שערי עזרה שכז

פרי האדמה בח"ג דכ"ו הביא דברי הר"ן מ"ש בשם הרשב"א ומ"ש הוא ז"ל עליו והק' על ה' פרשת דרכים בד"מ שכתב בשם הר"ן בשם הרשב"א דבסתם אמרי' דבחינם קאמר והבצ"ע גם הביא דבריו שבמש"ל ותמה עליו דאיך לא זכר שר דברי הר"ן ז"ל גם הביא דברי הריב"ש והק' עליו מדברי הרשב"א שהוב"ד בהר"ן וכתב שהנ"מ בדקמ"ז הק' כן דאשתמיטתיה להריב"ש דברי רבו הר"ן שכתב בעד הרשב"א והצ"ע והאריך עו"ש יעו"ש. ובכל זאת לא העיר ע"ד הר"ן ז"ל דהרשב"א קאמר דגובה מהבעל ולא כמ"ש הוא ז"ל בשמו. שו"ר בס' קמ"ר ת"א ד"פ שהעיר בקושיא זאת וכתב אין להק' דהרשב"א כתב וכו' ואילו הר"ן כתב וכו' דע דהרשב"א בחי' דפ' אין בין המודר כתב מעיקרא דכל בסתמא אינו בתו' מחנה אלא בתו' הלואה והיא או בעלה חייבין לשלם. בסוף דבריו מסיק מכח. סוגיין דהשות' דאינו חייב לשלם כ"א הבעל יעו"ש והר"ן קיצר בדבריו וצריכין אנו לישב דבריו דזה דס"ל להרשב"א לחייב הבעל מתורת שליחות דידה לא ס"ל כלל ולכך לא השיב כ"א על מה היה סובר מעיקרא לחייב את האשה עכ"ד ז"ל. והרואה יראה דאחהמ"ר הוא מהדוחק דכל ישר הולך דלא היה כן דעת הרשב"א סובר מעיקרא לחייב את האשה כ"א דבריו הוא דקאמר דלא לשם מחנה איכוין המפרנס כ"א לשם הלואה איכוין והיא או בעלה, חייבין היינו. לומר דיש חיוב בעולם ולא לשם מחנה. וכיון שכן. המפרנס סתם מאחר דלא לשם מחנה הוא חוזר. וגובה מהבעל כיון שהוא חייב במזונות מתנאי ב"ד. ולא היה סובר הרשב"א מעיקרא במונח שהאשה חייבת וגובה ממנה והיא גובה מבעלה כאשר כתב הוא ז"ל והוא ברור

עו"כ הקמ"ר ז"ל שם דע"כ לא חלק הר"ן על הרשב"א וס"ל דהמפרנס אש"ח בסתם דהניח מעותיו עקה"צ כ"א בשאין לה נכסים שכ"כ דסתמא אדעתא דבעל נחית ולא אדעתא דידה שכבר הוא יודע שאין לאשה נכסים שיהא נפרע מהם. דמשמע שאם יודע שי"ל נכסים אדעתא דידה נחית ואף בסתמא חייבת היא לשלם. ומלבד דהה"מ ז"ל חולק עליו וס"ל דאין חילוק בין אין נכסים ליש לה נכסים עוד בה דמדברי הרשב"א במיוחסות סי"ד נר' דס"ל דבסתמא אי"ג ממנה אף בי"ל נכסים שהרי נדון שלו וכו'. גם הביא שם דברי מב"י ז"ל ביו"ד סירנ"ג במה שהביא ר"י בשם הרי"ף ז"ל וכ' דמדברי הרי"ף בגוף טופס השאלה נר' דס"ל דהטעם שאינה חייבת היא לשלם לא הוי כמ"ש הר"ן משום דסתמא אדעתא דבעל נחית ולא אדעתא דידה דא"כ איך למד משם לזן היתום וכו' נמ"ל דהרי"ף ס"ל דההיא דמי שהלך למד"ה וכו' איירי שאי"ל נכסים כס' הר"ן אבל אם י"ל אף בסתמא חייבת לשלם וכו' עש"ב. דהמתמצא מדבריו ז"ל שם דמ"ש הר"ן דהיא אינ"ח לשלם משום דסתמא אדעתא דבעל נחית ולא אדעתא דידה הרי"ף ז"ל לא ס"ל זה הטעם. והו"ל דברי הר"ן ז"ל בפלוגתא מתניא ואינם מוסכמים טעמו מהכל. וכיון שכן בנ"ד דהיורשים מוחזקים עדיף כחם אם באנו לחייבם מה"ט לומר קי"ל כהרי"ף ז"ל דלא אמרי' ה"ט דאדעתא דבעל נחית ולא אדעתא דידה גם כי איכא הוכחה בדבר לפי"ד מעכ"ח יצ"ו מאחר דאיכא דפליגי על הר"ן ז"ל וכנז"ל: סימן מ"ב

