שערי עזרה רסא

דהוא שותף בקרקע ול"ו משפט הקדימה מדינא דאחי ושותפי נדעה נרדפה הדין עם מי ושכמ"ה

תשו' הנה כבר נודע מאי דפסק מרן ז"ל בש"ע ח"מ סיקע"ה סנ"ה הקדש לעניים אין בו משום דדב"מ. ועיקרו הוא מהריב"ש ז"ל סיתע"ז דדימה דין הקדש לדין מוכר ליתומים דלית ביה דדב"מ כיעו"ש. אכן מב"י ז"ל במחוח"י כתב וז"ל מ"כ בתשו' מוהרי"ל שפסק מוהר"ם ז"ל דאע"ג דאשה לית לה דדב"מ דינא דבר שותפות אית לה דעדיף דשותף בגוף הקרקע הוא ע"כ. ופסקה מור"ם בהגה"ה שם סמ"ז. ולפי"ז נר' דזוכה השות' בטענתו מדינא דאחי ושותפי. ברם אנכי הרואה דדין מוהר"ם ז"ל הנ"ל אינו מוסכם ורבים חולקים ע"ז עיין בהש"ך אומ"ז שהביא חולקים בזה ושהריב"ש ז"ל דהוא מארי דהאי דינא דהקדש מוהראנ"ח בסי' י"ט כתב שהריב"ש בסיס"ט חולק אמוהר"ם וסיים כיון דהפוס' חולקין ע"ז הממע"ה והלוקח חשיב מוחזק ע"ש. ועיין בס' בע"ח ח"א סיקכ"ו וקכ"ז. וכיון שכן הו"ל יד הלוקח שהוא ההקדש עה"ע לומר קי"ל כהאומרים דגם דינא דאחו"ש ליכא וכמ"ש הבע"ח ח"א סיקצ"ט דבכל ספק הלוקח שזכה מדאו' הוא המוחזק ולא המצרן וה"ה במקום שהפוס' חולקין אין מוציאין מיד הלוקח הואיל ומוחזק הוא וציין על להקת הפוס' שסל"ה וסיים ואעפ"י שיש מקום לומר דלא אמר הרמב"ם ז"ל דהלוקח מוחזק א"ד לדדב"מ לא לגבי דאחו"ש מצאתי להראד"ב ז"ל בתשו' כ"י סקט"ו דל"ש ובכל גוונא הוי הלוקח מוחזק ולזה הסכים המשפ"ץ ח"א סי' י"א וכו' ע"ש. וגם בסיר"א אסיק לדינא דכיון שהוא מח' הפוס' הלוקח חשיב מוחזק וזכתה האשה בבית ההוא והמוציא מידה אין רו"ח נ"ה ע"ש. והגם דה' בני אהרן סיצ"ו כתב דלא אמרו שהלוקח הוא המוחזק אלא כשהלוקח קונה לעצמו וחזקתו עמו. אמנם כשאומר שקנה לצורך היתומים ולא לו מה חזקה יש כאן לא ליתומים שלא קנו הם ולא לו שלא קנה לעצמו באופן שזכה המצרן עכ"ד ע"ש. וזהו שייך ג"כ בנ"ד להיות השותף זוכה בדינו. מ"מ לע"ד אנא דאמרי דבנ"ד לא נגרע כח הלוקח מטע"ז והוא דע"כ לא כ"כ הז"ל כ"א היכא שהלוקח לית ליה צד הנאה בקנית הקרקע ההיא אלא שקנה אותם להיתומים ע"ז קאמר דמה חזקה יש כאן לא לו שלא קנה לעצמו ולא ליתומים שלא קנו הם. אבל כגוונא דנ"ד שהאפוט' ההקדש שקנה הקרקע יש לו חלק ושייכות בריוח ההקדש ממילא הו"ל קנית קרקע הלזו להאפוט' ולשאר הת"ח וכיון שהוא מחזיק בצד מה בחלק השייך לו מחזיק ג"כ בחלקים השייכים לשאר הת"ח ע"ד מ"ש מיגו דזכי לנפשיה זכי לאחריני. ועם שקנית הקרקע מסך הקרן של ההקדש שהוא קיים לעד ומה שיש לו להאפוט' חלק ושייכות הוא בריוח. מ"מ חשיב שפיר בצד מה שי"ל חלק בקניה זו כיון שע"י קנית הקרקע עולה ריוח שמתחלק ביניהם והוא מטי ליה הנאה בהריוח והו"ל קונה לצורך עצמו ולאחרים לכן לא נגרע כחו מטע"ז. ברם כ"ז הוא למקומות התופסים דגל הקי"ל יוכ"ל הלוקח קי"ל כנז"ל אכן לדידן דבתריה דמרן ז"ל גררינן ולדעתו דוקא דדב"מ לית להו הא דינא דאחו"ש אית להו כס' מוהר"מ ומוהרי"ל שכ"כ הכנה"ג בהגב"י אוצ"ה ובתשו' בע"ח בסיר"א דמרן ז"ל ס"ל כמוהר"ם ומוהרי"ל ז"ל מדהביא דבריהם בלי שום חולק. וגם מדכתב בסס"ב גבי שכירות לית בה דדב"מ שלא רצה לפרש דברי הבעה"ט והרא"ש ז"ל בכלל צ"ב דבשכירות אית דדב"מ מטעם שהיה שותף בחצר עצמו מדיהיב טעמא דשכירות ממכר ליומיה וכו' אלמא ס"ל דאע"ג דלית בשכירות דדב"מ דינא דאחו"ש אית ביה וה"ה באשה דלית בה דדב"מ דינא דאחו"ש אי"ל וכו' ותמה על מרן דלא ביאר זה בסה"ק ע"ש. ג"כ בתשו' ב"ח סיי"ג כתב דשותף עדיף וחיליה מדברי מוהר"מ ומוהרי"ל הנ"ל. א"כ הגם דבנ"ד הקניה היא להק' ופסק מרן בסנ"ה דבהק' ליכא דדב"מ מ"מ מאחר שהוא שותף בקרקע דינא דבר שותפות אית ביה וכנ"ל. גם מצד אחר שיש זכות ללוקח שכשמכרו הקרקע השותף היה במדינה אחרת ופסק מרן שם בסל"ד היה בן המצר במדינה אחרת וכו' אינו יכול לסלקו וכו' ובתשו' מוהר"מ אלאשקאר ז"ל סקי"ח הביא תשו' הרמב"ם ז"ל בלשון ערב דשם מבואר דאם היה המצרן במקו"א ליכא לפלוגי בין מצרן לאחו"ש ושגם רי"ו ז"ל סל"ה דכתב גו"ד שות' בשדה או בשום קרקע ובא איניש מעלמא וקנה חלק של אחד מהם יש בו דדב"מ וכיון שאם היה המצרן בעיר אחרת לא מסלקי' ללוקח לא מסלקי' נמי בהא ע"ש. ושם מבואר דל"ש אם היה המוכר והלוקח בעיר אחרת והמצרן במקום שהוא הקרקע או אם המוכר בעיר שהוא הקרקע והמצרן בעיר אחרת ליכא הפרש ביניהם. ועיין בשו"ת מוהריק"ש סיס"ג וע"ז. גם מוהר"א ן' שושאן ז"ל והרדב"ז ז"ל הוב"ד במוהרלנ"ח ז"ל סיס"א סל"ה דליכא לפלוגי בין מצרן לשותף וגם בין אם היה המצרן במקום קרקע הנמכרת והמוכר והקונה בע"א לבין אם היה המצרן בע"א והמוכר והקונה אצל קרקע הנמכרת. ומוהרלנ"ח ז"ל פליג עלייהו באם היה המצרן אצל קרקע הנמכרת והמוכר והקונה בע"א דאזי בזה איכא דדב"מ וכן ס"ל להמבי"ט ח"א סיכ"ו. אבל לגבי חילוק בין שותף למצרן כתב דלדעת הרמב"ם ז"ל שהוא רב בכל אלו הגלילות שוים בזה השותף והמצרן ולכן אין לבטל המכר מה"ט עש"ב. גם מוהריט"ץ ז"ל בסיקס"ג וקס"ד סל"ה דאם אין בן המצר בעיר דליכא דדב"מ גם דינא דאחו"ש ליכא דבנדונו בשות' בקרקע בטל המכר מטעם התנאי דוקא ע"ש. גם מוהר"מ גאלנטי ומהרא"ג ז"ל קיימי בס' זו דאין לחלק בזה בין דדב"מ לאחו"ש יעו"ש. וה' משאת משה חח"מ סיס"ו בדק"ע כתב דבד"ז דמוכר וקונה הם במקו"א ובן המצר במקו"א דלית ביה דדב"מ גם לית ביה דינא דאחו"ש עיין עוש"ב. ברם לעומת זה הבע"ח ח"א סיפ"א זיכה לשמעון בנדונו מטעם אחו"ש וכתב דהגם דמצא ג' המה חכמים מחוכמים דלא סל"ה אלא אפי' אחו"ש אם אינן בעיר אבדו זכותם ה"ה מוהרמ"א סיקי"ח ומוהר"א שושאן ז"ל הוב"ד במוהרלנ"ח סיס"א ומוהראנ"ח ז"ל הוב"ד במשפ"ץ ח"א סיי"ב היינו משום דהם נמשכו למ"ש מוהראנ"ח דלא העדיפו כח אחו"ש ממצרן אלא דוקא במקום דאיכא דינא דבר מצרא אבל במקום דליכא דינא דבר מצרא גם דינא דאחו"ש ליכא וכיון דבישנו למצרן בע"א ליכא דדב"מ גם דינא דאחו"ש ליכא. אבל למפרשים שאף במקום דליכא דדב"מ דינא דאחו"ש איכא. כשאינו בעיר אע"ג דליכא דדב"מ דינא דאחו"ש איכא וכו' ע"ש. ולא ידעתי מדוע לא צירף גם מוהרלנ"ח עם ג' הרבנים הנ"ל דכתב דדעת הרמב"ם שאין לחלק ונר' שגם הוא ז"ל סל"ה. ועוד יגדל התימה דמאחר דקדמה לו ידיעה תשו' מוהרמ"א ז"ל ובתשו' ההיא מבואר דהרמב"ם בתשו' סל"ה דאין לחלק דמי שאינו בעיר דליכא דדב"מ גם השות' אי"ל זכייה. ושם הביא ג"כ דבעל המשרים סל"ה דאין לחלק א"כ מדוע לא צירפם ג"כ עם ג' הרבנים הנ"ל. ולענין החילוק שבין אם המצרן בע"א או המוכר והקונה עיין ג"כ בדברי המגיה בתשו' הרשב"א ז"ל בח"ג סיקס"ז איך שיהיה הבע"ח ז"ל שם באותה תשו' ובתשו' אחרות כתב דמרן הב"י ז"ל ס"ל דמוהר"מ ומוהרי"ל ז"ל דאף במקום דליכא דדב"מ דינא דאחו"ש איכא וכנז"ל. מעתה הדרן למאי דאמרן לעיל דלדידן דקבלנו הוראותיו ע"כ אשר יאמר