שערי עזרה שיט

ע"ש. כן הוא עיקר וכמ"ש חי' ביאורים. ות'ם אני ע"ד המ"מ ז"ל דמוכח בדבריו בביאור דס"ל בהיפך מזה דהגם שהמוכר ידע שנתאנה קודם שמכר כיון שנו"ב אי"ב אונאה וביטול מקח כלל ודבריו צ"י ומהתימה על המט"ש שם שהבי"ד ולא העיר עליו מזה. גם מאי דכתב המ"מ ז"ל בפשיטות דבנו"ב אי"ב ביטול מקח הש"ך ז"ל ספוקי מספק"ל בזה אשר מזה כתב ה' ברית אבות דקכ"ו בראובן שחייב עצמו בשט"ח ללוי ת"ק גרוש וכתוב בשטח"ז מפאת רי'ש נעא'ם שקנה ממנו והוא עדין ביד לוי ואם הגיע זמן ולא פרעו ימכור הסחורה ההיא והפחת והמותר לאחריות ראובן ושוב מכרה לוי בסך ת' ותובע המותר. וראובן טוען שיש בו אונאה גדולה וגם שלא נתקיים המכר לא במשיכה ולא בשום דבר המועיל ובטל הוא מעיקרו. הדין עם ראובן מחמת האונאה וכיון דאין המקח בידו הדר דיניה כמוכר דלעולם חוזר. והגם דהוא נו"ב דאי"ב אונאה אבל ביטול מקח יש והש"ך ז"ל כתב דיש להתישב בזה הרי דמספק"ל להש"ך ואי"מ ממון מחזקתו ע"ש. ואיך הוא ז"ל כתב בפשיטות דבנו"ב אי"ב אונאה וביטול מקח כלל

האמנם רואה אנכי דמתשו' מרן ז"ל באבק"ר סיקל"א מוכח דבדברים שאמרו אין להם אונאה ס"ל דאפי' ביטול מקח אין להם דשם בסיק"ל במי שמכר שט"ח שי"ל על שמעון וכו' דהשיב מוהריד"מ ז"ל דבטל המכר וכתב דבהדיא אמרו ז"ל שאם היה הלוה עני בשעת המכר בכלל אונאה הוי ומקח טעות וא"כ לא חל המכר בנ"ד כלל ע"כ. כתב ע"ז מרן ז"ל ה שהביא הם דברי הטור בשם בעה"ת והם דברי הרמב"ן והוסיף המשיב הזה דברים מדעתו שסיים וכתב ומק"ט ובאמת שטעות בידו שלא הבין דברי התרומות והעור ולא הבחין לחלק בין אונאה למק"ט וחשב שהכל דבר א' ואינו כן דדברים חלוקים הם, דמ"ש בהזהב דברים שאי"ל אונאה לא אימעיטו אלא מדין אונאה אבל לא מדין מק"ט. ומק"ט אינו אלא בהוציא, הלוה שובר ששט"ז פרוע או מחול דכיון דאי"כ חוב נמצא שהוא מק"ט אבל באם היה הלוה עני בשעת מכירה שכתבו דבכלל אונאה הוא ואין לשטרות אונאה המכר קיים ואינו ענין למק"ט וכו' ואין לומר דכיון דקודם המכר, נמסר הוא וממונו למלכות שט"ז אי"ל דמים והוי כנמצא ששט"ז פרוע או מחול דהוי מק"ט דשאני הכא שאפי' נמסר הוא וממונו למלכות קודם המכר יש דמים לשע"ז לקנותו בטובת הנאה שמא זה יודע שי"ל מעות טמונים או שמא יעשיר זה וכיון שמכרו ביותר מדמיו אונאה היא ואין לשטרות אונאה הילכך בנ"ד המכר מכר עכ"ד ע"ש הרי מוכח דס"ל דדברים שאמרו בהם אין בהם אונאה גם ביטול מקח אי"ל וכמ"ש המ"מ ז"ל, גם בש"ע שם סכ"ט כתב אלו דברים שאי"ל אונאה העבדים והשטרות וכו' אפי' מכר שוה אלף בדינר או שוה דינר באלף אין בהם אונאה. ומדברי מרן באבק"ר הנ"ל יש להק' ע"ד חוט המשולש שבתשב"ץ בטור הב' סיי"א דכתב וז"ל ולא דין אונאה לבד אין לנו"ב אלא ג"כ אי"ב מק"ט שהאונאה ומק"ט כולם בשם אונאה נקראים אלא שהאונאה היא עד שתות ויותר משתות נקרא מק"ט ע"כ. דמרן חשב את זה לטעות דאונאה ומק"ט דברים חלוקים הם. גם בשו"ת משפ"ץ ח"ב סימ"ט ע"מ שהק' מוהרש"ך ז"ל ע"ד הרמב"ן ז"ל ב' קושיות חדא דאם היה הלוה עני בשעת, מכירת השטר הך מילתא דמייא למום ולא לאונאה ותו איך כתב אח"כ ואם העני אח"כ ואינו יכול להוציא ממנו דאין זה בכלל אחריות דמזל דידיה גרם דמה צורך לזה דאפי' שהיה עני באותה שעה אי"כ תביעה מטעם דאין לשטרות אונאה מכ"ש היכא דהעני אח"כ. תירץ הוא ז"ל לקושיא הא' דלא מיקרי מום לבטל המקח אלא במום שאינו עשוי לעבור לעולם אבל זה אפשר שיעשיר וכו' ולקושיא הב' תי' דמ"ש ואם היה עני בשעת מכירה בכלל אונאה היא וכו' הכונה היא ששוה קצת איזה דבר רק שהוא פחות מדמי קנייתו וז"א יותר מכדי דמיו כלו' ששוה קצת דמי קנייתו וכו' אבל אם הוא עני מכל וכל בשעת המכירה שלא היה יכול להוציא ממנו כלום שאז אינו שוה כלום כמאן דליתיה דמי. ולפיכך פטר אם העני אח"כ שאינו שוה כלום מטעם דמזל דידיה גרם לא מטעם אונאה וכו' עש"ב. הנך רואה דמה שתי' לקושיא הא' דאינו נקרא מום וכו' הוא מוסכם דבריו לדברי מרן הנ"ל. אבל מאי דתי' לקושיא הב' דמצריך שיהיה שוה קצת בשעת הקניה זה אינו מוסכם עם דברי מרן הנ"ל וכאמור. ועיין בס' נוכח השולחן סיכ"א מה שהק' על המשפ"ץ בתי' הא' ודחאו מכח תשו' הרא"ש כק"ב סיי"ז מדין השמן שהוא עשוי לעבור כגון שיצלל ואפי"ה קרי ליה מק"ט וכ"ש במום כזה שנמצא עני וכו' ע"ש. ותשו' מרן הנ"ל נעלמה מעי"ק כיעו"ש. והא דבשטרות לית בהו אונאה כתב מוהרא"ש ז"ל בסיק"ג ה"ד בתורת מכר משא"כ אם לקח השטר בתורת פרעון מצי טעין טענת אונאה הבי"ד ה' מים רבים סי' יו"ד והן בכלל כתב שם המר"ב ז"ל וז"ל ואפי' במכר דאין אונאה לשטרות ה"ד עד פלגא אבל יותר מפלגא הוי אונאה וכו' ע"ש. ות'ם אני דבאתריה דמר הם גרירי, בתריה דמרן ז"ל וכמש"כ בפי' בתשו' הקודמת לזו וא"כ איך מביא ראיה לנדונו מדברי מור"ם ודעי' והם נגד דברי מרן בש"ע ובתשו' הנ"ל, ואם דבריו הם למקו' התופסים דגל הקי"ל הי"ל לבאר דההולכים בתריה דמרן המכר מכר באיזה אופן שיהיה

נחזור לדין הראשון דנו"ב דאי"ב אונאה כפי דברי הביאורים וכן נר' ג"כ מדברי מוהרש"ך ז"ל דאם ידע המוכר שנתאנה ושוב מכרו יש בו דין אונאה וכנ"ל ובשתות קנה ומחזיר אונאה וביותר משתות בטל מקח ואם שהה כדי שיראה לתגר א"י לחזור לפי"ז שייך בו ג"כ הדין שכתב הה"מ ז"ל בפט"ו מה' מכירה יש מ"ש שאם היה הדבר שהלוקח יכול להבחינו לאלתר אינו חוזר ע"ש. וכלומר דאם כבר נתן דמיו למוכר לא מצי מפיק מידו דהו"ל להבחינו לאלתר ומדלא הבחינו מחיל דאע"ג דדברי הה"מ ז"ל כתב מוהרשד"ם ח"מ סישפ"ה דס' יחידאה היא ולא קי"ל כותה וכ"כ מוהריק"ש ז"ל ומוהראנ"ח ז"ל ח"א סי"מ כתב נר' דהרי"ף והרא"ש חולקים על ס' זו מ"מ הכנה"ג בס' בע"ח ח"א סיפ"ב כתב דאין הכרח לומר דהרי"ף והרא"ש פליגי וכו' והרדב"ז ז"ל כתב עלה שדברים של טעם הם ואף אם נמצא חולק ל"מ ממונא אפומיה והבע"ח שם תלה אותה בפלוגתא עש"ב. ועיין בס' ידיו ש"מ חח"מ סיע"ב בנדונו בראובן שיש לו חלונות על חורבת לוי בשטר ע"צ החסד שכ"ז שירצה לוי שיבנה אותה שיסתום אותם ומכר ביתו ראובן לש' ואח"ז קם לוי לסותמן ורצה ש' לחזור על ראובן בטענה שהוא מק"ט דאדעתא שיסתם לא לקח דהז"ל שם פסק דהדין עם ראובן מה"ט ג"כ דהי"ל להבחין לאלתר וכו' עפי"ד הרדב"ז ז"ל בסיקל"ז וקל"ט דתלה לה כיפי לס' זו ע"ש. והמשכה"ר מער' מ' אוקע"א כתב דמרן בב"י העתיק דברי הה"ה הללו בלי שום חולק אעפ"י שלא העלהו על שולחנו אין בכך כלום ובאר הגולה העלה אותם להלכה והרדב"ז וכו' ע"ש מה שציין. באופן דבפלוגתא היא מתנייא ומצי המוכר שהוא המוח' לומר קי"ל. ואם עדין הלוקח לא פרע דמיו אינו מתחייב לפרוע כמ"ש החש"ל ז"ל שם בה' מכירה ע"ד הה"מ שאם היה המקח בהקפת מעות כיון שהלוקח מעות המכר בידו יש