שערי עזרה שא

ע"ש. ומה שתמה על הח' השואל התמיהות ההם הם נופלים על מוהר"א ז"ל שאל למוהרא"י ז"ל כמו שיראה הרואה ואפשר דהוא ניהו השואל להחיד"א ז"ל דזמן אחד להם כנודע

עו"ר בס' עוגת אליאו דמוהרא"י ז"ל הוק"ל ע"ד מוהרשד"ם ז"ל דאיך כתב בסו"ד דאף אם לא אמר תזכה לי חצרי קנה דהוא פלא דהרי דין זה שנוי בפלוגתא דרבוותא ה"ה הרא"ש ז"ל בפ"ק דמצי' והגהות מימו' שהביא הז"ל והתוס' בפ"ק דמצי' די"א דס"ל דכיון דהוי חצר המשתמרת אע"ג דלא אמר הוי כמי שאמר אך הרמב"ם ס"ל להיפך והה"מ ז"ל כתב ע"ד הרמב"ם ז"ל בפי"ז מה' גזלה וכן עיקר וכ"פ מרן ז"ל בכ"מ ובב"י כיעו"ש ומהתימה על הז"ל שלא הזכיר דהוי הדבר שנוי במחלוקת. ואף דלענין דינא אין קפידא בזה כמ"ש הז"ל הא מיהא לפחות היל"ל דהוי הדבר שנוי במחלוקת והצ"ע ע"ש. ואנכי בער מאיש לא הבנתי כונת קושייתו דהרי מאי דאפליגו רבוותא דהרא"ש וההגמ"י והתוס' ס"ל דלא בעי' שיאמר ואע"ג דלא אמר הוי כמי שאמר. והרמב"ם והה"מ ומרן ז"ל דס"ל דבעי' שיאמר הוא דוקא בחצר שאינה משתמרת. אבל בחצר המשתמרת לא בעי' שיאמר לכ"ע דחצירו ש"א קו"ל שלא מדעתו וכמו שמוכח כן בפי' בסוגיא ובדבריהם ז"ל וא"כ מהו זה דקשיתיה עליו במ"ש דאף אם לא אמר קנה דהו"ל להזכיר דדין זה שנוי במח' מאחר דדינו הוי בחצר המשתמרת והיא שכורה ודרים בה. ועיין בתוס' מצי' די"א בד"ה ה"מ בחצר המשתמרת דכתבו דמסתמא ביתו ודאי משתמר הוא ששומר שם המשכון וה"נ השוכר דר בה ושומר חפציו ובחצר המשתמרת ליכא מאן דפליג דס"ל דבעי' שיאמר ולכ"ע חצירו של"א קו"ל שלא מדעתו דכיון דהוא חשיב ליה כאילו הוא חצרו של משכיר ממש שפיר הוי דלא בעי' אמירה כלל. ולדידי אני הפעוט מאי דאיכא להקשי' ע"ד מוהרשד"ם ז"ל הוא באופ"ז דמאחר דנדונו הוא לדעתו חצרו של משכיר והיא חצר המשתמרת והיא פשוטה וברורה דלא בעי אמירה כלל לכ"ע דחצירו ש"א קו"ל של"מ מדוע הוצרך להביא ראיה דאף אם לא אמר כמי שאמר מדברי ההגמ"י בה' שבת ואם נאמר דמביא ראיה מהתם לנדונו בדרך כ"ש דאפי' התם בחצר שאינה משתמרת ס"ל להגהות דאף שלא אמר הוי כמי שאמר מכ"ש בחצר המש' דלא בעי' אמירה כלל זה אינו במשמעות הלשון ואינו מתישב שפיר בזה

חזרנו להאמור דמוהרשד"ם ז"ל חייב להאל' בשכירות הבית גם על הזמן שעבר. גם בס' בית יאודה במנהגי ארגיל בדיני שכירות ס"א כתב וז"ל המשכיר בית ומת השוכר נוהגין להגבות השכירות מכל אשר ימצא בבית המת קודם לכתובת אשה דכיון דהאשה דרה בבית עם בעלה גם היא נתחייבה בשכי' דהו"ל כשנים שלוו כאחד ונזכר זה בתשו' הא"ח ז"ל ועיין בתשו' מוהרשד"ם חאה"ע סיקפ"ד. מיהו מי שנשא אשה באמצע השנה ומת בסופה מן הדין אין גובין כל השכי' מהאשה אלא דוקא מעת כניסתה לחופה. אלא שמורי הז"ל היה חוכך להחמיר עליה מטעם כיון דמראשית השנה לא שכר הבעל אלא על סמך נישואי אשתו דחשיב מאותה שעה כאילו היתה דרה עמו בבית עכ"ל. ועיין למשכה"ר מער' דל"ת אוי"ג ובס' שמחת יו"ט סי"ח דס"ט ע"א. ותבט עיני בתשו' הגאונים סירנ"ב דכתוב שם וז"ל שאלה מי שהשכיר בית לחבירו והלך למד"ה והניח את אשתו בבית ובא בעה"ב ושואל שכר הבית מהו הדין. תשו' אינו גובה ממנה אלא שכר מה שעולה מיום שיצא בעלה ואם ירצה יוציאנה כיון שישלם שכר של אותו הבית עכ"ל. והרואה יראה דדבריהם אלו הם נגד דברי מוהרשד"ם הנז' ומהתימה שהכנה"ג בחאה"ע סיק"ב הגה"ט או"א הבי"ד מוהרשד"ם ז"ל ובחח"מ סישי"ב הגה"ט או"ז הביאו ג"כ שם וקודם לזה שם באו"ה הבי"ד תשו' הגאונים ז"ל ולא העיר בזה דדברי מוהרשד"ם ז"ל לא יכונו עם תשו' הגאונים ז"ל הנ"ל. שו"ר דה' אוהל יצחק ז"ל בחי' על ה' מכירה בדכ"ב ע"ד הבי"ד מוהרשד"ם ותשו' הגאונים ז"ל הנ"ל והעיר בכ"ז ובתחי' עלה בדעתו לישב דשאני נדון מוהרשד"ם שהי"ל נכסים בתוך הבית כדמשמע מתוך דבריו שכתב דנכסים שהכניס בתוך הבית וכו' דמשמע דהטעם שחייבה לאשה בשכי' משום שהכניס מט' בתוך הבית ומטעם שהוא קדם בתפיסה אבל אם לא הכניס מט' לא היה מחייבה לאשה וכו'. ושוב דח"ז מדברי מוהרשד"ם דכתב ואי לאו דמסתפינא דנראה זה דבר חדש הייתי אומר דחייבת מנכסים המוחזקים בידה ג"כ וכו' דמזה נר' היפך דברי הגאונים ז"ל והאריך וכתב דלענין דינא יכולה לומר קי"ל כהגאונים ז"ל דהיא אינה חייבת אלא מיום שמת בעלה ואילך ואפי' במט' שנמצאו בבית אינו גובה אם לא הספיק לכתובתה כנראה מפשט דברי הגאונים דסתמו את הדלת וכתבו דאינו גובה מאשתו שכי' שעבר דמשמע בין יש מט' בין לא יש דאל"כ דיש חילוק הו"ל לפרש דבריהם ובודאי דהאומר דהגאונים מיירי כשאין נכסים בתוך הבית אבל בשיש נכסים בתוך הבית חייבת אפי' בשכי' שעבר עליו להביא ראיה וכו' ועו"ש סיים בפי' דברי הגאונים דכתבו ואם ירצה יוציאנה כיוון עד שישולם שכר של הבית דר"ל שבאו ללמד דאפי' כשהלך בעלה היה בתו"ז השכי' שקצב אפי"ה יכול המשכיר להוציאה ואינה יכולה לעכב האשה לישב בבית עד זמן שקצב בעלה וליפרע לו השכי' מיום שהלך בעלה עד שיושלם זמן הקצוב שיכול המשכיר להוציאה קודם זמנו עד דהיינו כדי שישלם לו השכירות שחייב בעלה ואז יכולה לעכב לישב בבית עד זמן הקצוב עם בעלה עש"ב. ונמצא דה"ט דהגאונים ז"ל בסיר"ץ חייבו ליורשים בשכי' גם על מה שעבר. ובסירנ"ב פטרו את האל' הוא משום דביורשים דהניח נכסיו ליורשיו וכבר נשתעבדו נכסיו בחייו וחייב בדמי השכי' והו"ל כאילו לוה בחייו ומת והניח נכסים לזה חייבו ליורשים לשלם. משא"כ בסירנ"ב דאף את"ל דחשיב כאילו לוה הבעל מאחר דהאשה קדים שעבודה לחוב השכי' ואין בנכסים כדאי לשניהם לכן פטרו אותה משכי' ימים שעברו. ולא ס"ל כס' מוהרשד"ם ז"ל דבהכנסת המט' בבית חשיבא כאילו לותה עם בעלה והו"ל כב' שלוו וכו' דאף שנאמר דמודים לס' הרמב"ן ז"ל באיש ואשתו שלוו מאחד דחייבת לפרוע החצי מכתובתה וכמו שפסק כן הטור בחח"מ סו"ס ע"ז ומרן ז"ל שם. והיכא דמת הבעל חייבת היא לפרוע הכל ממנה כמ"ש מוהרשד"ם בחח"מ סיכ"ד דכמו ששני לווין שלוו ביחד הא' חייב החצי והשני החצי האחר כשיש לכ"א מהם במה לפרוע חלקו ואם אין לא' כדי לפרוע כלל אז יפרע השני הכל וא"כ כיון שהאיש והאשה נקראים לווים אם יש לאשה כדי לפרוע ואין לאיש חייבת האשה לפרוע הכל והה"נ אם מת אחד מהם וא"א להפרע ממנו שאז תפרע האשה ע"ש. מ"מ י"ל דס"ל דכ"ז דוקא אם האשה לותה בפי' עם בעלה אזי הוי דינה כב' שלוו וכו'. משא"כ בהכנסת המט' בבית זה לא חשיב להו כאילו לותה עם בעלה ולא ס"ל כשאר הטעמים שנתן מוהרשד"ם ז"ל לחייב האשה ולכן פטרו אותה בסירנ"ב

אחז"ר האיר וזרח האי ספרא רבא ס' ישא איש של מני"ר עט"ר ראש"ל הה"ג כמוהר"ר יש"א ברכה יצ"ו ושם בחאה"ע סיט"ו הביא דברי הה"ג מוהרח"ף ז"ל בס' חוקות החיים סיע"ו הבי"ד מוהרשד"ם