שערי עזרה רלא

כחילוק הש"ה ז"ל גם הריטב"א ז"ל בחי' גטין ע"ד ל"ח כתב וז"ל והא דאמרי' מעשה בשפחה שחצ"ש וחב"ח וכפו רבה לעשות לה גט חירות משום דמנהג הפקר נהגו בה טעמא משו"ה הא לא"ה לא דלא שייך לומר בה טעמא דאמרי' במי שחצ"ע וחב"ח דאיש מפקיד אפ"ו אבל אשה למ"פ ע"כ. ועל דף מ"ב בהא דנגחו שור וכו' כתב פי' לישנא דמשנה ראשו' נקט וה"ה דנ"מ למשא"ח לשפחה דאינה מצווה אפ"ו דאמרי' הכי וכדכתיבנא לעיל ע"כ. נמצאו דברי הרשב"א והריטב"א ז"ל בחדא שי' הם. ובחי' הריטב"א לעירובין ע"ד ל"ב כתב כמ"ש הרשב"א בחי' שבת ע"ש. וא"כ החילוק שכתב הש"ה ז"ל הנ"ל הוא סמוך ונר' בדברי הרשב"א והריטב"א ז"ל בעצמם. וכעת כד"מ ס' פני יצחק ח"ד לה"ה כמוהר"י אב"א יצ"ו ובמער' עי"ן אוצ"ג הביא דברי הש"ה ודרכי הים בדכ"ח מאי דתי' וחילק בין עבד לאמה וכ"ע וז"ל ועם שהחילוק נכון לישב דעת הרשב"א ברם מה נענה להריטב"א ז"ל בחי' לעירובין שכ"כ להדייא גם על ההיא דחצ"ש עכ"ד. ולא ידעתי היכן מצא בהריטב"א שם בחי' לעירובין שכ"כ להדיא וכו' דהרואה יראה שם דלשונו הוי כלשון הרשב"א והא לך לשונו אבל אי קשיא הא קשיא דאשכחן בעלמא שהתירו שיעשה איסור קל כדי שיזכה חבירו בדרבא מיניה דאמרי' במי שחצ"ע וחב"ח שכופין א"ר וכו' ואע"ג דאיכא עשה דלעב"ת וההיא אמתא דהוו ע"ב איסורא וכפו רבה לשחררה וי"ל דעשה דלעב"ת קיל טובא דאפי' לצלויי בי עשרה שרייא ולא הקפידה תורה אלא שלא לשחררו בתורת נדבה דמחזיק לו טובה. אבל כל שעושה לשום דבר מצוה שרי ואפי' בעבד ושפחה גמורה כ"ש במי שחב"ח דליתיה לההוא עשה כנ"ל עכ"ל. וגם הרשב"א ז"ל בחי' שבת כ"כ וז"ל וכ"ת אכתי אשכחן שאל"ח כש"ח מדתנן בגטין מי שחצ"ע וחב"ח שכופין א"ר וכו' וי"ל שמצות פו"ר שהיא מצוה רבה שאני וכו' ול"נ דש"ה כיון דחב"ח לית ביה משום לעב"ת משום צד חירות שבו. וההיא אמתא דהוו ע"ב איסורא משום שהרבים היו נכשלין בה התירו לו לשחררה ויכפוהו עכ"ל. הרי דלקושית ההיא אמתא הרשב"א תירץ משום דרבים נכשלין בה. והריטב"א תי' דעשה דלעב"ת היא קיל ולדבר מצוה שרי ומה שביאר וכתב ואפי' שפחה גמורה הוא משום דהקו' וההיא אמתא היא הויא שפחה גמורה וכקושית הרשב"א ז"ל ממנה ובתירוצו שתי' דהיא עשה קיל ולדבר מצוה שרי ביאר וכתב ואפי' שפחה גמורה דתירוצו זה קאי בין על הקושיא שהק' מההיא אמתא ובין על מה שהק' מההיא דחצ"ע וחב"ח וכו' ושוב סיים וכ"ש במי שחצ"ע דליתיה לההיא עשה דוק בדבריו שכתב במי שחציו ב"ח והיינו על העבד ולא הזכיר בכאן בדבריו גם שפחה שחצייה ב"ח דבדיוק כ"כ בדבריו על העבד שחב"ח להורות דמאי דקאמר ליתיה לההיא עשה היינו בעבד חב"ח. ובודאי דכונתו היא דה"ט משום דהאיש מצווה אפ"ו משא"כ בשפחה אפי' שהיא חב"ח איתיה לעשה דלעב"ת משום דאיתתא למ"פ אפ"ו. ונמצאו דבריו שבחי' עירובין מוסכמים עם דבריו שכתב בחי' גטין וכנז"ל והחילוק שנאמר בשורשי הים ובדרכי הים בדרך אפשר דיש הפרש בין עבד לאמה יש לו שורש בדברי הרשב"א ובדברי הריטב"א ויוצדק ליאמר על שניהם שהוא חילוק נכון ותול"מ. ובס' לימודי ה' ד"ג הביא דברי הרשב"א והריטב"א והאריך בדברי הרשב"א ואנכי הפעוט לא יכולתי לבוא אל תכונת דבריו היטב כי לי הם עמוסי ההבנה כיעו"ש. ועיין בתוס' גטין דמ"א ע"ב בד"ה לא תוהו וכו' דמוכח דס"ל כשי' הרשב"א והריטב"א כהחילוק הנ"ל דבשפחה חב"ח תשאר כמות שהיא ועובדת את רבה יו"א וא"ע יו"א ע"ש. ועיין בס' מאמ"ר על גטין בדמ"ח ע"א דכתב ולעיקר קושית מוהרש"א נ"ל להתוס' דמסתמא דתלמודא בההיא עובדא בחציה שפחה לקמן דע"ג נר' דכל שלא נהגו בה מנהג הפקר כיון שאינה מצווה אפו"ר תשאר כמות שהיא ועובדת את רבה יו"א וא"ע יו"א וכ"פ הרמב"ם פ"ז מה"ע ה"ז ומשו"ה ק"ל להתוס' דאמאי תשאר כמות שהיא הרי מצווה אשבת ע"כ

