שערי עזרה רצו

אחריות דנפשך מי לא קבילת ע"ש דשאני התם דהוי מדין טירפא ע"כ. ואנכי קטון הערך בהורמנותיה דמני"ר יצ"ו אמינא די"ל דלעולם ליכא הפרש מדין טירפא לזה כלל ודיש לתרץ במ"ש רש"י ז"ל שם דאחריות דידיה קביל להחזיר לו המעות אמנם לענין מכירת הקרקע חוזר הוא אף שמתה אמו וכו'. ועיין בס' פ"מ ח"א סיס"ו דכתב דמכח קושיא דאיתא מהאי עובדא לההיא ברייתא דמה שאירש מאבא מכור לך וכו' דלא אמר כלום פי' כן. וכתב דהא קמן דלענין המכירה של הקרקע אם מכר דשלב"ל אף לאחר שבא ברשותו מצי הדר ביה אלא שחייב להחזיר דמיו אף שפי' בשעת המכירה שלא באחריות. ומזה למד לנדונו שהאשה ההיא לא קבלה דמים בעד החצר וכו' ואין במכירתה כלום שמכרה דשלב"ל אף אם אח"כ בא ברשותה מציא הדרה בה לענין המכר ואין לה דמים שלא קיבלה כלום לחייבה שהחזירם. וא"כ אם לא היה בה אחריות מפורש וכו' אפשר שהיתה יכולה לבטל המכר מטעם שמכרה דשלב"ל וכו' ע"ש. וא"כ כפי"ז יתורצו דברי הרמב"ן במיוחסות דמ"ש בש"ס אחריות דנפשך מי לא קבילת היינו לענין להחזיר לו המעות אך לענין מכירת הקרקע חוזר. ומינה במתנה שלא קבל הנותן כלום כההיא דמיוחסות שהיא מתנה קאמר דהאחריות לגבי הנותן בעצמו שבא לבטל מתנתו ל"מ ול"מ דיכול לבטל הוא המתנה וכמ"ש הפ"מ ז"ל

גם מה שישב לדברי מרן שבתשו' שהם היפך דברי הרשב"א הנ"ל דשאני נדון מרן דקפיד ואמר אחריות שט"ז קבלתי וכו' נמצא דקיבל להעמיד המתנה ושלא להפיל כח השטר כגו"ד ודאי כ"ש הוא שהוא או יורשיו אין יכולין להפילו ע"כ. גם בזה אומר דאי"צ לזה דבנדון מרן מפורש יוצא בשטר ההוא מקודם דבן או בת וכו' שיקום ויערער על מתנה זו עלי לסלק ולהדיח כל מיני ערעורין שיערערו על מת"ז באופן שישארו בידה תמיד שליש כל הבתים וכו'. א"כ מדברים האלו אפי' אינו כתוב אח"כ אחריות שט"ז קבלתי וכו' היא מחוייבת להעמיד המתנה ביד בתה וביד ב"כ שכן מפורש יוצא באופן שישארו בידה תמיד ובודאי שאין יכולין לערער לא היא ולא יורשיה

גם מה שישב לדברי מרן ז"ל שבתשו' שהם היפך למה שפ' בש"ע דשאני בעיקר המתנה כאן אין שום ריעותא אלא דנפל הריעותא על הקנין דהוא האגב דלא סיים וכו' לכן האחריות מועיל בו. אבל מרן בש"ע קאי בשורש המכר והמתנה הריעותא וכן במיוחסות סיס"ז לכן אמרי' מתנה אי"כ אחריות אי"כ וכו' יל"ע בזה אם זה מוסכם עם דברי מוהרימ"ט ז"ל בחיו"ד סיכ"א הוב"ד בכנה"ג ח"מ ח"א סי"ס הגב"י או"נ דכתב וז"ל כל שהמקח בטל מעיקרו כאסמכתא ודבשלב"ל ודשאי"ק חייב להשלים מכח השבועה. וכל שהקנין נעשה כדין ושוב אתייליד ריעותא הואיל והופקע הקנין הופקעה השבועה וכו' ע"ש ויש ללמוד דין החיוב מדין השבועה וכמו שכן נר' מדברי מוהרימ"ט ז"ל. דלפי הנראה שאינם מוסכמים דבריו לדברי מוהרימ"ט הנ"ל ואולי דיש לחלק ביניהם. שו"ר בס' דברי אמת בקונ"ז סי"ב שהאריך בדברי מוהרימ"ט ובדברי הרשב"א ז"ל מ"ש בח"ב עש"ב. והמש"ל ז"ל בה' מכירה הוק"ל מדברי הרשב"א ח"ב סיקצ"ד ע"ד מרן בב"י ז"ל שחילק בין מחייב נפשו וכו' והניח בצ"ע ע"ש. וראיתי בס' פרי האדמה ח"א דנ"ט ריש ע"ד דכתב וז"ל ולעד"ן דל"ק דמ"ש הרשב"א שם מסתברא דאינו דומה זל"ז וכו' היינו חילוק מרן ב"י דין מחייב נפשו וכו' וזמ"ש מרן וכיוצא בזה כתב הרשב"א וכו' עכ"ד ע"ש. ואחהמ"ר כל ישר הולך ישפוט בצדק דדברי הרשב"א ז"ל אינם סובלים פי"ז. ובלומדי ראיתי קצת סיוע למה שחילקתי אני בעוניי דבס' ישרי לב חח"מ מער' א' אונ"ט הק' על מוהרשד"ם ז"ל דבחיו"ד סיק"א כתב דאפי' בשבו' יכו"ל ובכמה תשו' אחרות חולק על מוהריב"ל דס"ל קאי"כ שאי"כ ואיהו ס"ל דחייב מכח שבועתו. וישב בפשיטות לזה דלא נאמר מחלוקת הנ"ל אלא בדבר דאיכא פלוגתא דיכו"ל קי"ל ולפטור א"ע כגו"ד הוא דמצד השבועה אינו יכו"ל קי"ל אבל היכא דהוא פטור אליבא דכ"ע בלי חולק לא אסרו להפטר עצמו מהשבועה דכגו"ד אפי' החולקים על מוהריב"ל יודו דאפי' בשבועה יכול לחזור ע"ש. ועדיין הלב מהסס ועיין במט"ש ח"ב סיקצ"ה הגב"י אונ"ז מ"ש בשם הפמ"א ח"א סי"ג והת"ח סירנ"ח דקנ"ח. גם עיין בס' דרכי איש דכ"ט שהאריך והביא הרבה: חילוקים שנאמרו בזה ע"ש וירווח לך ובדברי הרמב"ן ז"ל שהביא בעה"ת ומ"ש הש"ך ז"ל עליו עיין בס' נו"ב חח"מ בסיכ"ה וכ"ו וכ"ז וכ"ח מה שהאריכו בדבריהם חתנו ומר חמיו ז"ל לישבם עש"ב

ומה שרציתי אני בעוניי להביא בתחילה דמרן ז"ל ס"ל דל"ב סיום מסיקי"ג בדין אגב דפסק דל"ב סיום ושוב דחיתי ראיה זאת ממ"ש המט"ש סירמ"א הגב"י אוח"י והלח"ר סיקצ"ג והנאמ"ש סיק"י דנר' מדבריהם דיש חילוק מדין הקנאה לדין אגב. ומרן מלכא ראש"ל יצ"ו והרבנים דעימיה יצ"ו אדרבא חיזקו ראיה זאת וכתבו דאין חילוק ושמרן ז"ל סל"ה דל"ב סיום וס"ל לדינא כהי"ח שהביא בסירמ"א וכנז"ל. הן עתה ראיתי בס' צו"מ הנד"מ לכמוהר"מ פארדו יצ"ו על סירמ"א דהאריך והוא ג"כ כתב בפשיטות דדעת מרן ז"ל לפסוק כהי"ח שהביא באחרונה וחיליה ממ"ש בסיקי"ג ע"ש. ונר' דנעלם מיניה דמר דברי המט"ש והנאמ"ש הנ"ל שלא בא בזכור'ו. וראיתי דיש לעמוד קצת ע"ד דכתב ועיין במשפ"ץ סי' יו"ד בנדונו שנתן חמישית מנכסיו שכתב שאין לגמגם מדברי הרמב"ם וכו' אמנם יראה להביא ראיה ברורה לדבריו דמקרי דב"מ שהרי כתב הרמב"ם פי"א מה' זכו"מ ש"מ שאמר יחלוק וכו' ע"כ. וקצת יש לגמגם ע"ד ז"ל שהרי כתב הה"מ בפ"ג שם ה"ה לישב ההיא דפ"ב דייני גזירות דמתנת ש"מ שאני וכו' א"כ לפי"ז אין ראיה מההיא דפי"א דש"מ וכו' ע"ש. ויש להעיר עליו איך נעלם מניה דמני"ר יצ"ו ולא שלטו מאו"ע במ"ש שם במשפ"ץ סי"א וז"ל והנה ראיתי הראיה שהביא מעכ"ת ממ"ש הרמב"ם בפי"א מה' זכיה בש"מ שאמר וכו' הנה מה שלא הבאתי ראיה משם וכו' מה שיש לדחות הראיה שהביא מעכ"ת וכו' דשאני בש"מ שאי"צ לסיים וכו' ע"ש הרי שהדחיה שדחה הוא יצ"ו היא הדחיה שהובאה במשפ"ץ גופיה בסי' י"א ואין כל חדש. וכבר כתבתי אני הדל לעיל שכל דבריו הם כנגד הדוחה שרוצה לדחות וכמו שהארכתי לעיל

שו"ר אחז"ר במרן ז"ל בתשו' אבק"ר סיקכ"ג דכתב שם בנדונו דמכר מנחם לחיים שטר במסירה לבד ונשבע לו לקיים מכ"ז בידו וז"ל דאפי' אם היה שטר שעבו"ן לאו בר מכר הוא שהרי ל"ק חיים שט"ז מיד מנחם אלא במסירה לבד ואנן כתי' ומסי' בעינן ומ"מ כיון דנשבע מנחם להשתדל להעמיד מכר שט"ז ביד חיים נר' שצריך הוא להשתדל בכך ואעפ"י שאפש"ל שהוא לא נשבע כן אלא מפני שהיה סבור דשט"ז שייך בו מכר והשתא דאיגלאי מילתא דלאו בר מכר הוא משום דאינו אלא שעבוד הגוף ולא שטר קנין הו"ל שבועה בטעות ופטור. מ"מ יש להחמיר ולומר דכיון דמשמע להו לאינשי דבר מכירה הוא ומשמע להו נמי דבמסירה לחוד הוא נקנה בנשבע להעמיד מכר שטר בידו הוי כנשבע להעמיד בידו כל זכות שי"ל בשט"ז ועוד דלמפרשים שכתבו דטעמא דמוכר שט"ח לחבירו וחזר ומחלו מחול הוי משום דמכירת