שערי עזרה רצט

לבאר באר היטב שלא יחוייב שאם ירצו היורשין וכו' יען דמקודם קאמר שכל החיוב המוטל על המוריש מוטל על היורש וכדי שלא יעלה על הדעת ללמוד מאלו הדברים דהמשכיר יוכל לסלקם ע"כ הוצרך לבאר זה בפי'. משא"כ בסירצ"ה דלא סיים כדברים אלו לא הוצרך שם לבאר כמו שביאר בסיתט"ו בפי' דממילא משמע דאיהו קא עסיק ומסיק בזכותא דיתמי. ולעולם דדבריו שבסירצ"ה ושבסיתט"ו בחדא מחתא הם. וגם את זה הוצרכתי להרחיב בזה יען דשם במשר"א ז"ל כתב דלדעת מרן בדעת מוהר"ם ז"ל דאין לחלק בין כשהיורשים באים להסתלק ובין כשבא המשכיר לסלקם ומשו"ה הביא ראיה מהתוס' וכן מתבאר מדברי מוהרשד"ם בסירצ"ה דסל"ה שאין לחלק ויראה טעמו כמש"ל מזה שלא תלקה מדה"ד וכו'. והמגיה שם כתב ע"ז ז"ל א"ה ומדברי מוהרשד"ם עצמו בסיתט"ו מתברר להיפך ע"כ. דלמ"ד גם בסירצ"ה אין למשמע מדבריו דאין לחלק וכאמור דבין בסירצ"ה ובין בסיתט"ו דבריו הם על אופן אחד סובבים וכנ"ל. באופן דמ"ש שכן מתבאר מדברי מוהרשד"ם והב"א ז"ל דליכא לחלק בהכי אחהמ"ר ליתא וכדבר האמור. ומהתימה עליו שכפי"ד הו"ל דברי הב"א ז"ל סתרא"י נינהו מסיצ"ד לסיכ"ט דבסיכ"ט כתב שם בפי' דאם ירצו היורשים להניח הרשות בידם ע"ש. ואיך לא העיר בדבריו שבסיכ"ט דמבוארים שם היפך מזה. ולא לבד דשם בסיכ"ט ביאר דעתו אלא דביאר ג"כ שם דעת מוהרשד"ם ז"ל דסל"ה דיש לחלק כן ושכ"כ בפי' בסיתט"ו כיעו"ש. והיותר תימה דהוא ז"ל בעצמו באותה תשו' אח"כ הבי"ד הב"א ז"ל שבסיכ"ט וכתב דלכאורה דבריו לענין הדין הוי היפך ממש דמוכח מדבריו שם שאם מתרצה היורש לדור ליכא מאן דפליג וכתב דגם נדונו היה באופן זה דלא שייך דין דלו ולא ליורשיו וכמ"ש לדברי הריטב"א ז"ל ולהכי נסתייע מדברי הריטב"א ולא הזכיר מזה כלל ע"כ ע"ש. דאיך אחרי ראותו דברי הב"א ז"ל שבסיכ"ט לא חזר להעיר על מ"ש דבריו בתחילה דיש להם ביטול מכח דברי הב"א שבסיכ"ט וכנ"ל ולי צ"י. והמשר"א ז"ל זיכה להמשכיר אם לא ירצה לקיים השכירות עסה"ז וכל חיליה בתחילה מכח דלו ולא ליורשיו וכו'. ולא זכר שר כלל מתשו' מוהרי"ע ז"ל בס' בני יאודה סיע"ט דשם נכנס בזה דלי ולא ליורשי וכו' ושקיל וטרי בה ולבסוף אסיק לדינא לזכויי יורשי השוכר ולמד לדינו מההיא תשו' דמוהרשד"ם ז"ל סיתט"ו וכנז"ל ע"ש. ועיין בס' שמחת יאודה דקי"ח דהאריך להוכיח דבחיוב אמרי' לי וליורשי ושגם מוהרש"ך ומוהראנ"ח ז"ל סל"ה כס' מוהרימ"ט ז"ל דלא כס' בני אברהם סי"ב דכתב דפליגי ואף את"ל דפליגי עכ"ז מאחר דהריטב"א והרשב"א ז"ל ס"ל דבחיוב שמתחייב האדם בדבר קצוב לו וליורשיו להם שומעין ולא לס' האח' וכו' ע"ש וכ"כ בדס"ח. והמשר"א ז"ל שם הבי"ד וכתב מ"מ עיין להעדב"י סי"ל שכתב שדברי הריטב"א בפ' מי שאחזו הם היפך ס' מוהרימ"ט דתפס במושלם דכל תנאה וחיובא דמחייב מרצונו אמרי' לו ולא ליורשיו ושכן הסכים מר אביו הרדא"ב שם וה' סם חיי סי"א ס"ל דהריטב"א חולק על מוהרימ"ט ועיין לה' דברי אמת בזכרונותיו דציין להמרדכי פ' מי שאחזו דהולך מנה לפ' לו ולא ליורשיו ומאחר דבאנו לידי מידה זו דדינו של מוהרימ"ט במח' הוא שנוי וכו' ע"ש. מ"ש דהעדב"י ז"ל כתב דדברי הריטב"א בפמ"ש הם היפך ס' מוהרימ"ט. עיין בשמח"י דס"ח דבתחי' הבי"ד הריטב"א שבפמ"ש ושהמ"א בה' זכייה סיכ"ב כתב שהם חולקים ע"ד מוהרימ"ט והאריך שם השמח"י להק' גם דברי הריטב"א אהדדי ובא לכלל ישוב. גם הביא שם דברי העדב"י ותמה על המחנ"א והעדב"י עש"ב

והנה בס' בני אהרן ז"ל בסיכ"ט בתחילת התשו' הביא דברי הריטב"א בחי' על פא"נ דכתב בשם הראב"ד ז"ל בההיא דמתה אין חייבים באונסיה דפי' הראב"ד ז"ל שאעפ"י שנשתמשו בה אי"ח באונסיה כי הם קיבלו זכות אביהם. אבל לא קיבלו עליהם חיוב שאלה וכיון שכן ה"ה פטורים ממנה כ"ז שלא חל החוב על אביהם מחיים או שלא הניח להם אחריות נכסים ע"כ. ובאותה תשו' ריש דל"ד ע"ב כתב וז"ל ועוד שהנמק"י כתב בפ' הגוזל בתרא בשם הראב"ד ז"ל דהא דאמרי' מתה אין חייבים באונסיה ה"ד כשמתה באגם שלא אשתמשו בה אבל כי נשתמשו חייבים ע"כ. הרי דהריטב"א והנ"י כל אחד מהם מביא בשם הראב"ד ז"ל היפך דברי האחר ממש. ולא ידענא איך הבנ"א ז"ל בתחי' הביא דברי הריטב"א מ"ש בשם הראב"ד ושוב כתב מ"ש הנ"י בשמו והם הפוכים זמ"ז ומדוע לא העיר הבנ"א ז"ל בזה וצ"ע

גם נתבאר לעיל דשכירות הזמן שדר בה מורישם חייבים הם לשלם אם הניח להם נכסים. ולא מיבעיא לדעת הרשב"א ז"ל ודעי' דודאי הם חייבים לשלם אלא גם מוהר"ם ז"ל ס"ל כן וכמו שכן הוא מבואר בדבריו וז"ל נר' בעיני אם לא נתנה כל השכי' היורשים פטורים מכל מה שלא דרה בה כיון שנאנסה וכו' מיהו ממה שדרה בה כבר אם לא נתנה יתנו היורשים משלה דאילו בעיא למידר בה עד השתא מי לא בעיא למיתב כדאמרי' התם השוכר את החמור ומת בחצי הדרך וכו' ע"ש

והיכא דהיורשים אינם רוצים להעמיד השכירות עסה"ז ששכר מורישם הם רשאים כמש"ל דעת הפוס' דיכו"ל קי"ל וכ"כ הבנ"א ז"ל שם באותה תשו' דנשאל ג"כ על נד"ז והשיב דהגם דמב"י ז"ל כתב דגם דעת התוס' כהרשב"א ס"ל נלע"ד דאינו מוכרח דאפשר דכיוונו לדברי הריטב"א לומר דאם מת בתוה"ז המקום מושכר ליורשיו עד הזמן בלי פריעת שכירות וא"י בעל המקום להוציא המקום מידם. או י"ל דר"ת לא אמרה רק לענין היורשים שאם ירצו להעמיד השכי' עד הזמן שלא יוכל המשכיר להוציאם. אבל אה"נ שאם לא ירצו היורשים להעמיד השכי' הרשות בידם וכדברי מוהר"ם ז"ל וכו' וכיון שהריטב"א ז"ל ס"ל יותר חדוש מזה כמש"ל נצרף סברתו עם ס' מוהר"ם לפחות לענין זה שיוכל לומר בן השוכר ביתך איני רוצה ושכירות איני משלם אלא לפי חשבון שדר בו אבי. ומה גם שאפשר שר"ת ז"ל כך דעתו ויכו"ל קי"ל כסברתם שלא להוציא ממון כנ"ל זת"ד ע"ש

אשר מהאמור ומדובר ת'ם אני על העדב"י ז"ל בסיע"ח דנשאל בראובן שהשכיר בית לש' בימי הקיץ ודר בה עד חשון ומת ותובע ראובן מיורשי ש' שארית ימי הגשמים כתקחז"ל ויורשי ש' אומרים אמת כי מורישנו דר בה עד עכשיו אנחנו אין רוצים לדור בה עוד ואין אנחנו נותנים שכירות ימי הגשמים שלא דר בה. והשיב דלכאורה היה נר' דהדין עם ראובן דלא עדיפי היורשים ממורישם וכשם שאם היה ש' קיים לא היה יכול להוריקה ביהג"ש גם הם מממונו חייבים לשלם דהו"ל כשוכרו לזמן וכבר נשתעבדו נכסיו. אך כד מעינינן שפיר חזינן דהם פטורים דעכל"ק הכי אלא היכא שראובן השכירו לזמן דבהא אם מת השוכר תוה"ז חייבים יורשיו לשלם כדרך שחייבים לשלם כל חוב אביהם. אמנם בכה"ג דהחיוב למורישם בא מחמת תקחז"ל א"כ י"ל להרע להם לא תקינו להו רבנן וכו' ע"ש. דדבריו ז"ל באו כמשה מפי הגבורה כאילו דין זה שאם שכר מורישם לזמן שהם חייבים לשלם השכי' עסה"ז כמו מורישם הוא מוסכם מכל הפוס' ז"ל ולא זכר שר דדב"ז