שאלה ראובן היה נשוי לאה והוליד בנים זכרים ממנה ונלב"ע לאה ונשא רחל והוליד ממנה שתי בנות וחילתה רחל מבעלה לעשות לה מתנה איזה בתים מהחצר הידועה לו פה צובא יע"א ושלח ראובן וקרא לאחד מהדיינים ואמ"ל שיעשה לה שטר מחנה כדין לרחל הנז' ובקשה רחל מהדיין לרצות בעלה שיעשה לה מתנה מב' בתים בחצר והדיין דבר עם הבעל ונתרצה ואח"כ מאיזה סיבות וענינים לא בא הדבר לידי גמר ואח"כ עמד הבעל ונתן לרחל כל כללות החצר והבתים שלו לפני עש"ג בטאבו לפני עידי ישראל אשר נמצאו לפני העש"ג והודה בפני כולם שאיך הגיעו ממנה כל דמי החצר והבתים והעש"ג עשו לה טאבו כנהוג ואח"כ נלב"ע ראובן והיורשים טוענים א' שלגלויי זוזי הוא דעבד. ב' שרגילות כל אדם כשקונה חצר עושה אותה ע"ש אשתו ויכול להיות שראובן בשביל שרוצה לעשות מסחר לכן החזיר הטאבו ע"ש אשתו לא שהקנה לה ממש. ג' שהטאבו בעש"ג אינו עושה קנין כיון שלא לקח בקנין לפני עידי ישראל. והאל' משיבה לטענה הא' דבשטר שעשה הבעל על שמה לא אמרי' לגלויי זוזי כמ"ש הקצה"ח בסיס"ב וכן מוכרח שכתב הש"ך שם לדעת הרשב"א דאפי' בשטרות שעשה הבעל ע"ש אמרי' לגלויי זוזי והרא"ש ס"ל דבשטרות שעשה הבעל ע"ש לא אמרי' לגלויי זוזי ומרן ז"ל בסי"ס סתם כדעת הרא"ש. ולטענה הב' משיבה שבעלה זה לו דו"ה שנים שהוא חולה ויושב בבית ואינו יכול לצאת החוצה ואיננו בר מסחר ולולי שכיוין לתת לה החצר הנז' לא היה כותב לה בטאבו בעש"ג ומודה שקיבל הדמים וראיה לזה ג"כ שהביא אחד מהדיינים לכתוב לה מתנה לחלוטין. ולטענה הג' משיבה כי דינא דמלכותא דינא והוא אמר שהטאבו קונה ולו הארץ. ועתה כשנלב"ע ראובן האל' היא מוחזקת בכל הבתים והחצר והיורשים אינם מוחזקים בשום דבר על הכל יורנו הדין עם מי ושכמ"ה. ע"כ נוסח השאלה הבאה מאר"ץ יע"א תיבה בתיבה ממש

תשו' הגם שידענא בנפשאי ערכי ומצבי. שחכמה ודעת לא נמצא בי. ויראה ורעד יבוא בי. לבוא בדבר הלכה דלא לחיוכי בי. וע"ז נאמר צדק צדק תרדוף הלך אחר רבי. עכ"ז להפצרת השואל אמרתי אני אל לבי. לגשת בארשת כאשר עם לבבי. ובה' בטחתי משגבי. כי הוא יעזור לי לכוין לדבר הלכה ויהיו לרצון אמרי פי והגיון לבי. ואען ואומר כי מזה כמה. שנים אנכי הדל כתבתי והארכתי בזה בענין שטרות העולים בעש"ג והיא כבר נדפסה בסה"ק זה חלק ב' חו"מ סי' ז"ך והבאתי שם דברי הפוס' האח' ז"ל שכתבו דהאידנא כל השטרות הנעשים בעש"ג אין בם מועיל כיון שאין המלך מקפיד אם ידונו עפ"י דין תוה"ק ליכא תו טעמא דד"ד לזכות הנכתב ע"ש בערכאות או בטאבו וכ"ש בשטרי מתנה דאין בם מועיל ואפי' אם המקבל מחנה הוא מוחזק בקרקע ג"ש לא מהנייא חזקתו. ועם דמרן ז"ל בש"ע ח"מ סיס"ח ס"א כתב דשטרי מקח וממכר ושט"ח העשוים בעש"ג כשרים והוא שיתן המעות בפניהם ויכתבו בשטר לפנינו מנה פ' לפ' כו"כ דמי המכר או המעות החוב וגם צריכים עידי ישר' שיעידו על עידי השטר ועל השופט שלהם שקיים עדותן שאינם ידועים בקבלת.... ואז גובים מבנ"ח ואם חסרו דבר מכל אלו ה"ה כחרם. אבל שטרי מתנו' כגון שדי נתונה לך שעיקר הקנין נעשה ע"י השטר וכן שטרי הודאות שפ' הודה לפ' שהוא חייב לו וכו' אעפ"י שיש בהם כל הדברים שמנינו ה"ה כחרס ע"ש. כבר הכנה"ג שם בהגה"ט אוי"ג הביא מ"ש הפוס' דהאידנא כולהו ערכאות מקב"ש נינהו. גם ה' גבעות עולם סי"ז כתב דבזמנינו זה כבר הסכימו כל האח' ז"ל דהשטרות שנעשו בעש"ג לא מעלו כלל אפי' בשטר מכר וכ"ש בשטר מתנה ועיין במט"ש