שערי עזרה של

עש"ב. ונדונו שם הוא קרוב לנדוננו ודון מינה ואו"ב דמוכח מדבריו שם דקנתה זאת האשה הבתים במה שהיו נמצאים שם בעת כתיבת הטאבו עידי ישר' והודה בפניהם איך קיבל ממנה ס"פ ומכרם לה. ואף דבנ"ד לא אמר שיחתמו העדים בחוגיט לא מרע דאעיקרא הא דמהניא חתימתם בחוגיט הוא למען תהיה עדותם ניכרת וקיימת לדורי דורים אף לאחר מיתתם. אבל כ"ז שהם בחיים וזוכרים הדבר שנעשה בפניהם ומעידים בו אי"צ שתהיה עדותם כתובה בעט ברזל ועופרת וכשיעידו על מה שנעשית ההודאה בפניהם די והותר ומסתלק מאי דצריך העדאת עידי ישראל על השופט דלא מקב"ש מאחר שהיתה ההודאה בפניהם ליכא תו חששת שוחדא וזיוף. והא דמשמע מדברי הפ"מ ז"ל שם בבירור דס"ל צריך שיאמר א"ע ואי ליכא א"ע ל"מ האודיתא ובנ"ד ליכא א"ע. י"ל לע"ד דמ"ש הז"ל כן הוא כפי מה שהאריך שם לפרש דברי הריב"ש בכונתו בדברי הרמב"ם דמצריך שיאמר א"ע בהודאות הלואות שיש בהם שעבו"ן וכתב שאגב למדנו מדברי הרמב"ם שפסל הודאת שמכר ביתו בעש"ג וכפי דברינו הוא משום שחסר א"ע לפי דרכי' זה יוצא דהמודה לחבירו שמוכר לו ביתו צריך שיאמר א"ע דכיון דהודאתו הוא להוציא הדבר מחזקתו להודאות של חיוב מדמינן ליה ולא להודאות של פיטור ושכן תמצא בתשו' מוהריב"ל ח"א סיפ"ד ואפשר לפרש גם דברי מרן הכ"מ ז"ל כמו שפי' בדברי הריב"ש ז"ל אלא שקיצר בדבריו עש"ב. האמנם אנכי הרואה אחהמ"ר דמרן ז"ל לא קאי בסברתו זאת ואף בלא א"ע ס"ל דמהני דשם באבק"ר סיע"ה אחר שהאריך בדין שטרות הנעשים בעש"ג דלהרמב"ם ל"מ וכו' כתב וז"ל ומיהו אם יש עידי ישראל כשרים שנמצאו שם בשעת הצוואה ויעידו שהם שמעו שאמר שהיה מניח ן' דוקאדום לפ' ודאי שזכה בהם, דהשתא לא על השטר העשוי ע"י גוים סמכינן אלא על עדות הישר' המעידים. ואפי' אם לא נמצאו עידי ישר' שיעידו כן אם שטר צוואה זו נעשה ע"י ערכאות ועידי ישר' מעידין שערכאות אלו ועדים החתומים בשטר אינם ידועים בקב"ש יש להכשירו אליבא דכ"ע שאעפ"י שכתב הרמב"ם דשטרי מתנות העשוים בערכאותיהם פסולים אע"פ שיש בהם כל הדברים שמנינו לא נתכוון אלא לשטר שכתוב בו שדי נתונה לך שהשטר הוא הקנין וכדמשמע וכו' אבל מתנה שאין השטר עיקר הקנין שלה כגון בנ"ד דשטרא אינו אלא לראיה בעלמא דומייא דשטרי מכר כשרים הם זה נר' נכון וברור בעיני וכו' אחר שכתבתי כ"ז מצאתי בתשו' הריב"ש שכתב אפי' לדעת הרמב"ם הדבר ברור דשטרי צוואה כשרים כשטרי מכר שהרי אין השטר עושה קנין אלא דבור המצווה עושה קנין וכו' והו"ל כשטרי מכר ע"כ וכיון שהוא ז"ל מסכים כן שאף לדעת הרמב"ם כשרות כפשט דברי הג' הכי נקטינן עש"ב. הרי לך דלא הצריך שיאמר להם א"ע כ"א כיון שנמצאו שם ויעידו שהם שמעו שאמר די בזה מדקאמר סתם אם נמצאו ושמעו ויעידו שהם שמעו וכו' נר' דס"ל דכל שהיו שם עידי ישר' כשרים ומעידים במה ששמעו די בזה כל שהשטר הנעשה אינו אלא לראיה בעלמא דומיא דשטרי מכר כשר. ואפי' בשטר מתנה שאין כתוב בו שדי נתו"ל שאז הוי לראיה בעלמא כשטרי מכר כשר. וכן בסיום לשונו שם אסיק להלכה כן דכל שהיו שם עידי ישר' כשרים מצויין שם ומעידים שאמר כן זוכה בזה. ולא הצריך לומר א"ע כלל. ועיין ג"כ בש"ע ח"מ סיפ"א סע"ח דפסק אמר בפני שנים הריני מודה לפניכם שיש לפ' אצלי מנה ואמר כן דרך הודאה גמורה ולא דרך שיחה אעפ"י שלא אמר א"ע ואעפ"י שאין התובע עמו ה"ז עדות גמורה ומשלם על פיהם. הודה בפ"ע הודאה גמורה וחזו ליה סהדי אחריני אע"ג דליתנהו לעידי הודאה כי אתו עידי ראייה ומסהדי דאודי קמי הנך חייב ע"כ. ועיין בהמפרשים שם וגם בסמ"ע בסיל"ב. סק"א מ"ש ע"ש. וכבר מודעת זאת דהודאה כה"ג שמודה בפני השררה שקיבל מפ' ס"פ ובעבורם מכר לו קרקע ושיכתבו לו נייר טאבו על שמו בקרקע ההיא אין לך הוראה גמורה גדולה מזו ואינה בדרך שיחה כלל כ"א שכונתו היא בהודאת מכר גמור וכל שהיו שם מצויים עדי ישר' כשרים בשעת הודאת המכר ומעידים על הודאתו מהניא עדותם אע"פ שלא אמ"ל א"ע. וכ"ש וק"ו היכא דהוייא עדותם היא להחזיק הקרקע ביד הקונה שהוא מוחזק בה בקרקע כנ"ד ושלא להוציא מידו דודאי דמהנייא עדותם על הודאת המכר אעפ"י שלא אמר א"ע. וא"כ בנ"ד שהיו מצויים עדי ישר' שם בעש"ג בשעת הודאתו שהודה שקיבל מאשתו ס"פ ושמכר לה את החצר והבתים וכתב לה נייר טאבו ע"ש בודאי שעדותם מהניא לזכות האשה בהם וסמכינן על עדותם. וכ"ש השתא דהיא מוחזקת בהחצר ובבתים דבודאי דאין לנו להוציאה מחזקתה וכנז"ל

אתאן לטענה הא' שטוענים היורשים שלגלויי זוזי הוא דעבד. הנה הרמב"ם ז"ל בפכ"ב מה"א הלכה כ"ט כתב המוכר קרקע לאשתו אם היו גלוים קנתה והבעל אוכל פי' ואם היו טמונים לא קנתה דיכו"ל לגלויי זוזי ואותן המעות שנראו ילקח בהן קרקע והבעל אוכל פי' ע"כ. וכ' הה"מ ז"ל לא קנתה שאין המכר קיים אבל מהמעות ילקח קרקע והוא אוכל פי' לפי שהאשה נאמנת לומר על מעות שבידה ניתנו לי במתנה וכיון שכן אעפ"י שהם עתה ביד הבעל כיון שלא נתנתן לו אלא על דעת המכר לא הורע כחה בכך שהרי כשהוציאתן מרשותה היתה סבורה שיהיה לה שדה תחתיהם ע"כ. ועיין בהלח"מ ז"ל שהאריך בדברי הה"מ ז"ל ולבסוף כתב דרבי' סובר כן דלא קנתה אבל מ"מ מהמעות ילקח פי' ע"ש. ומרן ז"ל בש"ע אה"ע סיפ"ה פסק ותפס בלשונו כהרמב"ם ז"ל וגם בב"י הביא לדברי הה"מ ז"ל מה שפי' בדברי הרמב"ם ושגם בטמונים הם חשובים כנכסי מלוג ושילקח בהמעות קרקע והוא אוכל פי'. גם ה' חלקת מחוקק סקכ"ג כתב כהה"מ וגם הב"ש שם סק"כ כתב דברי הה"מ בקיצור דבמכר לה קרקע אז אכתי המעות בחזקתה דהא נתנה המעות לשם מכר לכן המעות הם בחזקת נ"מ ע"כ גם הבאר הגולה הביא דברי הה"מ ע"ד מרן ע"ש. וא"כ כיון דלדברי כל הפוס' הנ"ל אפי' שלא קנתה הקרקע שאין המכר קיים מ"מ המעות הם בחזקת נ"מ ובחזקתה הם כיון שמת הרי הם שלה לגמרי דנאמנת לומר ניתנו לי במתנה ודינם כדין נ"מ ממש ובמותו לוקחתם לעצמה מלבד כתו'

וכ"כ המבי"ט ז"ל בח"ב סי' פ"ט בנדונו באלמנה שנמצאו מעות בידה והיא תובעת כתובתה מנכסי בעלה והיורשים אומרים שתגבה כתו' מהמעות שבידה והיא גנבתן משל אביהם והיא אומרת שהמעות הם שלה או של פ'. שהביא שם דברי הרמב"ם ז"ל הנ"ל וכתב הרי דברי הרב נר' שכל מה שנמצא ביד האשה הם בחזקתה ואין לו אלא פי' ובין טמונים ובין גלוים אין לו אלא פי' והביא דברי הה"מ הנ"ל וגם מ"ש דמדברי הרשב"א וקצת מפ' נר' דכשאמרו אין לה עליו כלום דוקא בטוען בריא שמשלו הן והיא גנבתן. אבל אם לא טען בריא אין לו אלא פי' וכשגרשה חייב להחזירם וכו' והאריך וסיים הא קמן לכ"ע דהכל בחזקת האשה ואפי' טמונים אם לא כשטוען בריא הבעל והכא בנ"ד היורשים לא מצו לטעון טענת בריא וכו' ואפי' היה טוען בריא