שערי עזרה ריג

מודה שמה שלוה שותפו היה לצורך השות' או שיתברר הדבר בעדים אז דינם כשנים שלוו. כתב הט"ז ז"ל בסק"ב דע"כ לא ס"ל להרמב"ן לחייב השות' השני אלא בשות' סתם לכל דבר דכל שותף הוי שליח לחבירו. אבל בשנים שהניחו כל א' איזה סך להתעסק בזה לחוד והלך אחד ולקח בהקפה שלא מדעת חבירו אין שייכות לומר שהוא שליח אעפ"י שהוא עושה לטובת השות' ע"כ. ונר' דכונת דבריו הוא היכא דבתחילת השות' בשעה שנשתתפו התנו ביניהם שאינם רוצים להתעסק כ"א בסך הממון של קרנות שהניחו שניהם דוקא וז"ש להתעסק בזה לחוד ושוב אח"כ הלך הא' ולוה פטור הב' יען דעיקר שותפותם היתה אדעתא דהכי להתעסק בזה לחוד לכן אין שייך לומר בזה שהוא נעשה שלוחו. והרב פרה"א ח"ג דנ"ו הבי"ד הט"ז וכתב עליו ולע"ד דדברי הרמב"ן נר' דכל דמודה דנכנס דב"ז בשות' ילצוה"ש לוה נקראים שלוחים זל"ז והביא שם מ"ש הכנה"ג אוכ"ג בשם מוהר"י הלוי סיקכ"ו ומשפ"ץ ח"א סיכ"א דלא נחלקו אלא דוקא בשות' דכולם מתעסקים בעסק השות' ושם שניהם מוזכר בכל השטרות. אבל אם השות' הא' או הב' הם מתעסקים וכל העסק הוא על שמם לכ"ע משתעבד השות' השני. וגם הביא בשם מוהראנ"ח ז"ל דלא נחלקו אלא היכא שהשות' השני לא נהנה מאותה הלואה אבל אם נהנה לכ"ע משתעבד ע"ש. ואנכי הדל הוק"ל דמה דחייה היא זו לדברי הט"ז הן אמת דהרמב"ן ז"ל ס"ל כל דמודה וכו' נקראים שלוחים זל"ז. מ"מ ז"ד כשלא היה תנאי ביניהם בתחי' השות' שאין רוצים להתעסק כ"א בסכי הקרנות שנתנו אלא שנעסקו בסתם. אבל היכא דבתחי' השות' התנו תנאי זה ביניהם שרוצים להתעסק בזה לחוד אזי י"ל דגם הרמב"ן מודה בזה והוא חילוק דמסתבר ומתקבל. ושו"ר דמוהרי"ן ז"ל שם בד' נ"ח השיב ע"ד דצדקו דברי הט"ז וכו' וממ"ש הכנה"ג ל"ק משום דאפשר דהם מיירי בשות' לכל דבר חוץ מהסך שמתעסקים בו דאז גם הט"ז מודה וכו' ואין דברי הט"ז אמורים אלא בשותפות המתעסקים לסך קצוב דוקא וסברא נכונה היא. גם מדברי מוהראנ"ח ל"ק דאי בנהנה ודאי יודה הט"ז שנתחייב השני ואין דבריו אמורים אלא בתחילת הענין קודם הנאה דאינו מתחייב מטעם שליח אף שהאחר כיוין לטובת השותפות ולעולם דבנהנה ממנו מודה דחייב. ומתשו' הרדב"ז ז"ל סיקפ"ד יש להוכיח דס"ל כהט"ז וכו' ע"ש. ובקמ"ר ח"ב דס"ה הבי"ד מוהרי"מ ז"ל וכ"ע וז"ל וכבר ראיתי לאחי יפ"ת שחלק בזה והדין עמו דודאי אין ראיה מדברי הרמב"ן דכל כה"ג דפי' בדבריהם להתעסק בזה הממון לחוד כל שהלך ולקח בהקפה כה"ג לא הוי שלוחו דעבר ע"ד חבירו ועיין בהרמב"ם ז"ל פ"ה מה' שות' עכ"ד ע"ש. ועיין בס' חס"ל אלקלעי ז"ל ח"ב סי' ט"ל בדקפ"ד דלא כ' הט"ז כן אלא ב' שהניחו איזה סך להתעסק בזה לחוד דוקא דבכג"ד ודאי דאין כאן שייכות להשליחות מאחר דלא נשתתפו לישא וליתן אלא בדב"ז שקנו לבד וכל שאינו מרשהו בפי' ליטול יותר אינו רשאי. משא"כ היכא דמסר מממונו בידו ועשאו מתעסק לישא וליתן בכל דבר כדרך המתעסקים אין לך שליח גדול מזה ועדיף מסתם שותף דעלמא וכו' וכ"ז הוא אפי' על הסתם שלא הרשהו בפי' וכ"ש היכא דכתוב בשטר השות' אפי' מציאה בשוק דבזה אין ס' דגם בנדון הט"ז משתעבד וכו' עש"ב שהביא כמה פלוגתות וחילוקים בעניני שות' וגם יש דברים שחזר בו ממ"ש בס' זכו"ל. גם בס' באר המים סיצ"ד חו"ד כ"כ בשם פרה"א דנ"ז דאם כתוב שנשתתפו בכל מין עסק מו"מ משתעבד חבירו לפרוע דהו"ל