שערי עזרה כז

דברי המחצ"ה וא"צ להאריך עוד ותול"מ. ועי' ג"כ בדברי הרפמ"ג מ"ש בסי' ר' ע"ד הרמג"א ז"ל

והנה החיד"א ז"ל בס' ברכ"י סי' קפ"ג סק"ה ציין ע"ד הרדב"ז הנז' וכת' וז"ל ועמ"ש ה' פנים מאירות ח"א סי' ז"ן ויש לדחות ראיותיו ע"ש ע"כ. ובספרו חיים שאל ח"א סי' ע"ה כתב שם באורך הדחיות יעו"ש. והנה הפנמ"א ז"ל הראיה הראשונה שהביא ממס' ברכות ד' מ"ה: יאודה בר מרימר ומר בר רב אשי ור"א מדפתי כרכי ריפתא בהדי הדדי וכו' זאת הראיה בעצמה הביא אותה הב"ח בסי' קצ"ג והכריע ממנה דלא יברכו כלל כדברי מורם ז"ל ע"ש. ולא ידעתי מדוע הפנמ"א ז"ל לא זכר בכאן להב"ח ז"ל שכן ס"ל לדינא ושגם הביא ראיה מהסוגיא הנ"ל. והחיד"א ז"ל בס' ח"ש דחה ראיה זאת דהבה"ג והרי"ף והרא"ש גרסי בש"ס אמרי הא דתנן ג' שאכלו כאחד חייבים לזמן ה"מ היכא דאיכא אדם גדול אנן חילוק ברכות עדיף לן בריך כל חד לנפשיה. והיינו דלא נסתפקו רק הוה פשיט"ל דחיוב זימון ליכא אלא היכא דאיכא א"ג ומעתה אין ראיה כלל דהכי הוו סברי דאין חיוב לזמן ועשו מעשה וכו' ואמ"ל אמימר דחייבים לזמן בין איכא א"ג בין ליכא ולא קיימתם מצוה המוטלת עליכם. ויש מקום לומר דאילו ידעי דחייבים לזמן היה מזמן חד והיו מברכים בלחש דלדידהו כל אחד חפץ בברכה ע"כ. ואנכי העבד אחהמח"ר אומר דהראיה מההיא דכרכי ריפתא וכו' היא חזקה אמתני ותקיפא גם כי נימא דהוה פשיט"ל דחיוב זימון ליכא אלא היכא דאיכא א"ג וכו' דניחזי אנן מעיקרא איך הוה פשיטא להו דליכא חיוב זימון כ"א היכא דאיכא א"ג ואי לא לא. בודאי בהכרח שנאמר דאי איכא א"ג הוא צריך לזמן ולברך והם יוצאים בברכתו שאינם רשאים ליחלק שיברך כ"א בפ"ע דלא אמרי' חילוק ברכות עדיף ולא יזמנו כלל מאחר דאיכא א"ג וחל חובת זימון עליהם צריך הגדול שבהם שהוא יזמן ויברך והם יוצאים בברכתו דדינא הכי הוי דהמזמן שהוא הא"ג הוא המברך והם לא יברכו כלל ויוצאים בברכת המזמן וכ"ז הוא היכא דאיכא חיוב זימון כגון דאיכא א"ג דבזה ל"א שיברכו כ"א לעצמו ולא יזמנו כלל וחילוק ברכות עדיף מאחר דחל חובת זימון עליהם. משא"כ היכא דליכא א"ג הוה פשיט"ל דליכא חיוב זימון עלייהו לשנאמר דהמזמן הוא צריך שיברך והם יוצאים בברכתו ולא יוכלו לברך כ"א לעצמו כמו היכא דאיכא א"ג. אלא דליכא חובת זימון עלייהו וכיון דליכא חובת זימון עלייהו ויוכלו ליחלק שכל א' וא' יברך ברהמ"ז לעצמו לכן אמרו אנן חילוק ברכות עדיף לן וברכו כל א' לעצמו בלתי זימון בתחי' דמלשנום זה דקאמרי אנן חילוק ברכות עדיף לן נר' בביאור דהיכא דאיכא חובת זימון כגון היכא דאיכא א"ג אין יכולים לחלק הברכות כ"א שהגדול יזמן ויברך הוא דוקא והם יוצאים בברכתו. אבל כשאין א"ג דהוה סבירא להו דליכא חיוב זימון ויכולים לחלק הברכות מבלתי שיזמנו בתחי' לכן קאמרי הם דאנן חילוק ברכות עדיף לן ולא זימנו בתחי' דאם היו מזמנים היה בהכרח שהמזמן הוא שיברך דוקא והם יצאו בברכתו. ואם איתא דהם יכולים ג"כ לברך עמו בלחש מאי קאמרי חילוק ברכות עדיף לן גם כי היו מזמנים בתחי' עדיין איכא חילוק ברכות שכל א' יברך בלחש עמו א"ו נר' דגם אינהו סברי הכי דבמקום דאיכא זימון אי אפשר לחלק הברכות ויען דהוו סברי דהיכא דליכא א"ג ליכא חובת זימון עלייהו כלל לכן לא זימנו בתחי' ואמרי חילוק ברכות עדיף לן וברכו כל א' לעצמו עד שבאו לפני אמימר ואמ"ל דהגם דליכא א"ג חייבים הם בזימון וכו' והראיה מזו ברורה היא בין אי נימא דהוה מספק"ל בין אי נימא דהוה פשיט"ל וכגירסת הג' רוגנים ז"ל הנ"ל יש להביא ראיה משם. וכ"ן בבירור שהב"ח ז"ל מביא ראיה כן מדהוה ס"ל חילוק ברכות עדיף וכו' אלמא דכשמזמנים ביחד ליכא חילוק ברכות ואם איתא גם כשהיו מזמנים ביחד איכא חילוק ברכות דכ"א יברך בלחש א"ו דליתא להך דינא אלא כדברי מהר"ם עיקר וכן ראוי לנהוג ע"ש בדבריו. ות'ם אני שהתיד"א ז"ל ציין בדבריו ע"ד המג"א ז"ל והמג"א ז"ל הבי"ד הב"ח שס"ל שאין לברך בלחש כדברי מהר"ם ז"ל ועיקר סמוכות של הב"ח היא מהסוגיא ההיא דכרכו ריפתא בהדי הדדי וכו' וכמו שבסי' קפ"ג ציין על מ"ש בסי' קצ"ג ושם בסי' קצ"ג עיקר סמוכות שלו מההיא ואיך לא שלטו עינ"ק דהחיד"א ז"ל בדברי הב"ח ז"ל שבסי' קצ"ג דמוכח שם בבירור דיש להביא ראיה לכל הגרסאות מההיא סוגיא וכנ"ל

ועיין בט"ז ז"ל סי' קצ"ג סק"ה דכתב דאע"ג דמהש"ס מעובדא דיאודה בר מרימר שאמרו בריך כל חד לנפשיה משמע דאילו לא היו מזמנים לא היה כל א' בריך לנפשיה אלא היה שומע להמברך. היינו לחכמי התלמוד שהיו יכולין להזהר לכוין לברכת המברך מלה במלה וזה עדיף טפי. אבל אנו שאין יכולין להזהר לכוין לברכת המברך טפי ניחא שיברך כל א' בלחש וכמ"ש סי' קפ"ג בשם הרא"ש לענין ברכה דיוצר אור. ותו נ"ל דאין להוכיח מזה שלא יברך כל א' לעצמו בה"מ דעכ"פ צריך לברך על כוס ברכה כשהם בזימון ואם מברך כל א' בפ"ע יברך כל א' על כוס של ברכה בפ"ע ועז"א חילוק ברכות עדיף שטוב יותר שיברך כל א' על כוס שלו עכ"ל. הרי לך דהראיה שהביא ממנה הרב"ח גם הרט"ז ז"ל נדחק ממנה והוצרך לתרץ ב' תירוצים. והחיד"א ז"ל בס' ח"ש שם בסוף בד"ה ונחזור לראית הרפמ"ג וכו' כיוין לתי' הא' שתי' הט"ז ז"ל ולא זכר ש"ר לדברי הט"ז הללו כלל יעו"ש. ועי' בס' פרמ"ג סי' קצ"ג במ"ז אות ה' דכתב ג' שיטות יש וכו' והב"ח הקשה מברכות והביאו הט"ז ושתירץ ב' תי' וכתב התי' הא' לד"מ א"ש ולב"י קשה קצת. עוד תי' אף להב"י דחילוק ברכות היינו כוס ברהמ"ז וכו' והקשה דהמחבר בסי' קצ"ב ס"א י"א וי"א משמע כדיעה ב' וא"כ אדרבה כשלא יזמנו ליכא כוס. ועוד יזמנו ויקחו כל א' כוסו בידו ויכוונו שלא לצאת בפה"ג של המברך ויהיה זימון וחילוק ברכות והניח בצ"ע יעוש"ב

ואנכי הפעוט מעומק המושג וקוצר המשיג לא ירדתי לכונת דבריו דאדרבה איפכא מסתברא דתי' הא' שתי' הט"ז ז"ל הוא לכל הדעות א"ש. ותי' הב' הוא דוקא אליביה דהד"מ שס"ל דאם כל א' כוסו לפניו דמברך כל א' וא' ברכה על כוסו שלפניו בפ"ע דבזה יש צד לומר דזה היה דעתם בתחילה ואמרו דחילוק ברכות עדיף שטוב יותר שיברך כל א' על כוס שלו. משא"כ להב"י ז"ל שס"ל דאינו מברך כל א' וא' על כוסו שלפניו בפ"ע לא א"ש מ"ש דחילוק ברכות עדיף. דמזה אנו מוכרחים לומר דתי' הב' דתי' דחילוק ברכות עדיף הוא בשביל ברכת הכוס אינו אליביה דהב"י ז"ל דלדידיה לא ס"ל שמברך כל א' וא' על כוס בפ"ע וכיון שכן תו ל"ק ול"מ מדברי מרן ז"ל שבסי' קפ"ב מהדיעה הב' דביחיד ליכא כוס דתי' הב' לאו אליביה הוא וכנ"ל

א'. עיין בס' ארעא דישראל מער' ב' אות י"א דהקשה על הראב"ד והר"א ממיץ ז"ל דס"ל דכזית וכביצה הוי חיוב מדאורייתא ומ"ש הם דקדקו על עצמם עד כזית ועד כביצה היינו דקדקו לפרש בל' הכתוב שהוא כזית וכביצה. דדבריהם הם היפך תלמוד ערוך בפ' מ"ש גבי נשים בבהמ"ז דאורייתא או דרבנן וכו' דאכל שיעורא דרבנן וכו' ואין לומר דשיעורא דרבנן היינו פחות מכזית דבאמת פחות מכזית אין בו חיוב ברכה אחרונה והניחה בצ"ע ע"ש. ומהתימה עליו דנעלם מכבו"ת דהרא"ם ז"ל בעצמו