שערי עזרה שיח

ז"ל בסיקכ"ג דכתב שהוא כדינו דאפוט' אלא מפני שסמכו היתומים אצלו אבל לא סמכו היתומים אצלו אפילו מינהו האפוטרופוס הראשון אין במעשיו כלום ע"ש וגם עיין במ"ש באות יו"ד. ובס' תורת משה סי"ו בנו המגיה שם תמה על הכנה"ג במ"ש באות יו"ד דהיכי פסק לדינו לפי דעת מוהרשד"ם שהוא נגד הרשב"א והרא"ש גדולי המורים. וגם תמה דאיך אפשר דמוהרשד"ם יחלוק עליהם מסברת עצמו וכתב שלולא דברי הכנה"ג היינו יכולין לדחוק ולומר דגם מוהרשד"ם לא פליג בזה אלא דלרווחא דמילתא נקט הכי ה"ט דכיון דלא זכתה באפוט' איך תוכל למנות וכו'. וסיים אלא דעכ"ז נר' דאכתי יש לחלק ולומר דה"ד לענין שלא יוכל האפוט' למנות אחר ולהסתלק עצמו לגמרי מן האפוט' בזה הוא דאינו יכול מטעם הנז'. ברם אם ירצה האפוט' למנות אחר לעשות לו איזה דבר פרטי מעניני האפוט' בהא ודאי נר' דיכול ואין בזה משום אין שליח עושה שליח וכו' וחילוק זה מצאתיהו ג"כ מפורש בהכנה"ג וכו' ע"ש. הרי מפורש שאפי' האפוט' הם רוצים למנות אחרים במקומם להרשב"א והרא"ש ומוהרי"א ז"ל אינן יכולים ולפי"ד התורת משה גם מוהרשד"ם י"ל שסל"ה. מכ"ש וק"ו היכא שהאפוט' יסתלקו להם מכל וכל ולא ימנו אחרים במקומם כ"א שהם יבטחו שאחר שילכו היתו' והנכסים לעיר אחרת שהב"ד אשר שם הם ימנו להם אפוט' כרצונם בודאי דאין להם להסתלק דכ"ע אזלי ומודו דא"י לעשות כן. וכיון שכן גם מש"ל טעם דמצד האפוט' וכו' שכצ"ל שישארו הכל היתו' והנכסים בדמשק הוא טעם נכון אמיתי וחזק. ועיין במוהרשד"ם ח"מ סיתמ"ה שכתב דדבר פשוט הוא שהנכסים צריך שיהיו במקום שהיתו' דר והיתו' אצל נכסיו והגע עצמך שיצטרך היתו' לפיזור והוצאה איך יבקשו מעות להוציא וכן מצאתי זה לי כמה ימים שכתב מורי ז"ל על מעשה שבא לידו וכן אני פסקתי כן וכמ"ש בפסקים פעמים ושלש וכו' עש"ב. גם כבר נודע הדין דלאמם של היתו' א"י למנותה אפוט' עליהם שאין ממנים אשה אפוט' וכתב מוהרשד"ם בסישל"ט בשם הרשב"ץ ז"ל דכ"ש אשת המת דלא ע"ש. ולפי כל האמור ותצא דינ"א דצריכים היתו' והנכסים שישארו בדמשק והאפוט' הממונים הם יתנו עין השגחתם עליהם ואין יכולה האשה להוליכם לעיר אחרת כלל. והן עוד יש סניפים אחרים הן מצד ההקדש שהקדיש המנוח לת"ת וכיוצא בכל שנה ושנה והן מצד מזונות אשתו הראשונה דיש ג"כ טענות מספיקות לעכב הנכסים שלא יוליכו אותם לעי"א אבל במה שכתבתי די והותר ואין להאריך עוד הנלע"ד כתבתי לשוני ע"ט ס"ט: סימן מ'

בש"ע סירכ"ז סכ"ז הנושא ונותן באמונה אין בו דין אונאה. כתב שם ה' נתיבות המשפט ובחי' ביאורים דאם כבר נתברר להמוכר שנתאנה ונו"נ באמונה ואינה להלוקח דיכול המתאנה לחזור בו דכיון דנתברר לו שוב אסור להונות לחבירו ועובר על לאו דלא תונו וניתן להשבה ע"ש. ולכאורה נר' דכיון דנו"נ באמונה גם כי קדמה לו ידיעה להמוכר שנתאנה לית ביה אונאה כלל דמאחר דקאמרי סתמא נו"נ באמונה לית ביה דין אונאה וכתבו דד"ז בין שנתאנה הלוקח בין שנתאנה המוכר כמ"ש בס' התשב"ץ בחוט המשולש טור השני סיי"א דהאריך שם להשיב ע"ד מוהרמ"מ ז"ל שס"ל דיש חילוק בין הלוקח להמוכר וכתב עליו דאין לחלק ביניהם מדסתמו הפוס' ז"ל דבריהם וכתבו דנו"נ באמונה אין בו אונאה ולא ביארו זה החילוק בין הלוקח להמוכר כר' דשוין הן דאין להם אונאה זע"ז עש"ב. כן אנו כאמר לדין הנ"ל דמאחר דסתמו הפוס' דבריהם וקאמרי דנו"ב אי"ב אונאה משמע דליכא הפרש בין קדמה לו ידיעה להמוכר דנתאנה או לא דבכל גוונא לית ביה אונאה. ועוד דכפי הטעם שנתנו דנו"ב שאי"ב אונאה הוא משום דלא סמכא דעתיה מתחילה על שווי המקח אלא על הדמים שנתן בו המוכר וכמו שכ"כ ר"ח והה"מ ז"ל ומה"ט רוב הפוס' כתבו בפשיטות דה"ה גם ביטול מקח אין בנו"ב ע"ע. מינה נמי אנו נאמר לענין ידיעת המוכר דאף דידע דנתאנה עכ"ז הלוקח דעתו סומכת על הדמים שנתן בו המוכר ומה לי דידע שנתאנה או לא ידע זה אינו מעלה ולא מוריד מה לנו בידיעתו מאחר שהלוקח אין דעתו על שווי המקח כ"א על הדמים שנתן בו המוכר. וכן נר' שכן ס"ל לה' משאת משה ז"ל בשניות סי"כ בנדונו במי שקנה קאווי מחבירו כמו שקנאם מהגוי ביותר ריוח מעט וכשפתחו הכיסים נמצא בם קאווי של פראנקיאה ששוה קרוב לחצי שיעור שנתן והוי ביטול מקח. דהביא דברי מוהרש"ך ז"ל בראשונות סיי"ט וקנ"ו בדין קניית השפחה שנמצאת מעוברת וכו' דפסק דהוי מום ואין זה בכלל משום נו"ב אי"ב אונאה ע"ש. ויצא לחלק מנדון מוהרש"ך לנדונו בקנית הקאווי שהוא לסחורה והוא פחת דמים כיון שהוא נו"ב לית ביה אונאה וביטול מקח כלל. ובדף פ' ע"א כתב דהך נ"ד של הקאווי דמיא במה הצד לנדון מוהרש"ך ז"ל דידע המוכר בנ"ד שממכרו היה קאווי גרוע וטפל דתיכף למשיכתו וסמוך לקנייתו שרי קטרייהו לעיניו וכול'ו של'ו בפניו וכו' ואפי' מוהרש"ך ז"ל דמפליג בין פחת דמים למום יודה וכו' דלהסתחר בה נחית מעיקרא וכו' ובהא ליכא למ"ד דבנו"ב תהוי עלה דין אונאה וחוזר אמטו"ל פסידא דזוזי ופריטי דהא איכא מחי' מאז סמך ע"ד לקנות סתם כדרך שהוא קונה עפרא בעלמא דמאי דקנה הוא דמקנה כל זכות שתבוא לידו אי לטב אי להופכו וכו' ע"ש. דמדבריו מוכח בביאור דס"ל שהגם שהמוכר הכיר שנתאנה במקחו קודם שמכר מ"מ כיון שמכר לחבירו ונו"ב אין בו דין אונאה כלל. גם ע"מ שהק' מוהרימ"ט ז"ל חח"מ סיי"ט בדין נו"ב ולא הודיעו בתחי' סכום הדמים דס"ל למרן ז"ל בדעת הרמב"ם ז"ל וכו' דאי"ב אונאה. מהא דקי"ל כרב דאמר ע"מ שאי"ל עלי אונאה די"ל דלא ידע כמה מחיל ע"ש. עיין במשכה"ר מער' האלף אומ"ב דתירץ לזה דשאני נו"ב דלוקח כל סמיכות דעתיה אינו אלא על הלוקח הראשון וגמר לקנות במה שקנאו חבירו וחשיב כאילו אמ"ל יודע אני בו דאינו שוה אלא ק' ואני אקננו בק"ק. משא"כ בהך דהא איהו נפשיה הקונה והדר דיניה לחזור באונאה הילכך אפי' אמ"ל ע"מ שאי"ל עלי אונאה לא מהני. וציין על הדרישה שכתב קרוב לזה ומחנ"א ה' אונאה סיי"ו ע"ש. דמדבריו יש קצת ראיה לומר דאפי' ידע המוכר באונאתו עכ"ז מאחר דנו"ב אי"ב אונאה דגמר הלוקח לקנותו במה שקנאו חבירו ואפי' שוה ק' בק"ק. גם ע"ע שם בסוף אול"א במה שציין והביא בשם תוס' שנאץ אעפ"י שהא' נתאנה והרא"ש בפ"ק דב"ק וכו' והעדב"י סיכ"ד דאולי בראות שורש דבריהם יש ראיה לזה דגם דידע המוכר באונאתו קודם שמכר אי"ב דין אונאה כלל. ברם אחרי ראותי בדברי מוהרש"ך ז"ל בסימנים הנ"ל בשורשן דבכולם כתוב בהם ולא הכיר בו המוכר וגם בדברי התשב"ץ והכנה"ג כתוב כן דנר' דכולהו כן ס"ל דאם כבר נתברר להמוכר דיש בו אונאה ונו"ב ואינה להלוקח יכול לחזו"ב דכיון דידע שנתאנה שוב אין רשות להונות אחרים ועיין ג"כ במט"ש שם שכן העתיק בלשונו ולא הכיר בו המוכר