שערי עזרה רע

וכתב מב"י ז"ל שכ"כ התוס' וכמה מרבוותא. ובסיקנ"ו כתב ועל מאי דתניא ה"ז לא ישכירנו וכו' ולא לסופר ארמאי כתבו התוס' והרא"ש דהא דמשמע לארמאי שאינו סופר יכול להשכירו היינו כשאינו מוצא להשכירו ליאודי בדמים הראויים וכו' ע"ש. ופשט לשונו זה נראים היפך מ"ש בסיקע"ה דשם הצריך שיתן היש' הדמים שנתן הגוי אפי' שהוא יותר משוויה עד שימכרנה לישראל ואם לאו שאינו נותן הישר' כ"א דמי שווייה הוא מוכרה לגוי ואינו מקבל עליו שום אחריות. ואילו בכאן קאמר מב"י בשמם בדמים הראויים דמשמע דאף אם הגוי נותן יותר מדמי שווייה והישר' רוצה לקנותה בדמי שווייה א"י למוכרה לגוי. והתוס' בפ' ל"י כתבו סתם וז"ל ונר' לר"י דהתם כשיש' רוצה לקנות אבל אם אין ישר' רוצה לקנות מותר. אבל הרא"ש בפל"י כתב כמ"ש הב"י בשמו בסיקנ"ו וגם בקמא כתב שם וז"ל אומר ר"ת דוקא אם הישר' רוצה ליתן כמו הגוי ונר' דדוקא עד כדי דמיה אבל אם הגוי רוצה להוסיף מדמי שוויה ימכרנה לישר' בדמיה כי אולי הגוי מוסיף דמים להיות שכן לישר' ולגרשו מנחלתו ע"כ. גם בקיצור פסקי הרא"ש דפל"י והמקבל כ' כל' הטור והוא מהתימה וכבר ה' פלפלא חריפתא הק' על הרא"ש וגם על הב"י בקמא פ' הגוזל ע"ש. ובתשו' משפ"ץ ח"ב סי' ל"א בתשו' מוהרש"ה ז"ל הביא דברי הרא"ש שבקמא ולא העיר שהם נגד דברי הטור גם המגן גבורים בסי' ל"ז הביא דברי הטור ובתוך התשו' הביא דברי הרא"ש שבק' ולא העיר מזה כלל ע"ש. ועיין בס' זוכרנו לחיים ח"ב חח"מ בנז"ש אוכ"ב מ"ש בזה לענין הדין: סימן כ"ו

האותיות שאלוני ראובן שלוה מעות משמעון בתו' עיסקא בקנין ושטר לזמן שנה ובתנאים הנהוגים לכתוב פה עירני דמשק יע"א ככתוב בס' דברי משה למוהרמ"ג ז"ל ובתוך הזמן עלו המטבעות זהב שמה שהיה שוה בעת ההלואה הזהב במאה גרוש נעשה שוה עתה מאה וחמש ועשרים גרוש ועמד ראובן לפרוע סך ההלואה בתוה"ז בטענה שרוצה לחזור בו מלהתעסק עוד ולפרוע סך הריוח עפ"י הקצבה שביניהם דהיינו לחשוב מיום התחלת העסק עד יום הפרעון ולתת לו ריוח על פי הימים שעברו דוקא כי הוא דין פועל יש לו ופועל חוזר בו אפילו בחצי היום. ושמעון טוען שאינו רוצה לקבל קרן וריוח כ"א עד משלם זמניה ככתוב בשטר העיס' דאדעתא דהכי הלוהו. נדעה נרדפה להיכן שורת הדין נוטה

זאת אשיב אל לבי ידענא בנפשאי כי חכמה אין בי ולא דעת ולא תבונה עמדי להבין בדברי הפוס' ז"ל רק לאיש אשר כמוני כתבתי שורותים אלו בקצרה לדעת איזה דרך ישכון אור אורה זו תורה. ואומר עם קנ'י דלכאורה נר' שהדין עם ראובן שהרי בטוח"מ סי' קע"ו וביו"ד סיקע"ז איתא המקבל עיס' מחכירו לזמן קצוב המקבל יכול לחזור בו כדין פועל שחוזר בו אפי' בחצי היום ומקור ד"ז הוא בגמרא מציעא דק"ה בתוס' והרא"ש ז"ל על ההיא מימרא דרבא הני בי תרי דעבוד עיס' בהדי הדדי ורווח וכו' ע"ש. ומב"י ז"ל שם בחו"מ רצ"ל בכמה מקומות שהם ס"ל דאפי' בשות' שכ"א נתן מכיסו וממונו לצורך השות' ומתעסקי יחד יכולין לחזור בתוה"ז הקבוע ביניהם ואין אחד מהם יכול לעכב על חבירו והביא ראיה לזה מהנ"י ז"ל שכתב וז"ל משמע דהני בי תרי דעבדי שות' אע"ג דקבעי זמן לא מעכבי אהדדי למיפלג משום דלא גרע מפועל דחוזר בו ואם איהו לא משתעבד נכסוהי לא משתעבדי טפי ע"כ. ושוב חזר בו מרן ז"ל בס' בד"ה כמ"ש הב"ח ז"ל והסמ"ע בסקנ"ח דדוקא המקבל יכול לחזור בו אבל שני שותפי' אין שום אחד יכול לחזור וה"ה בשנים שקבלו עיסקא מהשליש לעסוק למח"ש ע"ז פ' דאין שום א' מהם יכול לחזור בו בלא רצון חבירו וכ"כ בסקמ"ד וכ"כ הש"ך והכנה"ג וכמה להקת הפוס' ז"ל ע"ע. וק"ל בל' הסמ"ע ז"ל דכתב וה"ה בשנים שקבלו עיסקא וכו' דאדרבא דין שני שות' שאין יכולין לחזור אנו למדין אותו מדין שנים שקבלו עיס' מהג' למח"ש. ומה שנמצא חולק הנ"י ז"ל ומה שרצה מב"י להבין בדעת התוס' והרא"ש ז"ל הוא בשני שות' שכ"א נותן מכיסו לצורך השות' אבל בשנים שקיבלו עיס' מהג' ליכא מאן דפליג כיעו"ש וא"כ היל"ל ד"ז במכ"ש

וראיתי להכנה"ג ז"ל בהגב"י אוקנ"א דכ' וז"ל והוי יודע דאע"ג דכל הני רבוותא מסכימים דיש לחלק בין שות' למקבל עיסקא מ"מ כולהו הני רבוותא מלבד מוהרא"ש ומורי הרב סוברים דהרי"ש שהביא ריב"ה והנ"י ז"ל סוברים דאפילו בשות' יכול לחזור בו אבל מוהרא"ש ומורי הרב כתבו דגם הנ"י ז"ל אינו חולק ע"ז שמורי הרב כתב שהנ"י מיירי דנשתתפו בממון שוה וכו' ע"כ. ואנא בריה קלה ק"ל דרבו ז"ל בתחי' רצה לחלק זה בדעת הנ"י דרך אפשר ושוב אח"כ דחאו מב' טעמים דכיון דיש לחבירו תועלת בהמשך השות' וכו' לפיכך כל הממון משתעבד לשניהם יעו"ש. ואם כונתו ז"ל דנר' לו זה החילוק דחילק רבו בדעת הנ"י ז"ל לא היל"ל במונח שרבו כן ס"ל ודבריו צ"י. שוב אחז"ר לה' ירך אברהם בחח"מ ח"ב סיס"ב דהק' עליו כן ושי"ל יעו"ש וע' ג"כ בס' פני הבית דצ"ד

והנה מב"י ז"ל בסישל"ג כתב משם הריטב"א ז"ל דכתב בשם רבותיו ז"ל דלא אמרו שפועל יכול לחזו"ב אלא בשוכר עצמו באמירה אבל כל שנשתעבד בקנין לטפויי מילתא אתא שלא יוכל לחזו"ב. ומוהרא"ש בסיקי"ג והמבי"ט ח"ב סיקל"ב והכנה"ג והבני אהרן סי' ט"ל והמחנ"א סי"ב מה' שכירות פועלים כולהו ז"ל ס"ל כהריטב"א ורבותיו ז"ל דבקנין א"י לחזור בו גם ה' מטה יוסף ח"א סי"ט כן ס"ל ודחה ס' הש"ך ז"ל, ברם הריב"ש ז"ל בסיתע"ו חולק וס"ל דאפי' בקנין חוזר וכ"פ הש"ך בסקי"ד. והנו"ב ז"ל ח"א חח"מ סי"ל ס"ח כתב דאפילו הש"ך דפליג בפועל אהריטב"א ז"ל מ"מ בקבלן מודה כמבואר בסישל"ג סקי"ד ע"ש. וחזי הוית לה' אור"מ בהגה"ט אות יו"ד דכתב וז"ל והנו"ב וכו' ואחהמ"ר לא נהירא דבהדיא הביא הש"ך תשו' הריב"ש סיתע"ו דכ' בפי' דאפי' קבלן בקנין יכול לחזור והביא תשו' המבי"ט ח"ב סיקל"ב שדחה דברי הריב"ש מפני דברי הריטב"א וסיים הש"ך וז"ל ולי נר' עיקר כדברי הריב"ש ז"ל הרי בהדיא דגם הש"ך אינו מחלק כלל בין קבלן לפועל עכ"ל ואנכי העבד אחהמ"ר קל"ט בדבריו שהרי הכנה"ג בהגב"י או"ה כתב משם המבי"ט וז"ל אפי' לדעת הריב"ש ז"ל בקבלן אפי' לא התחיל במלאכה כל שנשתעבד בקנין א"י לחזור בו יעו"ש. מה גם דהש"ך ז"ל חילק בפי' מפועל לקבלן בסקי"ד דאחר שהביא דברי הריטב"א דס"ל דפועל בקנין אינו חוזר והכריח בראיות שלא כן נרא' לו הדין כתב ונר' דגם הריטב"א לא אמרה אלא בקבלן ולענין שא"י לחזור בו בשום ממון וכמש"ל בסק"ד בשם הג"א וכו' ועיין בסק"ד דשם הדבר מבואר בפי' דקבלן בקנין א"י לחזור בו בשום ממון וצריך לעשות המלאכה אם ירצה בע"ה. א"כ מ"ש הנו"ב ז"ל דאפי' הש"ך דפליג בפועל מודה בקבלן וכו' דבריו הם ברורים ומיוסדים על אדני פז ודברי האור"מ כעת לי צ"ע: