיכא דלא טעין הבעל אלא היורשים הם שטוענים כן היא טענת שמא ולאו כלום היא וכנז"ל

ולפי"ה גם הטענה השנית שטענו היורשים שרגילות הוא שכל אדם כשקונה חצר עושה אותו ע"ש אשתו ויכול להיות שראובן בשביל מסחר החזיר הטאבו ע"ש לא שהקנה לה ממש. וגם אנכי בעוניי כתבתי לעיל בכלל דברי כדברים אלו. מ"מ מלבד דכבר בנ"ד השיבה האשה תשובה ניצחת ע"ז וכמובא בשאלה דמוכיחים הדברים דכונת הבעל לתת לה בהקנאה גמורה וראיה לזה שמקודם הטאבו רצה ליתן אותם במת"ג ע"י הדיין ותשובת חכם היא ועיין בהפ"מ ז"ל שם דכתב מעין זה בנדונו ע"ש. עוד אמינא דמכיון דטענה זו היא טענה גרועה ושמא היא לאו כ"כ להוציא מידה דבר שהוא תח"י והיא מוחזקת בו וכנז"ל. ומה גם דאף דהמצא ימצא דכשקונה חצר כותב אותו בטאבו ע"ש אשתו אבל האמת הוא דאם כבר קנוי החצר לו מקודם וכתוב בטאבו בשמו זה אינו בנמצא שיתן מעות ראסים בטאבו כדי שיכתוב אותו ע"ש אשתו כ"א אחד מעיר ולסיבה גדולה ודבר כזה אינו רגיל והוה בין איש לאשתו כ"א כשהוא בדעתו להקנות לה בקנייה גמורה לכן טענתם זו מהבל תמעט והיא נאמנת לומר דבמתנה ניתנו לי ואפי' היא נושאת ונותנת בתוך הבית מהנייא טענתה זו. אבל כשהקרקע היא קנוייה מאחרים וכתוב השטר בשמה כבר פסק מרן ז"ל בש"ע ח"מ סוס"ס אשה שטוענת על הקרקעות שהניח בעלה שחציים שלה ממעות שנפלו לה מבית אביה והשטרות כתובים בשם שניהם הדין עם האשה ואם כתובים בשמה לבד והיא טוענת שכולם שלה כולם שלה ע"כ. וכ' שם הסמ"ע ז"ל והבי"ד הבאה"ט שם סקכ"ח דהיינו באינה נו"נ בתוך הבית כמ"ש בסיס"ב ס"א דשם חזר וכ' הרמ"א ד"ז והש"ך כ' דבמקור הדין בתשו' הרא"ש משמע דאפי' בנו"נ וכו' כשהבעל עצמו כתב השטרות ושכ"כ הסמ"ע גופיה בסיס"ב לדעת הטור באה"ע סיפ"ו וכו' ע"ש. ובענין אם ראובן נתן מעות לשמעון המוכר או הלוה ואמר שיכתוב השטר ע"ש לוי דיש מהפוס' דס"ל דזכה לוי בזה שנכתב השטר ע"ש עיין בס' קול אליאו ח"א סיל"ו דהאריך בזה וסיים דבנדונו אליבא דכ"ע לא זכה דהא ודאי הא דס"ל הפוס' דזכה מי שנכתב השטר ע"ש הוא מדין אודיתא קא זכי דהא ודאי כיון שאמר להם שיכתבו הודאתו כולי האי לא עביד איניש שלא להשביע א"ע ולכן כתבו ז"ל דבאומר לעדים שיכתבו השטר ע"ש פ' דזכה בו אותו פ' מדין אודיתא. ובנדונו לא חשיבא הודאה כיון דהודאה זו לא היתה בפני עדים כשרים אלא שאמר לגוי שיכתוב השטר ע"ש פ' ואין בזה דין הודאה כיון דיודע הוא דאין לו עליו שום ממון ורוצה לזכות בשביל הודאתו אי"כ הודאה ויכול לטעון שלא להשביע א"ע עשיתי או לפנחייא בעלמא וכיוצא ע"כ. ובס' ושב הכהן סימ"ו כתב וז"ל ועדין איכא לברורי היכא שהודיע ראובן לש' שקונה או מלוה אותו לשם לוי דקנה לוי אי הטעם הוא משום דהוי כמזכה ללוי ע"י שמעון או משום הודאה דהוי כאילו מודה ראובן שהמעות הללו המה של לוי ואין אחר הודאתו כלום דזכה לוי בהודאת ראובן וכו' ונ"מ בין ב' הטעמים היכא שקנה מנכרי או הלוה לנכרי דאי אמרי' דהוי כמודה וכו' א"כ אין חילוק בין ישראל לנכרי אבל אי אמרי' דלא הוי הודאה גמורה כיון שלא אמר בלשון הודאה אלא הטעם הוא משום דהוי כמזכה אותם וכו' א"כ בנכרי דלא שייך לומר הכי דאי אפשר לזכות ע"י נכרי לא קנו הבנים ולא יצא עדיין הממון מרשות אביהם וכו' ע"ש. והוב"ד בס' שמו משה סי"ו דצ"ח ע"ש. והגם שלא נתבאר בדבריו דאי משום הודאה הוא שזוכה לוי דצריך שתהיה ההודאה בפני ע"כ וכמ"ש הקו"א ז"ל. מ"מ נלע"ד ברור דלא לאפושי פלוגתא ושגם ה' וש"ה ז"ל אזיל ומודה דההודאה צריכה שתהיה בפני ע"כ ואם היתה בפני עדים פסולים לא מהניא ומאי דקאמר אי מטעם הודאה ל"ש בין ישר' לנכרי היינו דהמוכר או הלוה בין יהיה ישר' או נכרי ל"ש ולנ"מ מידי מאחר דאינו מזכה ללוי ע"י אבל לעולם צריכה שתהיה ההודאה בפני ע"כ אבל אם מטעם זיכוי אזי כיון דהזכיה היא ע"י המוכר או הלוה אם הוא גוי ל"ק הישר' דגוי לית ליה זכייה שיזכה בעד הישר' וז"פ. ושם בס' שמו משה כתב דה' בתי כהונה ס"ל דהיא מחלוקת בין הרמב"ן ובעה"ת דלהרמב"ן ז"ל נר' שהוא משום אודיתא ולבעה"ת נר' שהוא משום זיכוי וכן ס"ל להרא"ש ע"ש. ומהתימה על הקו"א ז"ל דפסקיה בסכינא חריפא דמדין אודיתא קא זכי ולפי האמת דבפלוגתא היא מתנייא ואיך לא זכר ש"ר לדברי ה' ב"כ וה' וש"ה ז"ל ועיין בס' חק"ל מ"ב חח"מ סיכ"ג וכ"ד וכ"ה שהאריך בזה ושהמוחזק מצי"ל קי"ל ובסיכ"ג דרל"ג הבי"ד הקו"א ז"ל במה שתמה בדברי הטור שסתם כבעה"ת שהוא היפך דברי אביו הרא"ש וכו' והק' עליו דאיך נעלם ממנו תשו' אביו וכו' ע"ש. ובעיקר הדין שסיים הקו"א ז"ל כנז' לא כתב עליו מידי דנר' דשר המסכי"ם לדינו. ועיין בכנה"ג סיקפ"ד הגה"ט אוי"ב ובמט"ש סי"ס הגה"ט אוס"ב ובס' פאת ים מער' שי"ן מה שציין בזה ולא עת להאריך בזה: