שערי עזרה רפד

סימן ל'

שאלה שלשה אתים הם שות' בחנות של צביעה ובחצר אחת ע"ג ובתוכו שתי עליות וביהכ"ס והאח האחד מכר שליש החנות והחצר והעליות חלקו הנוגע לו לאחר ולקח הדמים ותפס קנין שמכר חלקו בכח קס"ז שקנו מידו בלתי שיצטרך לשום זכיה וקניה אחרת שבעולם ובאחריות מפורש עליו ועב"כ וכו' ובשעבוד גו"ש וכו' וכתב לו שטר בכל זה עשוי כדין בכל תוקף וחוזק ונתן בידו. ואחר עבור ימים חזר בו המוכר בטענות שאין בהם ממש לפום דינא. אמנם מה שנפל ספק במכר הנז' מחמת שמכר חלקו קודם חלוקה אי אמרינן דחשיב כמוכר דבר שאינו מסויים ולא קנה הלוקח. או נימא דקנה הלוקח וא"י לחזור בו המוכר כלל נדעה נרדפה לדעת שו"ה להיכן נוטה

תשו' הלא לאמונה ידענא בנפשאי גברא דלא חזי יליף ריקם ריקם חסורי מחסרא. גמר מיכה מיכה כתותי מכתת אפר פרה. אכן לא עצרתי כח לקיים מצות פרישה לך לך אמרינן נזירא. כי לא הבישן למד זאת חוקת התורה. ואלקטה נא ליקוטי בתר ליקוטי ואחת שאלתי מאת ה' כי יהיה לי לעזר'ה. ויאיר עיני במאור הורתו הקדושה והטהורה. לכוין לדבר הלכה כיר"א

הנה נודע כי שורש דב"ז הוא מובא בהרמב"ם ז"ל בפ"ג מה' זכייה ה"ה וז"ל כשם שהמוכר צריך לסיים הממכר כמו שביארנו כך הנותן כיצד הכותב לחבירו קרקע מנכסי נתונה לך או שכתב לו כל נכסי קנויים לך חוץ ממקצתן הואיל ולא סיים הדבר שנתן לו ואינו ידוע ל"ק כלום וא"י לומר לו תן לי פחות שבנכסיך עד שיסיים לו המקום שנתן לו. אבל אם אמ"ל חלק כך בשדה פ' הואיל וסיים השדה אעפ"י שלא סיים החלק נוטל אותו חלק מן הפחות שבאותה שדה ע"כ. והראב"ד ז"ל הק' עליו מההיא דבית בביתי אני מוכר לך מראהו נפול וכן שור בשוורי. והה"מ ז"ל הרחיב בזה והביא עוד ראיות אחרות מההיא דפ' ב' דייני גזירות ההוא דאמ"ל דיקלא לברת וכו' וכן ההיא דשדי מכורה לך דאמרי' דשדה קטנה מכר לו וכו' ורצה לחלק בין מכר למתנה וההיא דפ' ב' דייני גזירות במתנת ש"מ ושוב הצ"ע. ומרן ז"ל בכ"מ כתב דההיא דפ' ב' דייני גזירות בדאמר דיקלא משדה פ' וההיא דג"פ בשהיה לו שדה חלוק לשנים וכו'. והלח"ם ז"ל הק' ע"מ שתי' מרן בההיא דדיקלא לברת מכח דברי הרמב"ם בפ"י מה' נחלות. וגם הק' ע"ד הרמב"ם ז"ל ממ"ש בה' מכירה פכ"א האומר לחבירו שדות אני מוכר לך וכו' והניח בצ"ע ובס' לח"ש די"ב הביא דבריהם והאריך בהם ברוח מבינתו יעו"ש. דמבואר יוצא דלהקנות דבר שאינו מסויים הוא במחלוקת שנוי דלהרמב"ם ודעי' אינו נקנה. ושאר הפוס' ז"ל ס"ל דל"ב ד"מ. ומרן ז"ל בש"ע סי' רמ"א ס"ד כתב י"א שכשם שהמוכר צריך לסיים הממכר כך הנותן וכו' והביא לשון הרמב"ם ממש. וסיים וכתב וי"ח ואומרים דבין במכר ובין במתנה יכול להקנות דבר שא"מ ע"כ. והגם דה' חוות יאיר בסיקי"ט כתב בשם הרמ"ע דכשכותב מרן וי"ח מיעוטא הם ולא ס"ל כוותייהו. כבר הי"מ ז"ל בדקצ"ב כתב עליו דאמת הדבר דמדברי הרמ"ע רסיצ"ו וכן ממ"ש הש"ך ז"ל ביו"ד סירמ"ב מוכח בהדייא שדעת מרן הוא דיש לחוש לדעת החולקין ועיין בגו"ר חיו"ד כ"א סי"ב וכ"ג סיכ"ט ע"ש. ולע"ד אפש"ל דלא כתב החו"י ז"ל כן כ"א דוקא כשכתב ס' הראשונה בסתם ושוב כתב י"ח ע"ז קאמר הז"ל דהי"ח הם מיעוטא נינהו ולא ס"ל כוותייהו. משא"כ בההיא דסירמ"א דס' הא' הביאה בלשון י"א ושוב כתב וי"ח גם איהו ז"ל מודה דהוייא לה כמו כשכותב מרן בלשון י"א וי"א דכתבו הפוס' ז"ל דאמרי' בזה דלא מכרעא מילתא ומאן דעבד כמר עבד כמ"ש בעלי הכללים ז"ל כן ה"ה בכאן ואדרבא עדיפא מינה די"ל דנוטה דעתו יותר לפסוק כי"ח. וקרוב לזה חילק ה' נר מצוה ח"ב אור"ן וז"ל נ"ל ברור דע"כ ל"כ הרמ"ע וכו' רק היכא דמרן סתם בתחי' ואח"כ כתב וי"א אבל היכא שכותב ס' הא' בשם ימ"ש ואח"כ כותב וחלקו עליו בזה כ"ע מודו שכונת מרן שחלקו עליו ואין הלכה כמותו דהימ"ש ע"ש. ואנכי הדל הארכתי בזה בס"ד בחאה"ע סי' י"ב היכא דכותב מרן י"א וי"ח דאיכא דס"ל דמרן סבר להלכה כהי"ח ואיכא דס"ל דסבר כהי"א עש"ב. והט"ז ז"ל עמ"ש מרן כאן וי"ח וכו' כתב וז"ל ונר' דקי"ל כהי"ח דהא להרמב"ם הוי הדין במי שמקנה לחבירו אגב ד"א קרקע צריך לסיומי אותן דא"ק בפי' כמ"ש הה"מ ז"ל בזה. וכבר פשט המנהג שמקנין אגב ד"א בלי שוש סיום באיזה קרקע אלא ע"כ דקי"ל כהי"ח שאינו צריך סיום עכ"ד. ואם באנו לילך בעקבותיו של הט"ז ז"ל יוצא דלדעת מרן מסכים והולך כס' שהביא באחרונה דל"ב סיום דהרי מרן בסיקי"ג ס"ב פסק דאי"צ לסיים המקום שקנה אגבו המט' וא"כ גם בכאן מוכרח שס"ל כהי"ח שהביא באחרונה. וכן נר' מדברי הלח"ש ז"ל בדי"ב שאחר שהביא שם דברי ר"ג דגיטין ד"ח ופירש"י והתוס' והרמב"ם ומ"ש הראב"ד והר"ן והה"מ והכ"מ והלח"ם ז"ל והאריך הרחיב בדבריהם כתב איך שיהיה נמצא דלדעת התוס' וכו' ל"ב קרקע מסויים אבל לדעת הרי"ף וכו' בעינן קרקע מסויים. ולענין הלכה מרן בש"ע בסיקי"ג פסק דל"ב קרקע מסויים וכן הוא דעת רוב גדולי ישר' האח' וכו' ע"ש. א"כ לפי"ד מרן דפסק בשסיקי"ג דל"ב קרקע מסויים גם בכאן ס"ל לדינא כהי"ח דל"ב סיום כלל לא במכר ולא במתנה

ברם אי מהא י"ל דדוקא בההיא דהקנאה דרוצה להקנות מט' אגב קרקע ס"ל דל"ב סיום ואין ללמוד ממנה למי שרוצה למכור קרקע דל"ב סיום דאם נאמר דדינם שוה בהחלט מדוע לא הק' הפוס' ז"ל להרמב"ם ודעי' דס"ל דבעי' סיום מההיא דפ"ק דקי' דאמרו מעשה באדם אחד שהי"ל מט' וביקש ליתנם במתנה והלך ולקח בית רובע קרקע ואמר טפח על טפח לפ' ועמו ק' צאן וק' חביות וקיימו חכמים את דבריו והתם לא סיים טפח ע"ט וכמ"ש מב"י שם בסיקי"ג כמו שהק' עליהם ממקומות אחרים. א"ו דשניא היא משום דהיא כדי לקנות המט' אגבה גם כי לא סיים מהני אע"ג דל"ק קנין גמור. אבל מי שרוצה למכור או ליתן קרקע לחבירו נוכל לצדד לומר דבעי' סיום. וכנ"ר מדברי המט"ש בסירמ"א הגה"ט אוח"י דעמ"ש הטור ואני כתבתי למעלה וכו' ומב"י ציין ע"ז שהוא בסיקכ"ז כתב ובדקתי ולא מצאתי ואם נאמר דכונתו עמ"ש סיקי"ג ס"ז דאי"צ לסיים המקום וכו' ההיא מיירי בהקנאה והכא כתב שגם במכר וכו' ע"ש שהז"ל דעתו לחלק ביניהם. ועוד י"ל דבההיא דהקנאה אף דלדעת הרמב"ם בעי סיום בקרקע ובמקומות דאזלי בשיטתו מ"מ כבר כתב הריב"ש בסיק"ה ושמ"ה דכיון דהמנהג הוא לכתוב סתם אגדא"ק בלי סיום דקנו אף באתרא דקבילו עלייהו ס' הרמב"ם דכיון דרגילי בהכי קני מידי דהוה אסיטומתא דבאתרא דרגילי למיקני ממש קני ע"ש והבי"ד מרן ז"ל בתשו' אבק"ר סיצ"ח והלח"ש שם וכ"כ הכנה"ג ח"מ סיר"א הגב"י אוע"ג ע"ש. וא"כ י"ל דדוקא גבי קנין אגב אף במקום שנהגו לפסוק כהרמב"ם בזה כיון שכבר נהגו דל"ב סיום מהני. משא"כ גבי קנין קרקע ממש לא סמי בידן וכ"ר בלח"ר סיקצ"ג שחילק ביניהם ועיין בנאמן שמואל סיק"י וגם י"ל דאין ללמוד מההיא דאגב ולומר דדוקא באגם מהני