שערי עזרה רלג

עבר על שבועתו כמי שנשבע שיאכל ככ"ז היום ולא אכל אפי' אכלו למחר כבר עבר על שבועתו אחר עבור היום הזה שכבר עבר על שבועת ביטוי. ואעפ"י ששנינו שאין לוקין היינו משום שאין לוקין על לאו שאב"מ או משום דהו"ל התראת ס' כדאיתא בפ"ק דשבועות ע"כ. וכעת לא ראיתי מי שנתעורר בזה

גם את זאת הוק"ל בדברי הרא"ש ז"ל בתשו' כלל י"א בשותפים שחכרו חכירות וכו' והכריחו לסופר שלא יגלה שנשבע שלא יגלה חשבונם לשותף היאודי הנתפס ולא לאדם אחר וכו' לא חלה שבו' דנשבע לעשות עבירה היא וכו' ומרן הב"י ז"ל בסי' רל"ט הבי"ד ומור"ם ז"ל שם בהגה"ה ס"ז פסקה ע"ש. דק' מאחר שהיא בשב ואת"ע והיא מדרבנן ובכולל איך כתב דלא חיילא הא אפי' במצוה דאורייתא כגון שלא יאכל מצה חיילא בכולל ולא יאכל מאחר שהיא בשואת"ע. ואיך בכאן שהיא מדרבנן ובכולל ושואת"ע לא חיילא. ומע' מר אחי הרב כמוהרי"ב יצ"ו תי' דלא מיקרי זה בכולל דכל כונתם שהשביעו לסופר שלא יגלה ג"כ לאדם אחר הוא כדי שלא יתגלה הדבר להיאודי הנתפס חשבונם וכיון שכן לא מיקרי כולל כ"א חדא היא זו מיקרייא שלא יתגלה הדבר לשותף. ודברים נכונים הם ונאים הדברים דלא מיקרי כולל יען דכל קפידתם היא שלא יתגלה לאדם אחר הוא משום כדי שלא יתגלה הדבר לשותף. האמנם למאי דהוק"ל דמאחר שהיא בשואת"ע ומדרבנן איך כתב דלא חיילא עדיין זאת קשה וצ"י

עוד מצאתי תירוץ אחר מלבד מה שתי' מע' מר אחי יצ"ו דהרב ארעא דרבנן במער' המ' אות"ט הביא בשם מוהריב"ל ז"ל סינ"ד דכאשר אנו אומרים בשבועה דחיילא בכולל אדברים האסורים. ה"נ במתנה עמש"ב בכולל דברים דלא הוו מדאורייתא חייל. ושמוהרא"ש ז"ל סיס"ד עמד ע"ז והביא ראיה היפך מדבריו מהא דאמרי' האומר לאשה הרי את מקו"ל ע"מ שאין לך עלי שאר כסות ועונה דאמרי' דבשאר וכסות תנאו קיים ובעונה לא דהוי מתנה עמש"ב. ואם איתא דחיילא בכולל א"כ בתנאי זה נימא מגו דחיילא על שאר כסות חיילא נמי על העונה. וכ' עליו האד"ר ז"ל דלא הבין כונת קושיתו דההיא הוי פי' ע"מ שאי"ל עלי שאר או כסות או"ע. ובר מן דין אין מכאן הכרח דשאני הכא דהזכיר האיסור ולא שייך בזה מגו וכמ"ש המש"ל בפ"ו מה' אישות סוהי"ג ע"ש ועיין במוהרא"ש ז"ל סיקצ"ז באורך. וכתב דיש הכרח בדברי הרא"ש כלל ח' שכן ס"ל חי"ז דהיכא דהזכיר האיסור לא חייל בכולל והוב"ד בהמש"ל שם. אשר לפי דברים הללו יש לתרץ לקושיתינו הנ"ל דלא מיקרי זה כולל מאחר דהזכיר להיאודי השותף בפי' הו"ל הזכיר האיסור ולא חייל בכולל וכנז"ל. האמנם עיקר חילוק זה הוא ממוהרא"ש ז"ל והוא כתב דיש הכרח לזה בדברי הרא"ש ז"ל ואנכי הדל רואה אחהמ"ר שההכרח אינו הכרח שהרי בנו הטור ז"ל בסו"ס רל"ו בנשבע לבטל מצוה כתב בד"א שפי' שלא יאכל מצה בליל פסח אבל אם נשבע בסתם שלא יאכל מצה חלה. ואם איתא דס"ל לחילוק זה הו"ל לאשמועי' רבותא יותר דאפי' אמר שלא יאכל מצה בשאר לילות ובליל פסח לא חיילא א"ו דס"ל דחיילא אע"ג דהזכיר האיסור ובודאי שכן ס"ל בדעת אביו הרא"ש דלא פליג עליו וע"ש במב"י ז"ל. ובהרמב"ם ה' שבועות מבואר דגם שהזכיר האיסור בפי' חיילא בכולל

ונלע"ד לתרץ לקושית מוהרא"ש על מוהריב"ל ז"ל דההיא דשאר וכסות לאו מילתא דפשיטא היא דאינו חייב בהם מה"ת שהרי יש בהם פלוגתא בש"ס ולריא"ו הוא דס"ל דכיון שהם דבר שבממון תנאו קיים. וכיון שכן אף דאנן ס"ל לדינא כוותיה דתנאו קיים כיון שהם דבשב"מ דינו שנאמר דהתנאי מועיל בהם. אבל לא שנאמר דיש להם כח כ"כ לומר מגו דחייל עליהם חייל בדבר החייב בו מה"ת שהיא העונה דמסתיין לומר דהתנאי מועיל בהם אך לא בשביל זה נעשה אותו כולל. זהו מה שעלה בדעתי לישב ושו"ר דחילוק זה נכון מדברי ה' ארעא דישראל מער' מ' אומ"ב בד"ה עוד תמיהא לי וכו' יע"ש. וה' קול שמואל בליקוטים דק"ז תי' דשאר כסו"ע אין הפעולות שוות ולא חיילא בכולל שכ"כ הריב"ש סיקנ"ד דלא מצינו כולל אלא כשהפעולות שוות כגון דשלא אוכל מצה אבל כשהפעולות חלוקות כגון שלא אוכל מצה בליל פסח ושלא אעלה לגג אין לומר בזה מגו דחייל וכו' ע"ש. ועם דהחילוק אמיתי ועפי"ז התי' הוא מסתבר ונכון אבל לפי מ"ש ה' זרע אברהם בחיו"ד סי' ח' בישוב סתירת דברי הריב"ש מסיקנ"ד לסישצ"ה עיניך תראינה דיש לשדי נרגא בזה עש"ב: סימן ט"ז

מי שנתן לחבירו מעות בלא סכום מנין לקנות לו דבר פ' ומה שנשאר מהמעות יחזירם לו ויתן לו שט"ו סך פ' והוא מאמינו לומר כמה הם וכמה הוציא עפי"ד הקל בלא שבועה וגם התנה עמו אח"כ שישתדל לטרוח עמו בדין עם חבירו וליתן לו שט"ו ס"פ. ושוב נתנחם על הכל שאינו רוצה ליתן לו השט"ו שאמ"ל ליתן לו שלדעתו הוא הרבה יותר מהראוי לינתן לו. וגם רוצה להשביעו שבועה שלא עיכב משלו כלום. ולא היה זה בקנין ובפני עדים כ"א בדברים בע"פ בינו לבינו ועל כן הוא רוצה לחזור בו אם הדין עמו

הנה בש"ע ח"מ סיצ"ג ס"ד כתב מרן וז"ל המשלח חפץ ביד חבירו למוכרו או ששלח בידו מעות לקנות לו פירות או סחורה אעפ"י שלא נתן לו שכר ע"ז ואין לו חלק והנאה בשליחות זו הואיל ונשא ונתן בממון חבירו ה"ז כבן בית ויש לו להשביעו מספק שלא עיכב משלו כלום. ויש מי שחולק ואומר שאינו חייב לישבע אלא כשבא ליטול וכ' ע"ז מור"ם ז"ל בהגהה היינו אם בא ליטול חלק בריוח או שהוציא הוצאות ובא ליטול אין חילוק בין אם נושא שכר או לא ע"כ. וסברא הראשונה היא ס' הרמב"ם וס' השניה ימ"ש היא ס' הרשב"א. ומ"ש אעפ"י שלא נתן לו שכר כ' בפרישה משמע דס"ל דכ"ש בנוטל שכר ושכ"כ הב"י והט' דכשאינו מקבל שכר לא הו"ל להשביעו כדי שלא תנעול דלת בפני ג"ח ומה"ט גופיה לא הסכים הרשב"א עם הרמב"ם בזה כמ"ש המ"מ. משא"כ כשמקבלים שכר שלא ימנעו מפני הנאתן וגם מורי היתרא לא נשתלם לו כל טרחו. וכ"כ בסמ"ע והב"ח ז"ל כתב דלמ"ש התוס' בהנשבעין והביאם ב"י נר' הסברא בהיפך. והבאה"ט בסק"ז הביא בשם הט"ז דפי' דהו"א כיון שעושה בחנם ודאי כונתו לשם מצוה א"כ לא לחשדיה דמורה היתר לעצמו ע"ש. והב"ח ז"ל בס"ב כתב ובן הבית פי' אחד מן האחים וכו' כך פירש"י ור"ל בן בית דומיא דאחד מן האחים שמתעסק תמיד בבית דמורה היתרא. אבל בן בית דמתעסק באקראי לא מורה היתרא ואין משביעין אותו. ומ"מ בס"ח הביא רב"י דברי הרמב"ם במשלח ביד חבירו וכו' דכיון שאינו בן בית אפי' באקראי מורה היתרא ומשביעין אותו ע"כ: והרשב"א ז"ל בסי' תתק"כ נחלק ע"ד הרמב"ם וכתב שלא אמרו אלא בבן בית שמתעסק תמיד בבית בגלל האחים ושכן פירש"י עש"ב. והמשפ"ץ ח"א סיע"ג. הביא דברי הרמב"ם והטור והרשב"א ז"ל והאריך בהם וכתב