ובהך פלוגתא בדין ע"כ שחציו עבד וחב"ח דהרשב"א ז"ל ס"ל דליכא תו עשה דלעב"ת והתוס' ז"ל ס"ל דגם בזה איכא עשה דלעב"ת מע' ה"ה כמוהר"י אב"א יצ"ו שמעתי מפיו פ"א בדרשה שהק' לס' התוס' מש"ס נזיר דנ"ב שאמרו שם בהם יכול בכולן ת"ל מהם אי מהם יכול מקצתן ת"ל בהם הא כיצד עד שיגע במקצתן שהוא ככולן ושיערו חכמים בכעדשה ע"כ. הרי דתיבת בהם היא פי' בכולן וא"כ גם בעבד דכתיב לעולם בהם תעבודו ה"ד אם הוא כולו עבד אזי איכא עשה משא"כ בחצ"ע וחב"ח ומהסוגייא הנ"ל יש סיעתא הרשב"א ונגד להתוס' ז"ל והניחו בתימה. ולע"ד דל"ק כלל דמאי דדייקי התם בש"ס בהכי הוא מחמת דיש שם שתי תיבות דסתרי אהדדי תיבת בהם ותיבת מהם לכן דייקו כן שם בש"ס ואמרו שעד שיגע במקצתן שהוא ככולן אבל בעלמא ליכא הכרח גמור לפרש כן דיש פרש לכאן ולכאן וא"כ בהא דכתיב לעולם בהם תעבודו ס"ל להתוס' דמאחר דאיכא עשה מדאו' אזלינן להחמיר דגם בחצ"ע וחב"ח איכא עשה דלעב"ת. ואעיקרא דמילתא הרשב"א ז"ל דסל"ה לאו מתיבת בהם הוא דקאמר הכי דתיבת בהם בכולן לאפוקי אם הוא חצ"ע וחב"ח. אלא מסברא משום צד חירות שבו וכמ"ש כן בפי' והתוס' ז"ל הם פליגי בזה, ויש תבלין לזה דהנה תיבת בו ותיבת הם אין הפרש ביניהם כ"א דזה הוא כינוי לרבים וזה הוא כינוי ליחיד וקרא כתיב כי בו שבת מכל מלאכתו היעלה על הדעת לומר דאיכא דס"ל דפי' בו הוא במקצתו. גם מאי דכתיב כי כל העושה בו מלאכה יומת היא כמו כן וכאלה רבות וכן יש תיבות בהם הרבה שאין עילה על הדעת לפרשם במקצת. ובודאי דהרשב"א ז"ל מאי דסל"ה הוא מסברא והתוס' לא סל"ה וז"פ

עוד י"ל במש"ר להחק"ל חיו"ד ח"א דנ"ו דפי' סוגיית נזיר כן יכול בכולן דכי נגע כ"ש בשרץ שלם מטמא ולא בחסר ת"ל מהם שגם במקצת שרץ מטמא בנגיעה כ"ש ושיערו חכמים דאינו מטמא עד שיהיה בו כעדשה וכי אית ביה שי' כעדשה אה"נ דבנגיעה כ"ש מטמא וכמ"ש בסוגייא דחולין עש"ב. ולפי"ז גם בעבד הגם דפי' תיבת בהם היא בכולן לא אימעיט מזה מי שחצ"ע וחב"ח מאחר דהגוף שלם לפנינו. ודוקא אם הגוף חסר הוא דממעיט מתיבת בהם. ולע"ד דאיכא הכרח דאין לפרש תיבת בהם הכתובה בעבד דהיא בהחלט לאחד מהב' צדדין בכולן או במקצתן. דאם נאמר דפי' בהחלט בכולן ולא במקצת א"כ למאי אצטריך תו קרא לאשמעי' דיוצא בשן ועין מאחר דכבר שמענו בתיבת בהם עד שיהיה בכולן. ותו ילה"ק דאדרבה מדינא דשן ועין דאינו יוצא לחירות כ"א היכא דהאדון הפילם משא"כ אם הפילם העבד או מעצמם שלא ע"י האדון אינו יוצא לחירות מזה נר' דל"ב בכולן דאם איתא דתיבת בהם היא בכולן ולאפוקי אם חסר לא הי"ל לקרא לאשמועי' כ"א בסתם דאם חסר שן ועין וכיוצא דיוצא לחירות א"ו דתיבת בהם הכתובה בעבד אין הכרח לפרשה בהחלט לאחד מהב' צדדין וכנ"ל. וכ"ת דאכתי נימא דג' חלוקות איכא דאם העבד שלם וכולו עבד אזי אם משחררו האדון עובר בעשה דלעב"ת. ואם האדון הפי"ל שינו או"ע חיובא רמייא עליו לשחררו תחת שו"ע. ואם נחסר אבר שלא ע"י האדון או שהוא חצ"ע וחב"ח אזי ליכא עשה