שערי עזרה שכג

עליה ועל בעלה שטר העיס' הנז' כמבואר כ"ז בתוך שטר העיס'. א"כ יש זכות גדול בזה להאשה דנ"ד לטעון טענת נח"ר ע"ל כדמיון לקח מן האיש ואח"כ לקח מהאשה דיכולה לומר נח"ר ע"ל ואין הפרש בין שטר לכומבייאלא לענין זה ועיין בתשו' הרדב"ז ח"ג סי' תרמ"ו הבי"ד הערוה"ש באה"ע סי"ץ אומ"ג דל"ש מכר או שכירות או משכנתא יכו"ל נח"ר ע"ל. ולפי"ז אינ"ח לפו"ד לשלם מכיסה כ"א בשכתוב בשטר שקנו תחי' מידה והמ"ב או בשקבלה עליה אחריות בפי' כמ"ש מרן בש"ע סי"ץ סי"ז. והגם דמור"ם ז"ל הגיה בשם י"א דאם האשה קבלה המעות אי"ל נח"ר ע"ל ע"ש מ"מ מרן ז"ל לא סל"ה כ"א בשקנו תחי' מידה והמ"ב או בשקבלה עליה אחריות בפי'. ואפי' לס' הי"א הנז' בעינן דוקא שיעידו העדים שהאשה קיבלה המעות בפניהם וכמו שכנ"ר מדברי הרמב"ן ז"ל שהוב"ד במב"י אה"ע סו"ס הנז'. ועיין במיוחסות להרמב"ן סיל"ו ביעקב ולאה אשתו שמכרו כרם א' שהיה ליעקב וכתוב בשטר המכר שקיבלו יעקב ולאה ר' זהובים מדמי הכרם ואח"כ מת יעקב ובאה לאה לגבות כתו' וראובן בן יעקב טוען שכבר קיבלה היא מנכסי אביו ק' זהובים שהרי קיבלה דמי מחצית הכרם ולאה טוענת אמת הוא שמכרתי הכרם עם בעלי אבל לא קיבלתי מהם כלל אפי' כתוב בשטר והשיב שהדין עם האל' מכמה טעמים הא' שכן דרך המוכרים בין איש ואשתו בין אב ובנו שכותבין כן אעפ"י שאין לוקח דמי המכר אלא האחד ולשופרא דשטרא רוצה הלוקח שיכתבו לו כל המוכרים שהם לקחו מידו כו"כ מעות ומכרו לו בהם קרקע פ' ודב"ז פשוט בכל המקו'. ועוד שאפי' נודע באמת שהיא קיבלה חצי המעות ושהוציאתם לצורכה או נתנתם לאחרים אפי"ה אין מנכים לה מכתו' כלום דאפשר שהבעל נתנם לה במתנה או שהיה חייב לה וכו'. ולע"א אפי' שהיה הבעל טוען בריא והיא אומרת במתנה נתנם לי נאמנת כ"ז שלא הזכיר פרעון וכו' וזו שאמרה שלא נטלה כלום לא הוחזקה כפרנית שהיא מודה שכ"כ אלא שלא נטלה שכן דרך האשה והבעל כשמוכרין כן וכ"ש כאן שאין הבעל טוען כנגדה כלום והיורש טוען בספק עכ"ל הרי לך בהדיא שאפי' כתוב בשטר שקיבלו ראובן ואשתו ס"פ יכולה האשה לטעון שלא קיבלתי כלום כיון שכן הוא הדרך שכותבין כן וכו' כנז"ל. וא"כ בודאי מ"ש מור"ם ז"ל בשם י"א דאם קיבלה האשה המעות אי"ל נח"ר ע"ל מסתמא ה"ד היכא שמעידים העדים בפי' שהאשה קיבלה המעות בפניהם ולא סגי במ"ש בשטר שהודית בפני העדים שקיבלה המעות וע"ע להט"ז ז"ל שם בא"ה סי"ץ ס"ה דכתב אם קיבלה אחריות וכו' ואם אירע שקיבלה המעות כתב רמ"א דאי"ל נח"ר ע"ל ונר' דאפי' אם קיבלה המעות היא ואמרה דאינה מקבלת אלא בשביל שליחות בעלה יכולה אא"כ לומר נח"ר ע"ל וכו' ע"ש

וראיתי בס' ידי דוד קאראסו ז"ל בסימ"ג דכתב ע"ד הט"ז ז"ל דנר' מדבריו משום שפירשה ואמרה דאינה מקבלת המעות אלא בשביל שליחות בעלה משו"ה יכולה אח"כ לומר נח"ר ע"ל אבל אם קיבלה המעות סתם או הודית במכירה שקיבלה כדרך המכירות דידן שכותבים והודו המוכרים הנז' שכבר קיבלו המעות הנז' מיד הלוקח וכו' שוב אינה יכולה לומר נח"ר ע"ל כדפסק רמ"א וכ"כ מוהרא"ש סיקכ"א בשטר שכתוב בו שהודית שהיא קבלנית הו"ל כקיבלה מעות וכו' ופשוט הוא שאין לחלק בין הודית לקבלה יעו"ש וכ"כ בס' פ"מ בסיס"ד כיון שהודה ראובן שקיבל מאשתו וכו' הודאתו כקע"ד וכו'. אמנם הנ"מ דרע"ד כתב דהי"ד כשראו העדים שקיבלה המעות או שהיא מודית אבל אם כתוב בשטר שהודית שקיבלה עדין יכולה לומר נח"ר ע"ל הודתי שקיבלתי שדין זו האשה בטענה זו ודין מי שאנסוהו למכור שוים הם וכי היכי דהתם לא מהני אלא שיאמרו בפנינו מנה אבל בפנינו הודה ל"מ ה"נ גבי אשה והתימה ממוהרא"ש ז"ל שכתב שאין חילוק בין הודית לקיבלה. גם הוק"ל ע"ד הנ"מ בהראיה שהביא ממי שאנסוהו למכור עש"ב. והנה מאי דדייק מדברי הט"ז דאם הודית שקיבלה כדרך המכירות דידן דמהני ואי"ל נח"ר ע"ל לעד"ן דזה אינו במשמעות דיוק דבריו ז"ל שכל עצמו לא אתא אלא לאשמועינן רבותא יותר דאפי' קיבלה המעות היא אם אמרה בה שעתא דאינה מקבלת אלא בשביל שליחות בעלה יכולה אח"כ לומר נח"ר ע"ל אבל אם הודית שקיבלה ודאי דס"ל דל"מ כ"א עד שיעידו העדים שקי' המעות בפניהם וכמ"ש בפי' כן במיוחסות להרמב"ן וכמ"ש הנ"מ דדבר פשוט הוא דל"מ הודאה שבשטר. ומ"ש הי"ד ז"ל שכ"כ מוהרא"ש ז"ל בסיקכ"א דדבר פשוט הוא שאין לחלק בין הודית לקיבלה. עיניך הרואות בתשו' מוהרא"ש שם בשורשה שלא דבר הז"ל מענין הודאה שקי' רק נדונו הוא באשה שכתבה ערבנית קבלנית היא וכו' וע"ז כתב כיון שכן אפי' בעה"ת דס"ל שגם בהלואה שייך טענת נח"ר יודה שהרי בעה"ת כתב אם קי' המעות מיד המלוה לא שייך נח"ר וכו' ובנ"ד כיון שהיא הודית שהיא קבלנית הוי כההיא דבעה"ת דפשיטא דאין לחלק בין הודית שהיא קבלנית למ"ש הבעה"ת יעו"ש. הרי לך דקדוק לשונו שכתב דאין לחלק בין הודיתה שהיא קבלנית למ"ש הבעה"ת ולא קאמר בין הודית שהיא קיבלה דלעולם ס"ל למוהרא"ש דהודאה שהיא קיבלה המעות ל"מ כמ"ש הרשב"א במיוחסות דצריך שיעידו העדים שבפניהם קי' המעות. אכן הא אתא לאשמועי' דאם הודית שהיא קבלנית הוי כאילו קי' המעות בפניהם. ויש פנים הנראים טעם לדבריו דמאחר דעיקר דין הקבלן הוא שאמ"ל תן לו ואני אתן לך זה הוא קבלן וכתב רש"י ז"ל דהו"ל כאילו נתנם להלוה בשליחותו וכאילו הוא קיבלם מיד המלוה ונתנם ליד הלוה ועיין בסמ"ע סיקכ"ט סקל"ח לכן כתב מוהרא"ש ז"ל דכשהודית שהיא קבלנית דדינא הוי כאילו נתנו להבעל בשליחותה וכאילו היא ממש קיבלה המעות מיד המלוה ונתנתם לבעלה הדין שוה כאלו ממש קיבלה המעות בפניהם. משא"כ בהודאה בשטר שהיא קיבלה המעות ס"ל כהרשב"א ז"ל דל"מ דיכולה לטעון שאני לא לקחתי כלום ושכן הדרך שכותבין וכו' דבודאי לא פליג מוהרא"ש ע"ד הרשב"א ז"ל. ומהתימה על הי"ד והנ"מ ז"ל שהבינו בדברי מוהרא"ש ז"ל דס"ל דאין לחלק בין הודית שקיבלה לקיבלה דאחהמ"ר לא כיוין לזה הז"ל וכאמור והראיה שהביא הי"ד מדברי הפ"מ ז"ל רסיס"ד לע"ד לאו שמה מתייא כלל דהתם ראובן לבדו והוא באחד הודה שקיבל להכי אמרי' שהודאתו היא גדולה כקע"ד אע"ג דלא קיבל כלום דאיל"ה אמאן תרמייה הודאתו ובטלה לה מעיקרא דעל מי תחול. משא"כ באם הוא ואשתו הודו שקבלו המעות והיא טוענת שלא קבלה כלום כ"א בעלה הוא שקבל ומ"ש בשטר כן משום שכן דרך המוכרים וכו' היא נאמנת בזה כמ"ש הרשב"א ז"ל ובודאי דל"פ הפ"מ ז"ל על הרשב"א ז"ל ואין ספק דתשו' הרשב"א הלזו נעלמה מעי"ק דהי"ד ז"ל ואי הוה שמיע ליה הוה הדר ביה משמעתיה ודיני יתיב דל"מ הודאת האשה בשטר המכר שקבלה כ"א עד שיעידו העדים שבפניהם קבלה כמ"ש הרשב"א ז"ל, וגם הנ"מ ז"ל נר' שנעלם ממנו דברי הרשב"א הנ"ל שלא הביאם סייעתא לדבריו וכעת ס' הנ"מ אינו מצוי תח"י לחזות בנועם דב"ק: