שערי עזרה שכ

לומר דמשו"ה לא הקפיד הלוקח לנסותו ולהבחינו ולעולם לא מחיל וכו' ע"ש. ועיין בס' כבוד יו"ט בקונט' בד קדש דהביא ראיה לדבריו מסוגית בכורות די"ג ובמה שציין בנו על ספרי דב"ר ע"ש. גם עיין בס' שמחת יאודה סיע"ד בראובן שקנה תכשיט ולא פרע דמיו שהאריך לזכות הלוקח. ועיין במשכה"ר מער' מ' אוקע"א דהביא דברי המש"ל ז"ל וכתב דאף דפרע דמי הקניה והיה תפוס כבר ממקום אחר אין לחלק בכך ושכן משתמען מילוהי דהמש"ל ז"ל שכתב וכ"ש שהם דמי המקח עצמו ע"כ. דמזה ת"ם אני עליו במש"ר לו במער' האל'ף אול"ג בסוף הלשון דכתב דאם עבר ושהה בכדי שיראה לתגר או"ק מסתמא מחל ושוב אי"ל לחזור על המוכר ואפי' עדין לא נתן המעות ע"כ. דאיך כתב ואפי' עדין וכו' דאיך פסקיה שם להאי דינא בסכינא חריפא ודבר זה האריכו בו רבני האח' ז"ל לומר דכיון דדמי מקחו בידו עולה בדימוס בדינו. והיותר תימא דאפי' בנמצא בו מום והיה יכול להבחינו לאלתר איהו ניהו מני"ר בעצמו בסיקע"א הבי"ד המש"ל ז"ל ופסקיה להאי דינא היפך וגם אשמועי' רבותא יותר דאפי' היה תפוס ממקום אחר וכנ"ל. ואיך בכאן כתב כן. ולע"ד דמ"ש כאן ואפי' עדין לא נתן המעות הם פליטת הקולמוס או דט"ס הם ובלא"ה הם אינם שייכים למ"ש שם מקודם כיעו"ש

ובדרך אגב ראיתי בס' אבני שוהם בחי' על הטור בסירכ"ז דצ"ו דכתב ראובן שהחליף סלע משמעון במ' פרוטות לעת ערב ולמחר הראה אותו לאומן והשולחני נתנו ע"ג קרקע לבודקו ונשבר לשנים מחמת היותו בדיל ולא של כסף. ותובע שמעון מר' המ' פרוטות באומרו שהסלע אינו שוה אפי' פ"ק. ור' טוען אמת כדבריך אבל תן לי הסלע כמו שנתתיהו לך ואתן לך המ"פ הדין עם שמעון וחייב ראובן להחזיר המ"פ אפי' דר' לא ידע וש' ידע אפי"ה חייב ראובן בחזרת הפרוטות ע"כ. ולע"ד דמ"ש שם שהחליף הוא ט"ס וצ"ל שפרט דאם הוא בתורת חליפין ממש הרי בחליפין הדין הוא דאי"ב אונאה כמ"ש מרן סירכ"ז ס"כ. ואין לומר דשוה דין מחליף מעות במעות לדין מחליף פירות בפירות דיש להם אונאה. שהרי כפי הטעם שכתב הה"מ והלח"מ ז"ל בה' מכירה פי"ג ה"א במאי דחילק הרמב"ם בין מחליף כלים למחליף פירות דטעמא הוי שהכלי מתקיים יותר מפירות וכיון דיש לו קיום אי"ב אונאה. אבל בפירות דאינם עומדים לקיום אית בהו אונאה ע"ש. כפי טע"ז החליף מעות במעות הוי כמחליף כלים בכלים דאי"ב אונאה. ועיין בתשו' בנ"ש סיכ"ב דכתב לפי טעם הה"מ ז"ל לא מיקרי פירי לענין קנין חליפין אלא דבר הנרקב והולך ולא חזי למלאכה ע"ש. דמזה נר' דחליפי מעות הם כחליפי בגדים דאי"ב אונאה. גם מהטעם שכתב מב"י ז"ל בסי' הנ"ל בשם תלמידי הרשב"א שכדברי הרמב"ם עיקר שאין אונאה לחליפין לעולם אלא במכר דכי תמכרו ממכר כתיב ע"ש. הרי נר' דאין שום אונאה אלא בממכר משא"כ בחליפין ובודאי דחליפי מעות הם כחליפי כלים. ועיין במוהרשד"ם חח"מ סישפ"ג דמהראיות שהביא שם לנדונו המה יעלו לרצון לומר שהמעות הם בכלל חליפי כלים. האמנם מטעם אחר לא הוי מחליף מעות בכלל מחליף כלים והוא דאעיקרא דדינא לא הוו חליפין ול"ק דנודע דמטבע לא הוו חליפין. איך שיהיה ה' אבני שוהם שם פסקיה לדיניה דחייב ראובן להחזיר המ"פ. ויש ראיה לדבריו ממוהרשד"ם ז"ל בסישע"ט דכתב בקונה שינדראדה להוציא כסף דאם ראובן מודה לש' שכן הוא כדבריו שהפסיד יותר מכדי אונאה אין לפטור לראובן מטעם שיאמר תן לי מה שמכרתי לך ואחזיר לך מעותיך שודאי ד"ז יש ללמוד מהמוכר פירות לחבירו ולא צמחו דפסקו הפוס' דבזרעוני גינה מחזיר לו דמיו ואי"ל לו תחזיר לי זרעוני ואתן לך הדמים דאיהו דאפסיד נפשיה דאיבעי ליה לאסוקי אדעתיה שיזרעם כיון דכולהו לזריעה קיימי. וכמש"ז בפשיטות בחו"מ סירל"ב באין חולק וא"כ יכול שמעון להשיב לראובן אתה הפסדת אנפשך שידעת שכל קונה שינדראדה להוציא כסף ולצורפה הוא לוקח וא"כ מטע"ז אין זוכה ראובן בדינו זה ע"כ. דמזה יוצא ג"כ ראיה לנדון האב"ש הנ"ל דחייב ראובן להחזיר המ"פ. ברם רואה אנכי דדבריו של מוהרשד"ם ז"ל הם נגד דברי הרדב"ז ז"ל שהביאם ה' זכות אבות סיל"ז וז"ל המוכר לחבירו כסף וזהב כדי לזקק אותו ונמצא חסר יותר משתות אם יכול לחזור על המוכר כיון שאין ניכר המום או לא. תשו' הדבר ברור שאין נקרא מום אלא הדבר שאינו רגיל להיות באותו חפץ הנמכר אבל הדבר שרגיל להיות אי"נ מום. וא"ת יבוא עליו מטעם ביטול מקח כמה תשו' בדבר חדא שהרי שהה יותר מכדי אונאה וכו'. ותו כיון שלא הראה אותו לשום תגר בעולם אלא התיכו סבר וקביל. ותו כיון ששינה בו יכול לומר לו אם מתבטל המקח תחזיר לי הדבר כמות שהיה ואם יאמר אני מחזיר לתוכו התערובת שהיה בו יכול לומר לו אני מפסיד מאי דביני ביני ותו אגב שסובר להרויח שיהיה בו יותר ממה ששיערו גמר וקנה לגמרי אעפ"י שיפסיד וכו' הילכך אין לו על המוכר כלום לא מצד מק"ט ולא מצד אונאה כיון שהתיכו ולא הראהו לתגר ועוד כיון ששינה אותו כמ"ש עכ"ל ע"ש. הרי דפטר להמוכר מטעם דאומ"ל תחזיר לי הדבר כמות שהיה כנ"ל. אבל מוהרש"ך ז"ל ח"ג סיס"ב ומוהרד"ב ז"ל סיקנ"ט דמו קנין הכיניה למוכר פירות אכסרה שכתב הרמב"ם דקנה ומחזיר אונאה ומרן ז"ל בסירכ"ז פסק כהרמב"ם ע"ש

וראיתי תשו' כ"י לה"ה כמוהר"מ גאלנטי ז"ל בענין הכיניה דכתב וז"ל דכפי מ"ש מוהרד"ב ז"ל בסיקנ"ט דלפי מה שתי' מב"י ז"ל בחו"מ סיר"ט בישוב שתי שמועות הללו וגם לפי מה שתי' מוהרד"ב ז"ל עצמו דלפי ב' התי' מפורש יוצא דענין הכיניה מדמינן לה למוכר פירות אכסרה וכו' דיש להם זע"ז אונאה. אמנם לפי תי' המקור ברוך בסינ"ה וגם לפי"ד מוהרימ"ט ז"ל חח"מ סי' י"ט יוצא דבכיניה אי"ל אונאה זע"ז ומעתה לענין דינא כל שהכסף בידו ידו עה"ע לומר קי"ל דהיינו או המוכר יאמר קי"ל כמוהרימ"ט והמ"ב ז"ל או יאמר הלוקח אם עדין לא פרע קי"ל כמוהרש"ך ומוהרד"ב ז"ל וזהו מצד הדין אמנם לפי מנהג הסוחרים הכל כמנהג המדינה ואפי' מנהג הגוים. ועוד זאת לדרוש שאם נהגי הסוחרים דכשמתנה המוכר עם הלוקח ואמ"ל הרי אני מוכר חאצ'יר אל מנצור לך שאין מחזירין אונאה ומום מנהגם מנהג ומבטל הלכה כמ"ש מוהרדב"ז ז"ל בח"א סיקל"ו וא"כ אם מוכר הכיניה התנה כן עם הלוקח ונהיגי תגרי בהכי שלא להחזיר מום ואונאה שוב אי"ל לחזור הלוקח על המוכר בהפסד הכיניה ע"כ זת"ד ז"ל. ועיין במט"ש סירכ"ז הגה"ט או"ע מה שציין ע"ד הפוס' המדברים בזה וסיים וז"ל ודע דהכנה"ג דבר בל' קצרה במ"ש גם מוהרשד"ם ז"ל כתב דאי"ב אונאה מכח המנהג. וכאשר ירדוף הקורא אחד השומע דהמנהג דאי"ב אונאה ואחד הרואה שם במקומם יראה דלא כתב מוהרשד"ם שם רק אם יתברר שהמנהג כך נמצא דמעיקרא לית ליה בירור אם המנהג כך ע"כ. ולע"ד דהוא מובן מאליו דאי"ב אונאה מכח המנהג היינו אם יתברר שכן הוא המנהג ויגיד עליו ריעו שהכנה"ג עצמו בסירל"ב הגב"י אוכ"ט כ"כ בפי' משם מוהרשד"ם אם מנהג המדינה וכו' וציין שם עמ"ש כאן באו"ז ע"ש ובודאי שהכונה