כאילו לוה בציוויו וכן הסכים מוהרי"ן שם בדט"ן. וכ"ז אם מודה דנכנסו בתוך השות' ואם טוען דלא נכנסו בשות' או דאינו יודע אזי נשבע שא"י וכו' ע"ש. ובס' ידיו ש"מ חח"מ סי"מ אם טוען שא"י אם נפרעו. ובס' ברית אבות דצ"ט הביא בשם הכנה"ג והכריח שכן דעת מרן בסיצ"ג סי"ג וגם דעת מרן דאם השות' שלוה אינו טוען ע"ח טענת ודאי שהוא יודע שלצו"ה לוה וגם שהחוב הוא אצלם עדיין לא משתעבד להב"ח וגם אינו נשבע אלא ח"ס דוקא ואם יש ע"א המסייעו פטור גם מח"ס ע"ש. ובס' חוקי חייס בסיל"ד ובס' פני יצחק ח"א סי' ואם נפל הפרשות וטענות ביניהם שלצורך השות' לוה או לא עיין בס' אחי וראש סי"א באורך. והחק"ל ח"מ סי"ן כתב דאף למאן דמצריך שיכנס אותו דבר בשות' אינו אלא למעט שאח"כ לא הכניסו ולקחו לעצמו שאז אינו משתעבד השותף השני. אבל אם אין דעתו ליקח המקח לעצמו כ"א להכניסו מתחייב השות' השני ע"ש. והיכא דהמלוה כשהלוהו לקח ממנו ערב לאיש זר או לוה עם אחר ואפי' חתנו שהוא זר לענין השות' לעולם שותפו האחר אינו משתעבד ושגם הרמב"ן ז"ל יודה בזה משום דגלי דעתיה שאינו סומך על שותפו אלא על הערב או לוה האחר ופטור השות' מלשלם למלוה כן למד ה' ידי דוד קאראסו ז"ל סימ"ז מס' גב"ע סיכ"ב ושכעין זה כתב מוהר"א הלוי ז"ל ע"ש

וראיתי בס' נדי"ל ח"ב חח"מ סי"ח דכתב בסוף התשו' וז"ל דאי"כ הלואה לא' מהשות' כ"א שניהם הם הלוים ושניהם נשתעבדו לפרוע וה"ז דין פשוט ומוסכם דפסקו הטור בריש סי"ז משם הרמב"ם והרא"ש ז"ל דשנים שלוו דיפרע ממי שירצה. ופשטן של דברים כמ"ש הטור ז"ל אפילו שלכל א' יש כדי החוב יכול לגבות מא' מהם כל החוב אם ירצה, ואע"ג דמידי פלו' ל"נ דאם יש לשותף לפרוע אי"ח אלא חלקו ומצי פטר נפשיה מכח קי"ל. הנה בנ"ד נר' דחייב לשלם הכל אליבא דכ"ע כיון דשלחו אלו הגירקולאריס והגידו לכל העמים דשניהם גוף אחד היינו לומר דהשולח נכסיו הוא לשניהם והו"ל כאילו נעשו ערבים זע"ז ועיין להבע"ח ז"ל בתשו' ח"ב סיח"ל עכ"ד. ואנא בריה קלה לא ידענא היאך נחה דעתו ד"ע לחייב לראובן אליבא דכ"ע לשלם הכל מטע"ז כיון דשלחו וכו' הו"ל כאילו נעשו ערבים זע"ז. דהן עוד היום דנימא הכי מ"מ כבר מודע לבינה דדינא הוי דשנים שהם ערבים זל"ז גובה מכל א' מהם החצי המוטל עליו אא"כ דאין נכסים להאחד אזי גובה מחבירו הכל. אבל אם י"ל נכסים לא יתבע הערב תחילה וכמ"ש מרן ז"ל כן באותו פרק ובאותו סי' בס"א בזה הדין בעצמו כיעו"ש ודבריו לע"ד צ"ו. וכעת ס' בע"ח אינו מצוי תח"י לראות מה שציין עליו ועיין בחס"ל שם שהאריך והביא מח' בענין פרעון החצי או כולו להיכא דחייב השות' הא'. גם המשכה"ר מער' שי"ן אוע"ו בד"ה ואחר וכו' כתב וז"ל שעדיין סובל האריכות וכו' ואנן בדידן בתריה דמרן ז"ל גרירנא וכבר בש"ע שם כתב דהוו כשנים שלוו מא'. וכבר נתבאר שם בשנים שלוו מאחר דדין ערב י"ל עד שלא ימצא ממה לגבות מהראשון ע"ש בהסמ"ע ז"ל עכ"ל. באופן דדברי הנדי"ל בממ"נ הם קשים דהגם דנימא דתשו' היא למקומות דלא אזלי בתריה דמרן ואית להו דגל הקי"ל. הרי כבר נתבאר דאיכא דס"ל מרן וסי' דהוו דינם כשנים שלוו שהם ערבים זל"ז ואין גובה הכל מהא' אא"כ אי"נ להשני. וא"כ אם יש לשותף לפרוע מצי פטר נפשיה שלא לפרוע הכל בטענת קי"ל ואם תשו' היא למקו' דגרירי בתריה דמרן ז"ל יגדל התימה ביותר באופן שדבריו שגבו מני וצל"ע: