שערי עזרה רלב

דלעב"ת וגם ליכא חיובא עליו לשחררו אלא דהרשות בידו להשתעבד בו ודוקא בחצ"ע וחב"ח מפני תקון העולם כופין רבו לשחררו ולעולם דתיבת בהם דלעב"ת משמעותה היא בכולן. אין לומר כן דלא מצינו לשום אחד מהפוס' ראשו' ואח' ז"ל לומר חידוש גדול כזה דאם העבד חסר אבר דליכא תו עשה דלעב"ת ורשות בידו לשחררו. א"ו דתיבת בהם דכתיבא גבי עבד אין לפרשה כ"א לגופה אצטריך לאשמועי' דלעולם ישעבדם ולא לשחררם וכאמור. ומה שפי' החק"ל ז"ל בכו' דברי הש"ס הנ"ל ע' בס' קרבן אהרן בפ' שמיני פ"ז בפרשה ה' דנר' דאינו מפרש כן וז"ל יכול בכולן דאם נגע בכל השרץ יטמא אבל אם נגע במקצת ממנו לא דהכי משמע מאומרו בהם ע"כ. ובדברי רש"י ז"ל יש להעמיס פי' החק"ל כמ"ש רש"י דכי נגע בכולן פי' נגיעה כ"ש וכו'. אבל בלשון הק"א ז"ל אין להעמיסו דלשון הק"א מבואר יותר דאין כונתו לפרש כן כיעו"ש

שוב אשוב למה שפסק מרן ז"ל הנשבע לפרוע לחבירו ביום פ' ואירע אותו יום בשבת וכו' דבדבריו אלו עלה בדעתי לדמות ולפשוט ספיקו של המג"ן ז"ל בס' זבח השלמים סיצ"ז דכ"ח דעלה ונסתפק בשכיר ערב שבת אי חייב לפרוע לו יום ו' מאחר דליל שבת א"א לפורעו או אפשר שהוא פטור שלא יעבור כיון שאינו יכול ואפי' מליל א' ואילך לא יעבור כיון שלילה הראשונה שהיה מחוייב התורה פטרתו. וכתב דהגם שלא יעבור אלאו מ"מ עובר אעשה דביומו תתן שכרו יע"ש. והחיד"א ז"ל בס' עין זוכר מער' שי'ן אוכ"א כתב עליו דאשתמיטתיה דברי החינוך ז"ל מצוה תקנ"א בס' תצא דכתב בנד"ז דיש לדון בזה שאינו עובר עוד בשל תורה הואיל ואידחי אידחי אבל חייב מדבריהם משום אל תאמר לרעך ע"כ ע"ש. וה' כבוד יו"ט דאנון ז"ל כתב ע"ז בחי' על הרמב"ם בה' שאלה בדע"ו דאי אמרי' הואיל ואידחי אידחי תלוי במחלוקת הרשב"א והרא"ש במי שנשבע לפרוע לחבירו ביום פ' ועבר אותו היום ולא פרע דלדעת הרשב"א פטור מהשבועה ולדעת הרא"ש חייב עיין בטוח"מ סיע"ג סי"א וביו"ד סי' רכ"ח אף אנו נאמר ונקיש לענין זה עכ"ד. ולע"ד לא דמי לההיא דהתם הוא שהעביר אותו יום הנועד ועבר על שבועתו אמטו"ל ס"ל להרא"ש דחייב משא"כ כאן דבשעת פרעון השכירות שהוא ליל שבת א"א לפורעו והיא נעשית ממילא לכן כיון שאינו עובר בשל תורה נוכ"ל דגם הרא"ש ס"ל הואיל ואידחי אידחי ולע"ד יש לדמות נדון המג"ן ז"ל להאי דינא דפסק מרן ז"ל הנשבע לפרוע לחבירו ביום פ' ואירע אותו יום בשבת חייב לפורעו קודם אותו יום ואם לא פרעו קודם צריך ליתן באותו יום משכון וישומו אותו ויתננו לו בתורת פרעון. זהו מה שעלה בדעתי. אכן עדין יש לדון ולומר דשאני התם דבשעה שנשבע לחבירו לפורעו ביום פ' לא אסיקו תרוייהו אדעתייהו שיארע יום פ' בשבת ולכן כששוב אח"כ אירע יום פ' בשבת חייב לפורעו קודם וכו' דאמרי' אילו אסיקו אדעתייהו בהכי מקודם לא היה נשבע כן אלא היה מקדים זמן הפרעון כדי שלא יארע בשבת ולכן חייב לפורעו קודם אותו יום וכו'. משא"כ בשכיר ער"ש דבשעה שנשכר תרוייהו אסיקו אדעתייהו דזמן חיוב הפרעון שכירותו היא בליל שבת וא"י לפורעו באותה העת וא"כ י"ל שאינו חייב לתת לו קודם וכו' ואינו עובר עוד בשל תורה והואיל ואידחי אידחי וכדברי החינוך ז"ל

ובדברי המג"ן ז"ל דקאמר או אפשר שהוא פטור שלא יעבור כיון שאינו יכול. אנכי הדל הוק"ל דלמה אמרה בדרך אפשר דהא פשיטא שאינו עובר מאחר דשכירות אימ"ש אלא לבסוף והיינו משתשקע החמה. ובעה"ב אינו עובר משום ב"ת אא"כ תבעו השכיר והשכיר אחר שקיעת החמה שוב אינו יכול לתבוע שכרו בליל שבת א"כ בודאי שבעה"ב אינו עובר. ואם נאמר כיון דהשכיר אינו יכול לעסוק במלאכה בליל שבת עד הלילה לכן הוא יכול לתבוע שכרו קודם שקה"ח ובזה האופן הוא נדון הז"ל. עדין ק' דא"כ זהו בודאי הוא עובר משום ביומו ת"ש וכמ"ש מור"ם ז"ל בסי' של"ט ס"ג בשם הנ"י ז"ל ע"ש ואילו איהו ז"ל דבריו בתחילה הם על הלאו של ב"ת אם עובר או לא באופן שדברי הז"ל בספק הנ"ל לדידי הם צ"י. ולדברי החינוך ז"ל ל"ק ול"מ דאיהו בא לאשמועי' שאינו עובר עוד בשל תורה וכו' ועיין במשכה"ר שם דהוק"ל בהאי דינא דפסק מרן ז"ל בסיע"ג ס"ז דמריה דהאי דינא הרא"ש ואיהו ס"ל דהנשבע לפרוע לחבירו ביום פ' ולא תבעו באותו זמן לא עבר אשבועתו. וכיון דהיכא דלא תבעיה מלוה לא עבר אשבועתו א"כ היכי משכח"ל דישראל יתבע את אחיהו היהודי ביום השבת ולבוא לידי איסור שבות דרבנן ובתחי' רצה להעמידה במתנה והביא הכרח דהיא בפרעון חוב והקושיא במקומה עומדת. ותירץ דמיירי שנשבע לפורעו מבלי שידרשנו המלוה דהשתא הקולר תלוי בצואר הלוה וכיון דשכח ונאנס שרו ליה רבנן וכו' ע"ש. דבדבריו אלו יש סיעתא לדברינו הנ"ל דכיון דהשכיר א"י לתובעו בליל שבת א"כ בודאי שהבעה"ב אינו עובר וכו' וכנ"ל ברם מאי דפשט"ל להמשכה"ר בעיקר הדין דאינו עובר עד שיתבענו המלוה וע"ז הוק"ל והוצרך לאוקומי דמיירי וכו' הנה בדברי מרן בס"ז לא נזכרה תביעה כ"א בס"ו הקודם כתב הנשבע לחבירו לפורעו קודם שיעבור זמן פ' אעפ"י שלא תבעו בתוה"ז עדין השבועה במקומה עומדת. וע"ש בבאה"ט סקי"ד דהביא בשם הסמ"ע ז"ל דכתב דאין חומר השבועה מחייבו לשלם מעצמו עד שיתבענו המלוה ועיין מוהרא"ש סיר"ל והט"ז השיג על הסמ"ע ודחה דבריו וכו' ע"ש. וכעת הספרים המובאים שם אינם מצויים תח"י לראות בשורשן של דברים ואפשר דיש חילוק בין הנשבע לחבירו לפורעו קודם שיעבור זמן פ' ובין הנשבע לפרוע לחבירו ביום פ' דבהא אפי' בלא תביעה ולכן לא הזכיר מרן בס"ז תביעה כלל

עו"ר להביא כאן מ"ש אצלי בהך פלוגתא דהרשב"א והרא"ש הנ"ל דמרן ז"ל בב"י חיו"ד סירכ"ח כתב בשם הרשב"א הנשבע לפרוע לחבירו לזמן פ' או להזמין בתו לנשואין לזמן פ' ולא עשה עובר בכל יום ויום על שבועתו. אבל אם נשבע לעשות הדבר ביום פ' ועבר היום שוב אין חיוב שבועה עליו ולוקה על מה שעבר על שבועתו ופטור מלעשות אותו דבר שנשבע עליו וכו' ע"כ. והיא במיוחסות להרמב"ן סירנ"ט ובסו"ס הכל בו. ומרן שם בסמ"א פסק כן בסתם ושוב כתב דיש מי שחולק ואומר שעדין הוא חייב לעשותו מכח השבועה. ועיין בט"ז שהאריך בדברי רמ"א ז"ל והכנה"ג בשיירי הגב"י שם האריך בדברי המחבר. ובס' חזון עובדיה בפ' מטות הביא מ"ש בכ"י בזה והאריך ע"ש ואנכי העבד הוק"ל בדברי הרשב"א ז"ל במ"ש ולוקה ע"מ שעבר על שבועתו שהרי במס' שבועות ד"ג ודכ"א אמרו שבועה שאוכל ככר זה היום ועבר היום ולא אכלה ריו"ח ור"ל דאמרי תרוייהו אינו לוקה ריו"ח סבר משום דהוי לאו שאין בו מעשה וכל לאו שאב"מ אין לוקין עליו ור"ל סבר משום דהיא התראת ספק. והרמב"ם ז"ל בה' שבועות פ"ד ה"כ פסקה וכריו"ח ואיך כתב בכאן הרשב"א ז"ל דלוקה הא לריו"ח פטור דלא עשה מעשה וגם לר"ל פטור משום דהיא התראת ספק. והרשב"א ז"ל גופיה בח"א סי' תשי"ג כ"כ בפי' וז"ל מי שנשבע לפרוע עד יום פ' ועבר אותו יום ול"פ אפי' פרע למחרתו כבר