שערי עזרה שח

ע"ד המבי"ט מדברי הגמ"ר שהביאם הוא שהם היפך דבריו ואסיק לדינא דפטור המשלח גם כי ההיזק בא מסיבתו עש"ב. ובסי"כ חזר מוהריט"א ז"ל לחזק דבריו דנדון הרא"ש שנא ושנא מנדונם וכו' והחילוק שחילק להשוות דברי מוהרח"ש להמבי"ט הוא חילוק נכון וכו' וככוחו אז כחו עתה לחייב המשלח עש"ב. ואנכי הדל חזי הוית בס' בדש"ש חח"מ סי' יו"ד בנדונו שם שהאריך הרחיב בדברי הרמב"ן והגמ"ר והמבי"ט ושאר הפוס' ז"ל ודבריו שם הם היפך דבריו שהובאו בס' שמיו"ט לחייב להמשלח כפי"ד המבי"ט והפ"מ ז"ל ולא העלה בזכרונו לדברי הרא"ש כלל והוא מהתימה דדבריו הם סתרא'י ממש מהתם להכא. ובדק"ע ע"ב כתב ואנכי בעניי כבר העירותי בזה בתשו' אחרת ע"כ. ואם כונתו היא על התשו' שהובאה בס' שמיו"ט יגדל התימה שאיך לא זכר בס' בדש"ש בסי' הנ"ל לדברי הרא"ש אשר נשען עליהם בתשו' שהשיב למוהריט"א ז"ל לפטור המשלח. וגם אם נאמר דתשו' הכתיבה בס' בדש"ש היא היתה אחר התשו' הכתובה בס' שמיו"ט וחזר בו מדבריו הראשונים והסכים עם מוהריט"א ז"ל ולכן בספרו בדש"ש חייבו להמשלח עכ"ז קשה דהי"ל לבאר דנדון הרא"ש דפטר שאני ולהזכירו בפי' ולהרחיב הדבור בזה מה היה סבור בתחי' ושחזר בו ולא למסתם סתומי וכעת לי צ"י

והנה שם בסי' יו"ד הבי"ד המבי"ט שבח"ג סי' קנ"ו והרבה להק' עליו הן בקושיא שהק' עליו בס' שמיו"ט והן בקושיות אחרות ג"כ כיעו"ש וסו"ד הניח דבריו בצ"ע עש"ב. דמדבריו י"ל דאפשר דהש"ך ז"ל דהניח דברי המבי"ט בצ"ע כונתו היא כמו שהוק"ל למוהרש"ל ז"ל בדבריו. ומהתימה דהשמיו"ט ומוהרש"ל ז"ל בתשו' הנ"ל לא זכרו לדברי הש"ך כלל: סימן ל"ו

שאלה ראובן וש' אחים שותפין בחצר ובתים שבתוכו וראובן הי"ל חוב על אחיו ובהגיע זמן ההלואה דחק ראובן לש' על הפרעון ועמד ש' ומכר לאחיו ראובן חלקו שי"ל בהחצר ובבתים בסך החוב שיש עליו בעדים וק"ס ובת"כ ובש"ח וכתוב בשטר והעד עדים איך החליט חלקו שבחצר הנז' לאחיו החלט גו"ש כתחז"ל ובת"כ וש"ח לקיים המכר. וראובן מכר החלק ההוא שקנה ללוי ודר בו לוי ט"ו שנים ויותר וסתר ובנה ועשה כרצונו ואין מוחה בידו ושמעון היה בכ"ז זה בעיר אחרת בעי"ת בירות יע"א והן עתה בא ש' לערער על המכר הנז' ורוצה לחזור בו מחמת שהיה בחוב שעליו אם הדין עמו או לא ושכמ"ה

תשובה הנה הרמב"ם ז"ל בפ"ז מה' מכירה ה"ד פסק אם מכר לו קרקע בחובו אין א' מהם יכול לחזו"ב אעפ"י שאין מעות ההלואה מצויים בשעת המכר. והראב"ד ז"ל השיגו דמלוה אי"ק וכתב הה"מ ז"ל דגם הרמב"ן והרשב"א ז"ל סל"ה ושסוגית האח' עיקר. גם הטור בסיר"ד ס"ז הביא בשם אביו הרא"ש ז"ל דל"ק אפי' המעות עדין ביד הלוה דמלוה להוצאה ניתנה ואינו נותן לו עתה כלום אבל אם אמ"ל יקנה לי שדה שלך בהנאת מחי' מלוה קנה ואפי' לא מחל לו כולו אלא הרויח לו הזמן כגון שהגיע זמנו לפרוע והרויח לו הזמן ואמ"ל יקנה לי שדה שלך בההיא הנאה שהרוחתי לך קנה ע"כ. ובש"ע שם סע"י כתב מרן במי שמכר מט' בחוב שהי"ל י"א דהוי כמי שנותן דמים וכל החוז"ב מקבל מ"ש וי"ח וכתב מור"ם ז"ל דאי"ק אלא בהנאת מחי' מלוה. וכ' הסמ"ע סקט"ו דהחולקים עם הרמב"ם ה"ד בהחוב דמחמת הלואה אבל אם החוב מחמת מכר כבר נתבאר בסיקצ"ט בטור ובדברי המחבר ס"ב דאפי' הרא"ש מודה דקונין בו אפי' מט' קנין גמור כיון דחוב כזה אינו שכיח לא גזרו חז"ל שמא יאמר נשרפו חטיך בעליה ע"כ. ויש לעמוד בדבריו דבסיקצ"ט בדין חוב הבא מחמת מכר דפסק מרן דנקנים המט' וכתב מור"ם שם בהגהה מיהו י"א דמיירי דוקא שאמ"ל מכור לי בהנאת מחי' הדמים שי"ל אצלך וכו' כתב שם הסמ"ע סק"ה וז"ל ומיהו י"א וכו' ואז קינה אפי' המט' בהנאת מחי' המלוה ודוקא במחי' חוב כזה הבא מחמת מכר דאינו שכיח וכו' ע"ש נר' דמור"ם ז"ל ס"ל דאפי' בחוב מחמת מכר ל"ק ק"ג כ"א בהנאת מחי'. ודברי מור"ם עיקר שורשוהי מהה"מ ז"ל פ"ה דכתב שם דהרמב"ם לא סמך על סוגיא דהאיש מקדש ומ"מ הוא מחלק בין מלוה מחמת מכר למלוה מחמת הלואה דבחוב נקנה כאילו החליפו פרה בשור אבל במעות ליכא למימר הכי ומ"מ יש בהן מ"ש אבל לדעת הרמב"ן והרשב"א ה"ז כמלוה בעלמא ובכל גוונא במלוה עצמה ל"ק בהנאת מחי' מלוה קנה ע"כ. הרי לפי"ד הה"מ לדעתם גם בחוב מחמת מכר ל"ק כ"א בהנאת מחי' ונודע דהרא"ש הוא ס"ל כמותם כמ"ש מרן בב"י ז"ל ואיך כתב הסמ"ע דאפי' הרא"ש מודה דקונין בו אפי' מט' ק"ג וכו'. ובהכרח צ"ל דהרא"ש לא ס"ל בהא כהרמב"ן והרשב"א ז"ל ושו"ר שכן מבואר בדברי מב"י ז"ל בסיקצ"ט דשם בתחי' הביא דברי הה"מ מ"ש אבל לדעת הרמב"ן וכו' הנ"ל ושוב הביא מ"ש הה"מ בפ"ז דדעת הרי"ף והרמב"ם דמלוה קונה וכו' וסיים הוא ז"ל ידעת הרא"ש כדברי הרמב"ן והרשב"א וכ"כ בסיר"ד דמלוה ל"ק כלל אפי' למ"ש אא"כ אמ"ל בהנאת מחי' מלוה ואפי"ה בהאי דינא דראובן שאמר לש' מכור לי חפץ שלך בדמים שאתה חייב לי מדמי חפץ שמכרתי לך וכו' סובר הרא"ש דקנה וכו' ע"ש. ועיין בס' עצמות יוסף דנ"ט ע"ד דהביא דברי מב"י ז"ל אלו והק' עליו דזה אינו דהרא"ש בפ' האשה נקנית אוק"ל בהנאת מחי' עש"ב. גם יש לעיין עוד במ"ש מב"י ז"ל בשם הה"מ דלדעת הרמב"ן והרשב"א דחוב מחמת מכר ה"ז כמלוה בעלמא ובכל גוונא במלוה עצמה ל"ק. ואילו איהו בסיר"ד כתב וז"ל וכתבתי שם שדעת המפ' שבכל דינים אלו דעת הרי"ף שוה לדעת הרמב"ם זולתי הרמב"ן שנר מדבריו שסובר דמלוה שאינה מחמת מכר אי"ק כלל ע"כ. דמשמע דבמחמת מכר ס"ל דקונה כס' הרא"ש וזה נגד מ"ש בסיקצ"ט בשם הה"מ כנז"ל

והנה הב"ח ז"ל בסיקצ"ט הקשה מ"ש חוב הבא מחמת מכר לחוב בעלמא וכתב דהבא מחמת מכר דקנה ה"ד כשהחפץ שמכר הוא עדין ביד שמעון בשעה שחוזר וקונה, ממנו וכו'. והמחנ"א ז"ל בה' קנין מעות ס"ד כתב, דאם מכר לו חפץ בכו"כ לתת לו מיד ותבע מעותיו ואמ"ל י"ל כור חטים וכו' ונתרצה ה"ז קנה ולא דמי למלוה דהכא כיון שמכר לו ע"מ ליקח הדמים מיד ואם יתבע הדמים ואמ"ל הלוקח עכשיו אין לי המקח חוזר כיון דהמוכר צריך למעות נמצא כאילו המקח הוא עומד ביד המוכר וכו' חשיב כאילו נתן לו חפצו בדמי כור חטים שלו ושמצא למהר"י ן' מיגאש ז"ל הוב"ד בס' עצ"י דנ"ט שכתב כדבריו ע"ש. ואנכי הדל עיינתי בדברי מוהרי"ן מיגאש ז"ל שם ולא מצאתי הכרח בדבריו לומר כן כמ"ש המחנ"א ז"ל דהתנה עמו ע"מ שיתן לו דמים מיד וכו' וגם אין הכרח לומר כמ"ש הב"ח ז"ל דצריך שיהיה החפץ בעין אלא כל שהחוב הוא דמי מכר לא חשיב מלוה ואפי' שמכר לו החפץ מקודם זמן ולא היה תנאי ולא היה בעין קנה דחשיב כמי שהביא המעות בעת שקנה ממנו הפרה ולהיות הדבר ל"ש לא גזרו ביה