שערי עזרה שה

וז"ל דמה צורך שישעבד יורשיו אחריו כיון שחייב עצמו בדבר אחד ממילא נשתעבדו יורשיו לפרוע מנכסיו. וכן יש לתמוה מה צורך שישעבד נכסיו מאחר שחייב עצמו בכך ממילא נשתעבדו נכסיו דנכסוהי דאיניש אינון ערבין ביה ומה שנהגו לשעבד נכסיו ויורשיו שופרא דשטרא הוא וכן מהני לגבות ממט' וכו' ע"ש וא"כ כיון דכתב בתחילה דדעת מרן דגם שמת גובה מהיורשים הנה מלבד הכלל בידינו שלא קבלנו הוראות מרן וכו' וא"כ מהו זה שכתב אח"כ מלבד זה הרי בנדון מרן חייב ליורשיו אחריו וכו' דנר' מדבריו אלה שכתב מלבד זה היינו לומר דמלבד זה הכלל שבידינו שלא קבלנו הוראות מרן כ"א מש"פ בש"ע. עוד בה שאפי' דתימא דקבלנו הוראותיו גם במ"ש בתשו' מדבריו שם ליכא ראיה דהרי שם בנדונו חייב ליורשיו אחריו וכו'. והם דברי תימא דהן אמת דנדונו שם כן הוא מ"מ מבואר שם בפי' בדבריו דכן ס"ל לדינא דגם בדליכא חיוב ליורשיו אחריו גובה מהיורשים וכנ"ל ולא ידענא מדוע האג"ן ז"ל לא העיר עליו בכלל ההערות שהעיר עליו שם. גם הוק"ל בדברי האג"ן ז"ל בםיט"ל דע"ז דכתב דמ"ש בתשו' סי' י"א דבקנין מהני לשון אתן ה"ד במידי דחתונה וכו' ע"ש. דהרי שם מרן ז"ל הביא ראיה לדבריו מדברי הרמב"ם בה' זכו"מ פ"ו ומראיה זו שהביא משמע דס"ל דל"ד במידי דחתונה אמרה למילתיה. ובסי"ט כתב וז"ל שלא אמרו הם הדברים הנקנים באמירה אלא לומר שאי"צ קנין דכיון שבשעת שידוכין הוא אמירה לחוד הוי כמו אמירה וקנין. ומיהו דוקא במקום שמועיל קנין אבל במקום שאין מועיל קנין הא ודאי לא עדיפא אמירה בשעת שידוכין מקנין שלא בשעת שי' ע"ש

וראיתי במוהר"ש הלוי ז"ל חח"מ סי"ז די"ג דכתב דכיון דאלו השות' הם ג' והסכימו כולם הוי כמו בני אומנות דלא אמרו דוקא באומנים ולא בשות' אלא כשהם ב' שות' אבל בג' אולי הם כבני האומנות והסכמתן קיימת בלא שום קנין וכו' ועיין במוהרשד"ם ח"מ סיקנ"ג דנר' דכיון שהם יותר מב' שות' דמהני התנאים ע"כ. ואני בער הוק"ל דדברי מוהרשד"ם ז"ל שם כל בתר איפכא דכתב וז"ל ואתחיל ואומר כי שות' זו יש לראות העמדתו וקיומו במה הוא תלוי שהרי לדברי הרמב"ם והרמב"ן אין צד וכו' כי היו צריכים לערב הבגדים וכאן לא כן עשו ואפי' קנין לא היה בדבר עם היות שלדעת הנז' לא היה מועיל דק"ד הוא מ"מ נלע"ד וכו' נתקיים בל"ק וכמ"ש מוהרי"ק בשוקפ"ב וכו' אבל היכא שכל בני האומנות וכו' ולכך אמרו שיהו דבריהם קיימין בזמן שכולם היו בהסכמה ובאגודה אחת לא יוכל שום א' מהם לחזו"ב. ואם ירצה האומר לומר דה"מ כשנתקשרו כולם אמנם בנ"ד נשארו קצת אנשים שלא נכנסו בהסכמה אפש"ל דמ"מ אחר שהיה רוב רובו ככולו וכן בכל הדברים וכן היה אפשר לדקדק מלשון הרב הנז' שכתב דע"כ לא פליג אלא בשני שות' וכו' התחיל בשני שות' וסיים בכל אלא נר' שהרוב ככל והמחצה כשנים ע"כ. הרי דבפי' כתב היפך מדבריו ומלבד זה כבר כתב מוהרש"ך ז"ל וז"ל ואפי' את"ל שיש לדחות ולומר שכולם דוקא קאמר מ"מ וכו' ע"ש באופן שדבריו ז"ל לי צ"י. ועיין בס' פ"מ ח"ג בסו"ס י"ד מ"ש בשם מוהרש"ך ז"ל בדי"ט ע"ד. ובעיקר דברי מוהרשד"ם ז"ל הנ"ל דכתב דלא היה מועיל קנין דק"ד הוא. הוק"ל דנדונו שם הוא שות' בבגדים כמ"ש שהיו צריכים לערב הבגדים ומאחר שכן הוא מועיל קנין לדעת הרמב"ם כמ"ש בפ"ד לפיכך אם נשתתפו בשאר המט' כיון שקנו מידם שיביא זה חביתו של יין וזה חביתו של דבש וכו' נעשו שות'. הרי דלהרמב"ם אם נעשה קנין במט' נגמר השיתוף ואיך כתב דלדעתו לא היה מועיל קנין דק"ד הוא וי"ל

ובתשו' מוהרש"ל ז"ל שם ובסי"ח כתב דהטור ס"ל דהרמב"ם והרמב"ן לא פליגי ע"כ הפוס' דס"ל דאדם מתחייב בדשלב"ל ע"ש. ומדברי מרן ז"ל בב"י בסי"ס אלו שנותנין לנשותיהם וכו' יש סייעתא לדבריו לומר דהטור ס"ל כן בדעת הרמב"ן דל"פ ע"כ הפוס' כשהוא בחיוב. האמנם מ"ש דהטור כן ס"ל ג"כ בדעת הרמב"ם אין ברור לזה דהרי הטור בסי"ס נקט בלשונו בשם הרמב"ם חייב עצמו בדבר שאיק"צ וכו' אינו חייב. וכפי"ד הפוס' דבר שאיק"צ לדעת הרמב"ם שלב"ל הדין שוה דמאי דלא מועיל בזה אינו מועיל בזה ועיין בפרמ"א ז"ל ח"א סימ"ז דפי' דברי הרמב"ן ז"ל שהביאם מב"י ז"ל בסי"ס אלו שנותנין לנשותיהם וכו' דלהכי כתבו דצריך שיכתבו בל' חיוב דאל"ה כיון שהמעות אינם ברשותו אינם בעולם חשיב ואין אדם מקנה דשלב"ל ע"ש. ועיין בס' דברי אמת בקונט' ז' דס"ז שכתב וז"ל ואע"ג דמוהרשד"ם סיקנ"ד כתב דלדעת הרמב"ם והרמב"ן ז"ל אין אדם מתחייב בדשלב"ל ומצי"ל המוחזק קי"ל כוותייהו וכ"כ בסיתי"ג כבר הרב עצמו בסיקע"ו המלה דלא כוותייהו ע"כ. ואני עני עיני ראו בדברי מוהרשד"ם שם דלא דבר שם מענין אם חייב עצמו בדבר שלב"ל כ"א בענין דאין אדם מקנה דשלב"ל. ומ"ש בסיקנ"ד וז"ל ונחזור לנ"ד דשמעינן ממ"ש שאין תקנה להקנות מציאה לשות' כפי דעת הרמב"ם והרמב"ן וכו' היינו פי' כשהוא מקנה בדרך הקנאה שלא בדרך חיוב אזי אין תקנה להקנות מציאה לשות'. אבל כשהוא בדרך חיוב אפש"ל דאית ליה בדעת הרמב"ן דס"ל דמהני וכמדומה לי שכן פי' דבריו וכעת איני זוכר איה. ועיין במוהרשד"ם ח"מ סירפ"ח דכתב דהרי"ף ז"ל ס"ל דכשם שאין אדם מקנה דשלב"ל כך אינו מתחייב וכו' ע"ש דלא צירף סברת אחר עמו. ויש לראות בס' דב"א בקונט' הנז' סי"ב דנר' שם דס"ל דלהרי"ף אדם מתחייב בדשלב"ל ע"ש. וה' קצות החושן בסיס"ב כתב בשם הש"ך ז"ל דבשות' שמצא מציאתו לעצמו ולכן הק' על רמ"א בסיקע"ו שכתב דהוי לאמצע. והתומים חילק בין סתמא לאומר בהדיא לעצמו. והוא ז"ל כתב דנר' לפי דעת הראב"ד והרשב"א דאינו יכו"ל לעצמי זכיתי וכו' והעיקר כמ"ש הש"ך דמשמע מכאן דמציאתו לעצמו ע"ש

א. חיוב כתיקון ח"ס ז"ל דכתב מרן ז"ל בש"ע סיר"ז שקונים מזה שהוא חייב לחבירו סך מה ואחר שחייב עצמו קונים מבע"ח שכ"ז שיהיה כך או שיעשה כך הרי חו"ז מחו"ל מעכשיו. ואם לא יהיה או לא יעשה הריני תובעו בממון שחייב עצמו בו ע"כ. וכתב הסמ"ע ז"ל דהא דהוצרכו לב' קנינין וב' שטרות ולא כתבו הכל בשטר אחד דראובן נתחייב לשמעון מנה ובאם שיהיה כך וכו' הרי חו"ז מחו"ל משמעון מעכשיו משום דזה יהיה נר' כאסמכתא דכיון דהפיטור כתוב בצידו נר' כאלו אמ"ל אני ח"ל מנה אם לא אעשה כך וכו' ע"ש. עיין בס' לב שמח סיח"י דכתב דח"ס ז"ל היו ניצולין מהאסמכתא בעשות הכל יחד ההודאה והמחילה בשטר אחד וכו' ע"ש הרי לך דמפרש היפך דברי הסמ"ע. גם ה' בנימין פונטרמולי ז"ל הוב"ד בס' שפת הים סימ"ב כתב ע"ד הסמ"ע דגם שכתוב הפיטור בצד החיוב אי כתוב דלא כאסמכתא וכו' מהני ע"ש. גם החק"ל אה"ע סי"ל כ"כ ועו"כ שם דלא כתב הסמ"ע דהוי אסמכתא אלא דנר' כאסמכתא ולרווחא דמילתא עשה כן וציין על תשו' מוהר"ם אלשיך ז"ל סי"ל ומוהרימ"ט סיקל"א ומשפ"ץ ח"ג סי"ג שהיה נ"ד החיוב והפיטור בשטר א' והעלו דחייב