שערי עזרה לג

פלט ז"ל. ומדברי הרשב"א סי' י"ח ובמיוחסות סי' קפ"ט בשם מוהרי"ן פלט ז"ל נר' דגם האיש אינו מברך על היבום לפי שעיקר תכליתה אינה מצוה וכנז"ל ונמצא דדבריו סתראי נינהו. ואם נאמר דכונת דברי תשובת הרשב"א הוא דבא לתת טעם על האשה דוקא דלמה אינה מברכת משום שעיקר תכליתה אינה מצוה אלא עיקרה משום מצות פ"ו והיא אינה מצווה אפ"ה משו"ה אינה מברכת. ולעולם שהאיש מברך אף שעכשיו עיקרה אינה מצוה מלבד דזהו מהדוחק לומר כן עוד בה דמדבריו במיוחסות שהביא בשם מוהרי"ן פלט ז"ל לא משמע כן ומבואר היטב בדבריו דגם האיש אינו מברך כיון שעיקרה אינה מצוה וכל שעיקרה אינה מצוה אין מברכים עליה וכנ"ל וכמ"ש הכנה"ג בסי' קנ"ו וקס"ט וכ"כ ה' חוקי חיים ז"ל באופן דלי הדל קשה לע"ד. שו"ר דהטור בא"ה סי' קס"ו הביא משם העיטור על שם המחבר דחייב לברך על היבום ומרן ב"י ז"ל לא דבר מזה כלל. ומור"ם במפה הביא זה בשם י"א ע"ש. מעתה קשה על הכנה"ג דהבי"ד הרשב"א ז"ל ונר' דס"ל בדבריו דאינו מברך ולא העלה על שפתיו דברי הטור ומור"ם ז"ל שבסי' קס"ו

וראיתי לה' גט פשוט בסדר חליצה אות צ"ג דכתב י"א שצריך היבם לברך על מצות חליצה ולא נהגו כך עכ"ד. ואני בער מי יתן ידעתי ואמצאהו מי שיסבור כן דבחליצה חייב לברך דמה שראו עיני הוא שכל הפוס' ז"ל מודים דרבנן וס"ל דבחליצה אין לברך לך נא ראה וע"ע

א' עיין בס' ויוסף אברהם סי' כ"ח בד' ק"ץ דכתב וז"ל וכ"ז דוקא בלש עיסה ע"ד לבשלה או לטגן וגמר ועשה כן וגם לא אפה ממנה מעט. אבל אם חסר אחת מאלה אף לדעת ר"ש דקי"ל כוותיה חייב בחלה ובהמוציא. ולפי"ז מה שנוהגין עכשיו דכשלשין עיסה ע"ד לאפותה שמטגנין ממנה מעט בשמן אף לר"ש צריך לברך המוציא עכ"ל. מבואר בדבריו דמאחר דלש עיסה ע"ד לאפותה דנתחייבה בחלה שוב אף דטגנה אח"כ בשמן חייב לברך המוציא דהא בהא תליא. ולי אנכי הצעיר יש לעמוד בזה ממ"ש מרן בש"ע או"ת סי' קס"ח סי"ג וז"ל אפי' דבר שבלילתו עבה אם בשלה או טגנה אין מברך עליה המוציא אפי' שיש עליה תוריתא דנהמא ואפי' נתחייבה בחלה דברכת המוציא אינו הולך אלא אחר שעת אפיה ע"כ. וזו היא סברת ר"ש וכמו שמצויין ע"ז בבאר הגולה שם. ומ"ש עו"ש וי"ח ואומרים דכל שתחילת העיסה עבה אפי' אם ריככה אח"כ במים ועשאה סופגנין ובשלה במים או טגנה בשמן מברך עליהם המוציא היא סברת ר"ת ע"ש בציון באר הגולה. וסברא הראשונה היא סברת ר"ש ובה כתב מרן ז"ל בפי' דברכת המוציא אינו הולך אלא אחר שעת אפיה. עוד יש לי לעמוד בדברי הר' אשל אברהם שם דעמ"ש מרן שם אח"כ ויר"ש יצא ידי שניהם ולא יאכלם אלא ע"י שיברך על לחם אחר תחילה. כתב ה' א"א ז"ל ע"ז וז"ל ולא יאכלם כל זה ל"א אלא כשיש בהם לאחר אפיה תואר לחם טור ע"כ. ודבריו תמוהים שהרי סמוך ונראה ממש כתב מורם ז"ל בהגהה ע"ד מרן וכ"ז לא מיירי אלא בדאית ביה לאחר אפיה תואר לחם לשון הטור והפוס' אבל וכו' ומה בא איהו ז"ל לחדש ודבריו צ"י

ב'. בדידי הוה עובדא כשהייתי לובש תפילין בין תפי' ש"י לתפי' ש"ר בא אחד ונתן לי שלום ואמר לי צפרא דמאריה טב ואני שכחתי והחזרתי לו שלום ואמרתי לו תיבת טב דוקא. ותיכף נכנסתי לבית הספק אם צריך לברך על תפי' ש"ר כדין השח בין תפי' ש"י לתפי' ש"ר דצריך לברך. ובאותה העת גמרתי בדעתי שלא לברך ולבשתי תפי' ש"ר בלא ברכה והיה טעמי ממאי דקי"ל בדין ק"ש וברכותיה ובזמירות שבין ב"ש לישתבח דיש מקומות שהוא משיב שלום לכל אדם כמבואר בש"ע סי' נ"א וס"ו. דמזה למדו הפוס' ז"ל דבפסוקי דזמרה עונה אמן דברכות ג"כ אבל בק"ש וברכותיה דוקא אמן דקדיש וקדושה וברכו. וכי היכי דאם בדיעבד ענה אמן בין תפי' ש"י לתפי' ש"ר יש מהפוס' ז"ל דכתבו דאינו חוזר ומברך על תפי' ש"ר יעו"ע. כן ה"ה לענין עניית שלום אע"ג דלכתחי' עכשיו אין להפסיק כלל לא בפסוקי דזמרה ולא בק"ש וברכותיה וכמ"ש הבאה"ט סי' ס"ו סק"א ע"ש. מ"מ בדיעבד אם הפסיק בעניית שלום בין תפי' ש"י לתפי' ש"ר אין מברך על תפי' ש"ר. אח"כ בלומדי בזה עלה בדעתי להביא ראיה דאי"צ לברך דבלא"ה איכא דס"ל דלא חשיב הפסק כיון דליכא דיבור כ"א תיבה אחת לא הוי הפסק עיין בס' פאת השולחן בה' א"י דף י"ב בענין אמירת אללא וואכבאר אחר ברכת השחיטה קודם השחיטה דכתב דאמירה זו לא הוי הפסק דקי"ל כדי שאלת תלמיד לרב לא הוי הפסק ע"כ וע"ש מ"ש בס"ק ל"ח. ברם עדיין לבי מהסס ולא ברירא לי מילתא בזה יען דאם איתא להא מדוע נחלקו הפוס' ז"ל אם ענה אמן על ברכת תפילין של אחר שבירך לעצמו אם חוזר ומברך על ש"ר או לא עיין בסי' כ"ה בבאה"ט סקי"א דהביא זה. הא בלאו הכי לא הוי הפסק מאחר דליכא דיבור כי אם תיבה אחת א"ו נראה דזה אינו מוסכם. ומ"מ נר' מאחר דהיא מידי דברכות וקי"ל ספק ברכות להקל לכן שב ואת"ע

ג'. מור"ם ז"ל בחיו"ד סי' כ"ח כתב מי ששחט פעם ראשון מברך שהחיינו על הכסוי אבל לא על השחיטה דמזיק לבריה ע"כ. וה' דרכי שלום בפ' בחוקותי הקשה דלפי"ז בג' חולין דפ"ה שאמרה ושחט וכסה במה ששחט יכסה. מעשה באחד ששחט וקדם חבירו וכסה וחייבו ר"ג יו"ד זהובים ואיבעיא להו שכר מצוה או שכר ברכה למנ"מ לבהמ"ז א"א שכר מצוה היא יו"ד זהובים וא"א שכר ברכה מ' זהובים ופשיט דשכר ברכה היא ובהמ"ז דאית בה ד' ברכות מ' זהובים. דאמאי לא אמרו שם דנ"מ לשחיטה עצמה דאיירי ביה דאיירי בכה"ג דא"א שכר מצוה יו"ד זהובים וא"א שכר ברכה כ' זהובים והצ"ע. וראיתי בס' גור אריה שיטה בחי' על דצ"א לקמא דכתב וז"ל לק"מ דהא דמברך על הכסוי שהחיינו היינו כשלא כיסה מקודם מימיו א"כ ברכה זו דידיה א"א לו לעשותה כ"א פעם אחת בכל ימיו ואף שלקח לו אחר הכיסוי אכתי לא אפסידיה מברכה זו דפעם אחרת יכסה ויברך שהחיינו ובשלמא ברכת כיסוי דחייביה ר"ג יו"ד זהובים אין לו בזה תיקון לומר דיכסה פעם אחרת דאין לדבר קצבה דרוצה לכסות ולברך כמה זימני משא"כ שהחיינו וכאמור עכ"ד. ובסוף הספר בליקוטי הרמב"ם הל' שחיטה פי"ד ה"א ציין שם על דבריו במה שתירץ לקושיא זאת ע"ש. ואנכי הדל לא הרוה צמאוני בתירוץ זה דהן אמת דהא דמברך שהחיינו ה"ד בשלא כיסה מקודם מימיו וכמ"ש הגו"א ז"ל וכמו שיעוין בפר"ח ופר"ת ועיין ג"כ בכנה"ג הגה"ט אות ז' מה שכ' ע"ד הדמש"א ז"ל עש"ב. מ"מ היא תלויה ג"כ בשחיטה הראשונה ששוחט והא דאינו מברך על השחיטה הוא משום דמזיק לבריה וקבעוה אכיסוי וכן מדויק בדברי מור"ם ז"ל שכתב מי ששחט פעם ראשון וכו' נר' דתלה אותה בשחיטה ראשונה. וא"כ אם שחט פעם ראשונה ובא חבירו ולקח הוא הכיסוי פקעה לה ברכת שהחיינו ואפסדה ממנו דשוב אינו מברך אותה דבעי' שתהיה שחיטה ראשונה וכיסוי ראשון שניהם גם יחד בפעם אחת וליכא והדרא קושייא לדוכתה וק"ל. ובענין שכר י"ז לברכה ומ"ש ר"ת דאם ענה אמן פטור דגדול העונה אמן וכו' עיין בס' דרכי הים דקמ"ט דהאריך בזה: