שערי עזרה שכב

וגדול משל יורשים דמ"ש הוא יצ"ו דמדברי הלבוש נר' שהוא חולק על מרן וכו' אחהמ"ר לא כן אנכי עמדי דדברי מרן הם עיקרם מהבעה"ת והטור ז"ל והלבוש הוק"ל על פסקם שפסקו כן לחייב האל' שהרי כמה אנשים שלווים הם ונשותיהם והבעלים הם שלוקחים אותו הממון להתעסק בו והנשים לא לקחו שום דבר ואיך חייבו להאל' לפרוע החצי. וע"ז כתב דבודאי הגמור דמה שחייבו אותה לשלם החצי ה"ד היכא דנו"נ בממון בפ"ע וכו' ושכן ראוי להורות להלכה. וא"כ כמו שפי' בדברי הבעה"ת שהוא מקור הדין כן ג"כ יתפרש בדברי מרן ז"ל דמאי דחייב להאשה לפרוע החצי הוא בכה"ג דנו"נ בפ"ע ולא בא לחלוק עליו אלא לפרש דברי בעה"ת ומרן ז"ל. וכן נר' שהסמ"ע וש"ך ז"ל הבינו כן ושמרן בעצמו מפרש כן בדברי בעה"ת כהלבוש מדהביאו דברי הלבוש ע"ד מרן היינו לומר שמרן שפסק כן שחייבת האשה לפרוע החצי ה"ד בכה"ג שנו"נ בממון בפ"ע הלא"ה אינה חייבת כלל לפרוע מכתו' כמ"ש הלבוש ז"ל וכנר' שכל הפוס' מסכימי'ם ומעריבי'ם לזה החילוק של הלבוש שהרי הכנה"ג ומסגרת השולחן ומימר קדישין ונתיבות המשפט במשה"כ והאו"ת ז"ל כולם הביאו דברי הלבוש והסמ"ע ז"ל ע"ד מרן נר' שכן ס"ל בדעתו שכן איהו סל"ה לזה החילוק ולא מצאנו בפוס' ז"ל אין גם א' יביע אומר דמרן לא ס"ל האי חילוקא דהלבוש ושבכל הנשים אפי' אינם נו"נ בפ"ע חייב מוכח להדיא דס"ל בפשוט שכן הוא דעת מרן ז"ל ג"כ. ותו דהגם דנימא דמרן ז"ל לא גילה דעתו ואנן קא חזינן להלבוש וכל הבאים אחריו מפרשי הש"ע דכתבו בפשיטות ע"ד מרן החי' הנז' וליכא שום פוסק דפליג על האי חילוקא דהלבוש א"כ מהי"ת לומר דמרן פליג ע"ז ולומר דהאי דינא במח' הוא שנוי ולזכות היורשים הא ודאי אינו כלל

ומ"ש מר יצ"ו דהמשפ"ה משמע מלשונו שהבין שמרן ז"ל מיירי בכל הנשים שכתב ודוקא אם כתבו עליה שטר אבל אם לקחה בהקפה אינה מחוייבת לשלם שהיא שליח לבעלה ע"כ. ואי מיירי שהיא נו"נ מ"ל לקחה בהקפה מ"ל חתמה בשטר למה לא תחויב לשלם א"ו שהוא הבין שמ"ש מרן ז"ל הוא ע"כ הנשים ע"כ. אמינא ולא מסתפינא דדלוגו בדברי משה"א גרם לו לכתוב כן דז"ל הז"ל עמ"ש מרן החצי מכתו' כתב וז"ל נר' דדוקא כשחתמה האשה עצמה בשטר נעשה עליה ג"כ חוב אבל אשה שהקיפה סחורה אפי' היא נו"נ מ"מ נר' כיון שידוע לכל שיש לה בעל וכל מה שנו"נ הוא הכל של בעל וכל הריוח והפסד חל על בעלה והיא לית לה משלה כלום הוי כהודית שהיא שליח שהדין הוא רק עם המשלח וכו'. אם לא דחתמה עצמה בשטר דאז הוי כפי' המלוה שדעתו עליה ומכ"ש אם פי' בהדיא וכו' עכ"ל. מלשונו ז"ל נר' שמבין בפשוט בדעת מרן דמאי דמחייב לאשה לפרוע החצי מכתו' ה"ד בנו"נ כהלבוש וע"ז יצא לחלק חילוק אחר מדיליה דגם שנו"נ ה"ד כשחתמה בשטר דאז הוי כפי' המלוה שדעתו עליה אבל אם הקיפה סחורה אפי' שהיא נו"נ מ"מ כיון שידוע לכל שי"ל בעל וכל מה שנו"נ הוא של בעלה הו"ל כהודית שהוא שליח שהדין הוא רק עם המשלח אפי' אין לו לבעל לשלם וז"ב. והוא עצמו במשה"כ הביא החילוק שכתבו במשה"א וגם הביא שם ע"ד מרן חילוק הלבוש הנ"ל דנר' מזה שהוא דיבור בדעת מרן דהוא שר המסכי"ם בחילוק הלבוש ז"ל ומה שהוק"ל למר יצ"ו דאי מיירי בנו"ן גם אם לקחה בהקפה למה לא תתחייב לשלם לק"מ הא דכבר הז"ל נ"ט לשבח לזה מאחר שידוע לכל שי"ל בעל וכו' וכנז"ל. ונר' שמבין מר יצ"ו במ"ש הלבוש באשה שנו"נ בממון בפ"ע ר"ל וכל ההפסד וריוח הוא לעצמה דוקא וע"ז הוק"ל דאפי' לקחה בהקפה למה לא תתחייב אכן האמת הוא דפי' מ"ש באשה שנו"נ בפ"ע היינו שהיא מתעסקת בפ"ע בממון וכל ההפסד והריוח הוא לבעל ואפי"ה היא חייבת דאדעתא דהכי לוותה כדי שתפרע היא מכתו' ג"כ כיון שהיא נו"נ בפ"ע. וע"ז בא במשה"א לחלק עוד דה"ד כשחתמה עצמה בשטר אזי אם היא נו"נ חייבת דודאי דדעת המלוה שהחתימה הוא סומך עליה משא"כ בהקפת סחורה לבד אפי' שהיא נו"נ כיון שידוע לכל שהיא של בעל לא מיחייבא וז"פ. והשבו"י ז"ל ח"א סיקנ"ה בא והוסיף מדיליה ע"ד הלבוש דהא דחייבו אותה הבעה"ת והטור ז"ל לשלם דוקא בשנו"נ בפ"ע ואינם מטילים כלל לתוך כיס א' כמו ר"פ ובת אבא סוראה שהיא לעצמה הלא"ה אינה מחוייבת היא לפרוע מכתו' כלל רק הבעל הוא יפרע הכל ויורשיו ג"כ יפרעו הכל מעז"ן ואח"כ תפרע כתו' שהיא לא נכנסה בשעבוד רק בתורת ערבות כדי שלא יהיה לה דין מוקדם והביא ראיה לדבריו אלו מתשו' המיוחסות להרמב"ן סיל"ו וכללי הרא"ש ז"ל כנ"ג סי"ד עש"ב. גם מ"ש מר יצ"ו דמדברי הכנה"ג נר' דמבין בדעת מרן דמיירי בכל הנשים מדכתב ע"ד הבעה"ת שפסקן מרן דבעי' א' מג' תנאים ואם לאו יכולה לומר נח"ר ע"ל וכו' ואי מיירי בשנו"נ בפ"ע מה צורך לג' תנאים מאי נח"ר שייך כאן כיון שקבלו המעות להתעסק בהם א"ו דהז"ל מבין דמרן מיירי בכל הנשים ע"כ. אחהמ"ר גם את זה ל"מ הוא דעם האמור מובן דהגם שהיא נו"נ בפ"ע מ"מ כל הריוח הוא לבעל ולא לעצמה ואיכא טענת נח"ר ולזה כתב דמיירי בא' מג' תנאים ולעולם דהוא ז"ל סבר וקביל חילוק הלבוש בדעת מרן ז"ל ודעי'. ויגיד עליו ריעו דבהגה"ט או"ל הביא הוא עצמו דברי הע"ש והסמ"ע ז"ל בסתמא ע"ד הטור בלי שום חולק מוכח דס"ל דדבריהם הם מוסכמים לכ"ע וז"פ אי"צ להאריך ומ"ש עוד דאפי' לדברי הלבוש ז"ל לא קאמר אלא אם פרעו ובאים לתבוע ממנה החצי בההיא קאמר דאינה מחוייבת לשלם להם ויכולה לומר הכל לקחם הבעל אבל אם לא פרעו עדין לא קאמר שהם יפרעו הכל ע"כ. גם זה אחר הס"ר אינו צודק מאחר דגם איהו ז"ל כתב דודאי נגד המלוה צריכה היא לפרוע לו דע"מ כן נכנסה עמו שיגבה ממנה החצי אבל נגד הבעל ויורשיו שיהיו חוזרין ונפרעין ממנה החצי אם פרעו וגם אם הבעל קיים שלא תהא נאמנת אלא במגו מה טעם ועל זה תי' דזה לא איירי אלא היכא שהיא נו"נ בממון בפ"ע הלא"ה לגבי הבעל ויורשיו גובה מהם ואין מנכים לה מכתו' כלום. ומינה היכא דנתאלמנה ובא הב"ח ליפרע וגם היא באה לגבות כתו' ויש בנכסים כדאי לשניהם בודאי הגמור שמגבין להב"ח חובו ושוב מגבין להאשה כתו' מהנכסים ואי"צ שתהא היא נפרעת בתחי' כתו' ושתפרע להב"ח החצי ותחזור לגבות מה שפרעה מהיורשים מעז"ן דאפוכי מטרתא למה לי. ואם לא נשאר בנכסים כדי שי' כתו' הפסידה דאמרי' אדעתא דהכי שעבדה עצמה ומחלה כתו' שתפרע החצי מכתו' כמבואר כ"ז בדבריו ז"ל. וא"כ בנ"ד דהאשה ההיא אינה נו"נ בפ"ע ונתאלמנה ובאה היא והב"ח לגבות ויש בנכסים כדאי לשניהם מגבין לה כתו' בלתי ניכוי החצי כלל וברור. ומה גם דבנ"ד דכתוב בשטר דהוא ואשתו קיבלו מפ' ס"פ בתורת עיס' ושות' וכו' וידוע לכל דהאשה ההיא לית לה עסק כלל לא בפ"ע ולא עם בעלה וזולתו כלל הו"ל כאילו עדיו מוכיח מתוכו ואנ"ס דלא לקחה לעצמה מהם כלל כ"א כולם לקחם הבעל לעסקיו ולצורך פרנסתו ואין מנכים לה מכתו' כלל. ואעיקרא אנכי הרואה דבנ"ד דכתב עליו הבעל כומבייאליאת וגם טאבו על חצרו מקודם שכתב