שערי עזרה רפג

הרמב"ם כסה"ז דמשמע דאם קידשה השני לאחר מ' אינן קידושין כלל וצ"ע

ומרן ז"ל בב"י באה"ע סי"מ הבי"ד הה"מ שם ונר' דאזיל בסברתו והקמ"ר שם תמה עליו במ"ש ואע"ג דלא נפק"ל מידי לדינא וכו' דהא איכא בינייהו טובא דאי פסקינן כרב ודלא כאביי אם קדשוה לאחר מ' אי"צ גט ולר"י צריכה גט ע"ש. ולע"ד י"ל כיון דמרן בב"י אזיל בשיטת הה"מ דהרמב"ם והרי"ף פסקו כרב ודלא כאביי וכבר הקמ"ר איהו גופיה מקודם הק' על הה"מ וישב דבריו דס"ל בדעתם דאם קידשה שני לאחר מ' אפי"ה צריכה גט ממנו ומש"כ על הסה"ז לא אתא אלא לאפוקי אם קידשה שני אחר עשרה וג' לאחר כ' וכו' כיעו"ש א"כ לפי"ד בהה"מ אליביה דהרמב"ם והרי"ף תו ליכא נפקותא לענין זה דכיון דפסקי כרב ודלא כאביי אף דקידשה הב' לאחר מ' צריכה גט ממנו דדילמא קמא לחזרה איכוין וב' לתנאה וקידושי הב' הוו קידושין. ומה שהק' עו"ש דיש נפקותא דאם פסקי' כר"י דשיורא הוי אם קי' בשטר וכו' ועוד נ"מ לפי מ"ש הרשב"א וכו' ע"ש. לע"ד ל"ק דגם מב"י ז"ל סבר וידע דאיכא נפקותות בין אי פסקי' כרב או כר"י. אך לענין אם קידשה הא' מעכשיו ולאחר ל"י והב' לאחר כ' והג' לאחר יו"ד ולא מת אחד מהם ולא חזר בו אחד מהם בין אי פסקי' כרב ודלא כאביי ובין אי פסקי' כר"י צריכה גט מהשלשה ושע"ז כתב מב"י ז"ל דלא נפק"ל בינייהו לענין דינא היינו דוקא לענין זה דעסיק ביה דבין למר ובין למר ס"ל דצריכה גט משלשתן ולעולם דיש נפקותות אחרות ביניהם. ולפי"ד אלה אזד"ל קושיית הב"ח באה"ע סי"מ ג"כ מעל מב"י ז"ל. שו"ר להנחב"כ חאה"ע סי"ח שכ"כ ע"ש וששתי שכוונתי לדעתו ז"ל

והנה מרן בש"ע סי"מ ס"ד פסק ותפס בלשונו כהרמב"ם ז"ל והח"מ ז"ל שם בסק"ט כתב וז"ל וחיישי' דילמא לא' תנאה ולא' חזרה וחיישינן לדר"י דס"ל דאפי' ק' תופסין דרווחא שבק כ"א לחבריה וכו' ואפי' אם הראשון אמר מעכשיו ולאחר ל' והב' אמר מעכשיו ולאחר מ' אפי"ה הוי ס"ק אף לרב דנקטינן לכולהו חומרי וכמ"ש הה"מ ע"ש. ות'ם אני דכיון דס"ל דפסקינן כרב ודלא כאביי ויוצא מזה דאף אם הב' אמר מעכשיו ולאחר מ' צריכה גט ממנו גם אליביה דרב דבכ"א אמרינן שמא ראשון חזרה ושני תנאה וכמ"ש איהו גופיה א"כ למאי איצטריך תו למימר דחיישינן נמי לדר"י דס"ל אפי' ק' תופסין דכ"א רווחא שבק. ועוד דתיק"ל דאמאי כתב מרן כסה"ז דמשמע דוקא כסה"ז וכמ"ש הר"ן ז"ל גם הב"ש שם דקדק כן. ומה שהק' בסו"ד על הכ"מ והניח בצ"ע הקמ"ר והשע"ה ז"ל בה' אישות שני נביאים הקשו כן מדנפשייהו קושיא זאת על הכ"מ וכל אחד לדרכו פנה לישב דבריו ע"ש

והט"ז ז"ל שם כתב ע"ד מרן וז"ל דאי תנאה הוי מקודשת לראשון לחוד ואי חזרה הוי להאחרון לחוד מקו' אבל האמצעי לא הוי קידושין ממ"נ והיינו סברא דאביי וכ"פ הרא"ש אלא דהרמב"ם מחמיר בכולן להצריך גט מהם וכו' ע"ש נר' דס"ל דמרן פסק כהרא"ש דמאמצעי אי"צ גט וכס' אביי. והוא מהתימה חדא דכיון דהרי"ף והרמב"ם ז"ל בחדא סברא קיימי דמשלשתם צריכה גט ודאי דהוא פוסק כמותם כמ"ש בעלי הכללים ואיך נאמר דשבק להנהו תרי גאוני ובפרט דהרמב"ם הוא מכללם ופסק כהרא"ש. ותו דלשון מרן ז"ל הוא מכוון ממש כלשון הרמב"ם ובודאי כמו דפרשינן בלשון הרמב"ם דס"ל דצריכה גט משלשתן כן יתפרש לישנא דמרן כמ"ש הפוס' ז"ל, ומוכר"ל בדוחק דאחר דהביא הט"ז סברת הרמב"ם ס"ל דגם מרן כן ס"ל כוותיה

עור"ל שם בסוה"ס דהק' על מב"י ז"ל דכתב ואע"ג דלא נפק"ל מידי לענין דינא וכו' דהא יש נ"מ רבתי בין ר"ח שפסק כר"י ובין הרי"ף דפסק כרב דהיינו אם אומר בפי' אני מקדש מעכשיו בתנאי שתמתין לי ל"י דלרב פשיטא שהיא מקו' לראשון ולא להאחרונים כלום עליה וכו' אבל לר"י אפי' בזה דהוא תנאי קידושי כולם תופסין בה דהא כ"א רווחא שבק לחבריה. ותמהני על הגאונים הנ"ל איך נעלם מהם דבר מפורש כזה וגם על הה"מ יש לתמוה במ"ש הב"י בשמו דמשו"ה פסק הרמב"ם כרב משום דבזה יוצא ידי כל החומרות הרי מצינו לר"י חומרא טפי באומר בפי' לשון תנאי דאפי"ה כולן י"ל בה קידושין משא"כ לרב וכו' ע"ש. ואנכי העבד ת'ם אני על תמיהתו דמנ"ל חילוק זה דגם אם אמר בפי' לשון תנאי אפי"ה ס"ל לר"י דשיורא הוי וכו' דלע"ד אחהמ"ר זה אינו דאם פי' בפי' לשון תנאי אף לר"י היא מקו' לראשון דוקא ולא להאחרונים כלל דהויא א"א גמורה ושוב אין קידושין תופסין. וחילי הוא ממ"ש התוס' בפ' האומר דס"ג דהקשו אליביה דר"י דס"ל מעכשיו שיורא הוי איך אנו קונים שום דבר וכו' דהא אפי' אמ"ל מעכשיו לא מהני ותי' דע"מ מהני אפי' לר"י ולא הוי שיורא אלא תנאי ולכך טוב לומר ע"מ מעכשיו ע"ש. וכתבו הפוס' ז"ל דאף דהתוס' אמרוה בדרך שמא מ"מ כן הוא האמת וכ"פ ז"ל. הרי דגם לר"י דס"ל דמעכשיו שיורא הוי מ"מ אם אמר ג"כ לשון תנאי תו לא הוי שיורא. וכיון שכן אם אומר בפי' אני מקדש מעכשיו בתנאי שתמתין לי ל"י ליכא חילוק בין רב לר"י דלדברי כולם מקו' גמורה להראשון ולא להאחרונים כלל. ומ"ש עו"ש נמצא דקי"ל כרב אפי' לקולא וכו' ובזה ס"ל לרב כשמואל ע"ש כל לגבי דידי חסר דעה דברים אלו משוללי ההבנה ולא זכיתי להבינם ואי"צ להאריך בהם

עור"ל שם דעמ"ש הב"ח דנ"מ לדינא דלר"י דס"ל דשלשתן קידושי ודאי הן מדאורייתא אי מיית חד מינייהו והיא ערוה לאחיו פוטרת צרותיה מחליצה ויבום אבל להרי"ף דק"ס אי"פ. כתב עליו דתקפה עליו משנתו דודאי אי"פ מחליצה זו האשה דהא אסורה לאחיו שקידשה להיות לו לאשה כיון שהיא תפוסה לאנשים אחרים בקי' ג"כ ממילא לענין פיטור הצרות הוי כאילו זו לא היתה אשתו של אחיו המת כמפורש בסיקע"ג ס"ד דאם היתה היבמה באיסור ערוה על הבעל אינה אשתו ואי"פ צרתה מחליצה. מכ"ש כאן שאסורה לכל אדם כ"ז שלא נתגרשה מכולן והיאך יפטר צרתה מחליצה מכח צרת ערוה וכו' ע"ש. ובהורמנותיה דמני"ר אחהמ"ר אמינא דמה שחשב הוא ז"ל דהאשה הזאת היא ערוה על אחיו שקידשה ודימה אותה לסיקע"ג לבבי לא כן יחשוב דשאני ההיא דהיא ערוה ממש על הבעל כגון אחותו וכיוצא דלא יש לה היתר לבעלה כלל אזי אמרי' דאי"פ צרתה מחליצה ומיבום דחשבינן לה להערוה כאילו אינה אשתו של בעל כלל מעולם. ברם זו שנתקדשה לג' אינה נחשבת ערוה ממש לו דהא אם יגרשוה השנים האחרים היא מותרת להג' והויא מעוכבת גט מהב' האחרים דוקא ולו היא מעכשיו מקו' ואשתו גמורה מדאו' לר"י וכיון שכן אם מת והיא ערוה לאחיו פוטרת צרותיה מחליצה ויבום וס"ל לר"י כאביי דאמר קידושין שאינן מסורים לביאה הויין קי' וכמ"ש השע"ה ז"ל והגם דכ"ז שלא לקחה גט היא אסורה לו מ"מ אינה נקראת ערוה לו ממש לשתהא אי"פ צרתה כמו בסיקע"ג דהתם היא ממש ערוה על הבעל לעולם וחילוק דמסתבר הוא ויש ראיה וסיוע לזה וכ"ר להנחב"כ אה"ע סי"ח דקאי בשי' הב"ח ז"ל ומהתימה דלא זכר ש"ר להט"ז ז"ל כלל ולדחות דבריו. עכ"ן: