שערי עזרה רצח

מזה ע"ש. הרי דמוהר"ם בעצמו דחה לראיה בטו"ט ודעת שם. וחילוק זה כתבוהו התוס' בדע"ט בשם ריב"ן לחלק בין ההיא דספינה סתם ויין זה דחייב השוכר לשלם לההיא דאגר אגירי לדוולא ואתא מיטרא דהוי פסידא דפועלים דהפועלים לא איבדו כלום רק שנתבטלו אין נותן להם כלום. אבל בספינה סתם ויין זה שהמשכיר הפסיד ספינתו כפועל בטל מיהא אית ליה כיון שמזומן לקיים תנאו ע"ש. והתוח"ס ז"ל סירנ"ז הק' מדברי התוס' דבפ' האומנין דכתבו דהיכא דהבעה"ב אנוס פטור דמשמע דהיורשים פטורים כדברי מוהר"ם אדברי הרשב"א והראב"ד ז"ל דכתבו להיפך וגם הק' למ"ש התוס' בפח"ה דברי ר"ת משנה סתמית נר' להיפך. וכתב דהכרח לחלק דל"ד ההיא דהאומנין דאגר אגירי לההיא דמשכיר בית דהתם יש פסידא לבעה"ב. משא"כ במי ששכר בית מחבירו שאם מת השוכר יכולים היורשים להשכיר אותו לאחרים וזה החילוק הכרחי לדעת התוס' כדי שלא יהיה סתירה בדבריהם ואמיתי לדעת הרשב"א והראב"ד ז"ל עכ"ד. והגם דאין להק' דברי התוס' דמסכתא אחריתי ובפרט היכא דבמקום אחד הביאו בשם ר"ת וכיוצא ובמ"א הביאו בסתם כנודע בס' בעלי הכללים ע"ע. מ"מ רצה הז"ל לקרב ולהשוות הדעות ולא לשוויי פלוגתא ביניהם דהכי עדיף. האמנם לדידי אני הפעוט אין מן ההכרח לחילוק זה דכבר כתבתי לעיל דאין מדברי ר"ת הכרח לומר דס"ל דחייבים היורשים וא"י לבטל השכי' די"ל דדוקא אם היורשים הם רוצים בשכירות העדיפו כחם משא"כ כשהוא להיפף וכפי"ז שוב ליכא סתירה בדבריהם כלל וכמש"ל. שו"ר להרפמ"א ח"א סיצ"ד דהביא דברי מוהר"ש הלוי ז"ל הנ"ל וכ"ע דהחילוק נר' ברור דבשלמא לתועלתם וכו' ע"ש שהאריך והסכים דדעת התוס' שהביאו תי' ריב"ן ס"ל כמוהר"ם דהיורשים פטורים ממה שלא דר בה השוכר וכו' ודאי דמצו היורשים לומר קי"ל כמוהר"ם לפטור א"ע כ"ש דלפי מ"ש דר"ת אינו חולק על מוהר"ם והתוס' דמסכימים עמו דודאי דמצו היורשים לומר קי"ל כהתוס' וכמוהר"ם וכן נר' דעת מור"ם בסישל"ד וכ"כ הש"ך דהיורשים פטורים ע"ש. ועיין בס' אהל יצחק כהן ז"ל בחי' על הרמב"ם ה' מכירה בדכ"ד דהבי"ד הפרמ"א הנ"ל. גם התוח"ס שם כתב דמאחר דמור"ם בסישל"ד הביא דברי מוהר"ם ונר' מדבריו שחושש לסברתו שלא להוציא ממון מיד היורשים לא מלאני לבי לחלוק עליו ושו"ר בתשו' מוהר"ש הלוי בסיל"ה מה שנסתפק בד"ז מטעם קי"ל ולענ"ד נר' שאין לספק שיש לנו לחוש לדברי היחיד נגד הרבים וכו' עש"ב

המתבאר מהאמור שאם המשכיר רוצה לבטל השכירות ויורשי השוכר רוצים לקיים השכירות עסה"ז ששכר מורישם ולפרוע השכי' לכ"ע לאו כ"כ דהמשכיר לבטל השכי' דאז אמרי' שכי' ליומיה ממכר הוי. ויש רבותא יותר בדברי מוהרשד"ם שם דנדונו הוא דלא דר בה היורש כ"א שהשכירה לאחר וזיכה הז"ל ליורש וא"י המשכיר להוציאם וודאי דכ"ש היכא דרוצה לדור בה היורש בעצמו. וה' בנ"י עייאש ז"ל בסיע"ט בנ"ד שהאפוט' הניח אחרים בהחנות והטיל מלאי לכיסם להתעסק ושיהיה בזה ריוח ליתום והמשכיר מערער בזה ושקיל וטרי הז"ל אי אמרי' דלא השכיר אלא לראובן בעודינו חי ולא אחרי מותו כ"ז שלא פי' לו ולב"כ או לא דגם לב"כ השכיר והאריך בדין אי אמרי' לו וליורשיו או לו ולא ליורשיו ויצא לחלק וכו' ושוב הביא לדברי מוהרשד"ם הנ"ל ולמד ממנו לנדונו במכ"ש דמטי הנאה ליתום מגוף החנות דעי"ז הם משתתפין עם זה שדר בחנות דפשיטא דחשיב כאילו אביו עודינו חי ואי"ל זכות למשכיר כלל עד יומא דמשלם זמניה עש"ב. הן אמת דאם רוצים היורשים לדור בבית עסה"ז ששכר מורישם ואינם רוצים לפרוע מדמי השכירות כלל על מה שרוצים לדור לאו כ"כ בזה וכמ"ש ה' בני אהרן ז"ל בסיכ"ט דנשאל בשוכר שמת בתוה"ז וטוען המשכיר לבן השוכר שישלם לו השכירות או יצא מהבית ובן השוכר טוען שאינו יוצא שאביו שכרה לזמן וברשות אביו עומדת ולא גרע מהניח להם אביהם פרה שאולה שמשתמשים בה כל ימי שאלתה. והשיב דלכאורה נר' דהדין עם ן' השוכר דמ"ש מההיא דשאלה והביא דברי הריטב"א ז"ל בפ' אלו נערות בחי' שם שכ"כ דאם שכר אביהם בית ומת שמשתמשים בה כ"י שכירותו ואין חייבים בשכירות אם לא הניח אביהם אחריות נכסים. והוק"ל ע"ד דמאחר דהזכות שי"ל לאב הוא השכירות שפורע ואם אין הבנים פורעים השכירות מה זכות י"ל לאב כדי שיאמרו זכות אב אנו יורשים. והוצרך לתרץ ולתת טעם לדבריו דכיון דשכירות אימ"ש אלא לבסוף נמצא קו"ז פרעון השכי' דהוי שלו וכשיבוא זמן הפרעון אמור יאמרו זכותו ירשנו ולא חיובו. עוד אפשר שטעמו וכו' והביא דברי הרשב"א דסי' אלף כ"ח ותשו' הגאונים סיר"ץ שהם היפך דברי הריטב"א דהשתא ביתך איני רוצה ושכירות איני משלם ס"ל דאי"ל כן כ"ש שאי"ל אני דר ואיני משלם והוצרך לישב דלא פליגי והרשב"א מיירי בהניח אביהם נכסים דבזה מודה הריטב"א כמ"ש כן בהדיא בדבריו. ושוב הכריח מדבריהם ז"ל דהם פליגי בדין ולענין דינא אסיק שהדין עם המשכיר שישלם ן' השוכר השכירות או יצא מהבית עש"ב

ועיין בסיצ"ד במת השוכר והיה תנאי עמו מהמשכרת שהרשות נתונה בידו לישב בבתים כ"ז שירצה וכו' דנכנס שם הז"ל בההיא פלוגתא דלי וליורשי או לי ולא ליורשי והביא דברי הריטב"א ז"ל דל"פ רבנן וס"ל דלי ולא ליורשי אלא בתנאי ובמה שמתחייב אדם לחבירו מרצונו. אבל אם לוה ממנו ונתחייב לו מחמת ההלואה לו וליורשיו משמע. וכיון שכן גם בנ"ד דכתוב בשאלה הרשות נתונה ביד השוכר ראובן ודאי דלו ולא ליורשיו ושכ"כ מוהרי"א ז"ל סיצ"ז. וסיים דמ"ש בתשו' מוהרשד"ם סירצ"ה שהיורש במקום המוריש וכל כח שהיה למוריש יש ליורש אינו ענין לזה כלל דהתם מיירי במי ששכר בית לזמן ומת דהיורש עומד במקום המוריש דשכירות מכירה ליומיה. אבל בתנאי כיוצא בנ"ד פשיטא דעם ראובן משמע ולא ליורשיו עכ"ד ע"ש. וכונת דבריו היינו אם ירצו היתומים לישאר בתוך הבית ולקיים השכירות עסה"ז שקצב אביהם ולפרוע השכי' והמשכיר רוצה לבטל השכי' אזי הרשות ביד היתומים שהם במקום מורישם קיימי וכל כח שהיה למוריש יש ליורש. וליכא למישמע מדבריו ג"כ דאם המשכיר רוצה לסלקם שהרשות בידו, והוצרכתי לזה יען דראיתי בס' משר"א די טולידו ז"ל בח"א סימ"ו בתשו' שהובאה שם ממוהרמ"א ז"ל דכתב דמדברי הב"א ז"ל בסיצ"ד נר' דעתו דהמשכיר יוכל לסלקם וכלל סברתו עם ס' הפוסק שכס"ל בדעת מוהר"ם ז"ל וכו' ע"ש. דאחהמ"ר ליתא וכמבואר. ועיין במוהרשד"ם ז"ל בסירצ"ה דלא כתב שם בסיום דבריו שכל החיוב המוטל על המוריש מוטל על היורש כ"א כתב שהיורש במקום מוריש וכל כח שהיה למוריש יש ליורש. וכונתו היא להעדיף כח היורש ולא הוצרך לבאר יותר. אבל בסי' תט"ו אחר שהביא נוסח התשו' של סירצ"ה סיים כל כח שהיה למוריש יש ליורש וכל החיוב המוטל על המוריש מוטל על היורש וכו' ועוד שאפ' מוהר"ם יודה בנ"ד דנהי שאין השוכר חייב להעמיד השכירות אחר מיתה אבל לא יחוייב שאם ירצו היורשין לעמוד זמן השכי' שיוכל המשכיר להוציאם. כלל הדברים שאני רואה שהדין עם יורשי השוכר עכ"ד ע"ש. שהוצרך הז"ל בסיתט"ו