שערי עזרה שג

לעשות ולבנות מחדש דרך במקום אחר ואי"ל דרך בביתו של מוכר. דכתב שם דהתו"ח ח"ג סיצ"ח מסתפק היכא דהלוקח יכיל לעשות דרך תוך שלו אם אף בכה"ג אמרי' דיש לו דרך על המוכר. ומדברי הריב"ש נר' דכל דאפשר לו בדרך אחר לא אמרי' בעי"פ הוא מוכר דכתב שמעי' מהאי סוגייא וכו' משמע מדבריו דדוקא היכא שאי"ל שם דרך אחר הוא דאמרי' די"ל דרך עליו אבל אם אפשר לו בדרך אחר אף דצריך לעשות הדרך מ"מ כיון דלא הוי פורח באויר אי"ל דרך עליו ע"ש. דאחהמ"ר אי"כ פשטיות דברי הריב"ש ז"ל אלא כדכתיבנא דדוקא אם כבר יש לו דרך במקום שהוא בנוי עשוי ומתוקן מקודם ואפי' שהוא עתה סתום מ"מ בנקל הוא נפתח ואי"צ להוצאות אזי אי"ל דרך בבית המוכר. משא"כ אם הוא צריך לסתירה ובנייה והוצאות כדי להיות לו דרך מחדש אזי אי"ל דרך אחר מיקרי וי"ל דרך בביתו של מוכר. וכמו שפשטיות דברי מור"ם ז"ל בד"מ ובהגהה נר' שמבין כן בדברי הריב"ש כיעו"ש. ומה שדחה המט"ש שם הבנה זאת בדברי הריב"ש מצד לשונו דלא משמע אלא היכא דצריך לפרוח באויר דוקא אבל כי אפשר לעשות דרך תוך שלו לא. לע"ד אינה דחייה דגם כי אפשר לו לעשות דרך תוך שלו מכיון שהוא צריך להוציא הוצאות ולסתור ולבנות הוי כאילו הוא צריך לפרוח באויר מיקרי. ומ"ש עוד דמסיום לשונו נר' הכי דכתב ובנד"ז הרי היה לשמעון דרך מצד אחר כמו שנר' שי"ל עתה ואצ"ל כשהפתח האחר פתוח וזה סתום וכו' הרי דאף דמצד אחר היה סתום כיון שאפשר לו לפתוח קרינן ביה די"ל דרך כבר בשלו ואי"ל דרך על המוכר ע"כ. גם לזה אומר דדוקא שם בנדון הריב"ש דכבר מקודם היה שם פתח ועכשיו הוא סתום בלא פריצת פצימין דבנקל הוא יכול לחזור לפותחו בלי הוצאות וסתירה ובנין אזי מיקרי י"ל דרך אחר. משא"כ היכא שהוא צריך להוצאות וסתירה ובנין כדי להיות לו דרך אחר הוי בכלל שצריך לפרוח באויר מיקרי. והרשב"א ז"ל בח"ג סיקי"ו במי שנתן בית לחבירו ולא כתב ביציאות וביאות וכו' כתב דז"פ שאי"צ המקבל ליקח לו דרך וכו' ע"ש ולא חילק כלל אם יכול לעשות דרך ממ"א או לא נר' דס"ל דליכא לפלוגי כלל בהכי. ועיין בהמבי"ט ז"ל ח"ב סימ"ו דכ"כ בפי' דמוכר בית יהיה לו דרך ליכנס בו בחצר ואפי' היה יכול לפתוח פתח בכותל א' מן הבית למקום אחר כיון שהי"ל פתח פתוח לחצר יש לו דרך ליכנס בו אעפ"י שלא הזכיר לו דרך. ודוקא דרך שהוא כניסה ויציאה אבל לא שום תשמיש בחצר ע"ש. והבי"ד הכנה"ג סירי"ד הגה"ט אול"ד ושם באול"ה הבי"ד הריב"ש ז"ל נר' דס"ל דדברי המבי"ט והריב"ש הם מוסכמים יחד. ועיין ג"כ בתשו' מרן ז"ל באבק"ר סיק"י דהביא הך דינא דשני בתים זה לפנים מזה ומכר הפנימי לאחר ואח"כ מכר החיצון לאחר דיש לפנימי דרך על ביתו של חיצון וכו'. וכתב דאין לדחות דשאני התם שאין לבית פתח אחר אלא זה משו"ה כי מכר פנימי תחילה זכה בדרך שי"ל על החיצון אבל הכא שיש לבית פתח אחר לדרך רה"ר לא מכר לו פתח שבחצר. דכיון דקי"ל מוכר בעי"פ מוכר וכו' א"כ משמע שהמוכר כל מידי דשייך לדבר הנמכר הוא מוכר ולא שייר לעצמו שום זכות. וה"ה שכשמכר הבית לבע"ה מכר לו כל מידי דשייך לבית ופתח הפתוח לחצר שייך טובא לתועלת הבית כדי לרחוץ או לעשות שאר מלאכות דשייכי לבית וגם נוח לאדם לצאת ולבוא בר"ה דרך פתח חצר מלצאת ולבוא דרך פתח ביתו הפתוח לרה"ר שהוא ניזוק ברבים העוברים לפני פתחו ורואים את מעשיו וא"כ ודאי השכיר לו המשכיר פתח זה ולא שיירה לעצמו ודבר פשיט הוא דכיון דקיימא לן מוכר בעין יפה מוכר דה"ה למשכיר וכו' ע"ש: סימן ל"ג

שותפין שלוה אחד מהם מעות מגוי ברבית לצורך השות' ונותן הרבית מהשות' והריוח חולקין ה"ז ר"ק שהגוי אינו מכיר אלא אותו שלוה ממנו. ואין זה דומה למ"ש רמ"א לעיל מסי' זה לענין נאמני הקהל דהתם מותר מפני שהוא לצורך מצוה ועיין מ"ש עו"ש משא"כ שייך לכאן וכו'. הט"ז ז"ל חיו"ד סיק"ע סק"ג. ואנכי העבד בלומדי דבריו שבסי' קס"ט סקכ"ב הוק"ל דשם בדין נאמני הקהל שכתב מור"ם ז"ל די"א דמותרים ללוות מגוי ברבית כתב הט"ז ז"ל שם וז"ל אעפ"י שנאמנים כאפוט' על הקהל מ"מ אסור דגם באפוט' של יתו' אסור ושכ"כ הב"י בשם הרשב"א בסוס"ז וסיים ה"ז כאומר לחבירו מנה וכו' ור"ק אני רואה כאן ע"כ וטעם רמ"א להתיר כאן דלא חשיב ליה כר"ק וכיון דהוא לצורך מצוה הו"ל כאפוט' של יתו' וכו' יעי"ש. דקשה במאי דקאמר דהו"ל כאפוט' של יתו' מאחר דבתחי' קאמר בשם הרשב"א דהבי"ד מב"י דגם באפוט' של יתו' אסור. ואע"ג דזהו דברי מור"ם ז"ל שכתב דהו"ל כאפוט' של יתו' מ"מ איהו ז"ל דבתחי' הביא דברי הרשב"א דס"ל דגם באפוט' ש"י אסור וכל חיליה הוא דבא לתת טעם להיתרו של מור"ם משום דלצורך מצוה הוא ולא חשיב כר"ק ולכן מתיר א"כ לא הו"ל לסיים דברים הללו. והמט"ש ח"ב סיקע"ו הגב"י אורכ"ג ביאר שם דבריו ולא העיר עליו בזה ע"ש. ועיין בס' אדמ"ק ח"א סיס"ג בפרנס הקהל שלוה מגוי ברבית לצורך הקהל שהאריך שם לחייב הק"ק בקרן מטעם שהם חשיבי כשות' ונכנס שם אם חייבים גם ברבית והביא דברי הש"ס דפא"נ וכתב דכ"ז הוא לפי טעם הא' שחיוב הכולל הוא מדין ערב איכא איסור בדבר. אמנם לפי טעם האחר דמחייבינן להו מדין שות' בהא אכתי מספק"ל אם יש לאסור משום איסור רבית אם יפרעו הכולל הרבית לראובן או לא דדילמא כיון דמדמינן להו כשות' איפשר דמדמינן להו לכל מילי דהוו כשות' גמורים ואין איסו"ר בדבר. או"ד דלאו כשות' גמורים הוו ואיכא איסו"ר ואין ולאו ורפיא בידיה ומס' לא מפקינן ממונא ע"ש. ומהתימה עליו דלא זכר שר לדברי הרמב"ן והרשב"א ז"ל שהביא מב"י ז"ל בסוסקס"ט בדין נאמני הקהל ומור"ם ז"ל שפסק שם להתיר והט"ו ז"ל שנתן טעם להתיר בנאמני הקהל וכנ"ל. וגם לא זכר מדברי הט"ז ז"ל שבסיק"ע דאסר בשות' גמורים ובחלקות ישית למו מההיא דנאמני הקהל וכנז"ל ובשתים לא עלתה לו לזכור אותם וכפר אדמ'ו דדבריו הם היפך. שו"ר בס' שערי רחמים לכמוהר"ף יצ"ו בשו"ת חיו"ד סיי"ט שהק' עליו בשינוי ובגמגום לשון כיעו"ש. אך דא עקא מאי דהוק"ל ואתפלא על דבריו יצ"ו דשם בסוף התשו' כתב להלכה דבלוה א' מהשות' והגוי אינו יודע לשותפו אסור ליקח הרבית משות' זולת אם הוא תפוס מממון השות' ל"מ מיניה. מיהו לפי מ"ש הט"ז סיק"ע נר' דאף אם אינו מוחזק וכו' שרי דכתב וז"ל ובנוטל מן הגוי נ"ל לחלק דאם שותף אחד הוא מתעסק וכו' יכול תחילה למלאת הפרעון במה שצריך לתת רבית לגוי והמותר יחלק כי לא נעשה הלואה מעולם אלא הריוח וההפסד מגיע לאותו סך ממון של הלואה ורבית שנותן לגוי הוא בכלל ההפסד או ממעט חלק בריוח. אבל אם אחד מניח לחבירו מטון וחבירו מתעסק וכו' ע"כ. ולפי"ז אף אם שניהם מתעסקים והא' מהם לוה מהגוי יכול