שערי עזרה ריא

כבו"ב וליכא למיסמך לאחריות שבה וכו' ולא מהני אא"כ מוסיף לו זכות באחריות יתירה או שמשעבד לו כ"ן דו"ד ואפש"ל דהשתא כיון דנהוג למיכתב הכי אפי' בכי הא לא סגי ע"ש הרי דגרע שטר חיוב ממתנה שנותן לו דמהני האחריות משא"כ במחייב עצמו וכו' וכ"כ הריטב"א בשי' בשם הרא"ה ולכאורה נר' דאין חולק עליו. ואע"ג דבמתנה גופה איכא מ"ד דהאידנא דנהיגי וכו' הוי כמו אמר כבו"ב מידי ס' ל"נ עיין בכנה"ג סירמ"ב וכו' ע"ש. וע' בס' ידי דוד קאראסו ז"ל סי' ס"ו דהאריך בענין זה בשם הפוס' ז"ל דאפי' אמר שיכתוב כל מיני אופני זכיות וכו' כתחז"ל מידי ס' ל"נ והבא משום ירושה הוא המוחזק והמתנה בטלה ע"ש. וכשמנהג המדינה לכתוב כבו"ב ומצוה לכתוב שטר וכו' ע' בד"מ ח"ב סיע"ז ובמט"ש סימ"ב הגה"ט אוכ"ג. ובס' משר"א די טולידו ז"ל ח"א סי' י"ב דהאריך בזה ושיש מקומות וכו'. ובסי' נ"ב חילק לזכות אף דלא כתיב כבו"ב ע"ש. ויש לעיין בדברי מרן ז"ל שבאבק"ר סיפ"ז דאחר שהביא שני התי' שבב"י כתב והשתא לתי' קמא אין המנהג פשוט וכו' ולהתי' הב' וכו' ועוד אפי' אם היה הדין שבכל שטר סתם היה נכלל כל הדברים שנוהגים לכתוב בכל השטרות כגון נאמנות וביטו"מ תנאי זה דח"ס אינו נכלל בו משום דהיה צריך לכתוב שטר ולהשליש וכו' ע"ש. דבדבריו אלו מוכח דס"ל דבמקום מנהג אף דלא כתוב כ"א בסתם הכתיבה לא מעכבא היפך מ"ש המשכה"ר בדעתו וכמש"ל: סימן ח'

שאלה ראובן שהוא סג"נ ובנו יושב עמו בחנות לקנות ולמכור ואירע שיום אחד מנה הבן כים המעות ומצא שהם ת' גרוש והניחו בחנות והלך לעסקו וחזר ומנה הכיס וראהו חסר קרוב לחציו ושאל לאביו והשיבו שלא ידע מזה כלום. ובעל החנות שכנגדם אמר שהבחור פ' ישב על החנות לקנות ושמא הוא ממנו אך הוא לא ראהו שפשט ידו לכיס. מיד הלך הבן לבית הבחור ולא ראה אותו וסיפר לאביו ואמ"ל אביו בגדיו שהיה לובשם פשטם והנם לפניך ולבש בגדים אחרים והלך להתפלל ערבית של ש"ק ויחפש בהם ולא מצא כלום ושאל אח"כ להבחור וכפר בכל וברוב התחינות וההפצרות הודה שלקח והוציא מתחת הכר ק' גרוש ונתנם להבן והוא עדין צועק במרה שעדין חסר לו קרוב לק' גרוש. ואחר השבת ע"י הפצרת אנשים אחרים הודה עוד בכ"ה גרוש דוקא וכפר בהשאר. והבן רוצה להשביעו שלא לקח עוד ונפשו לשאו"ל הגיע אי חשיב כמודה במקצת וחייב ש"ד או לא יען שתביעתו אינה טענת בריא ומה"ט ג"כ גם שבועת היסת אינו נשבע. או נימא דמאחר דבתחילה כפר בכל ושוב הודה פעם אחר פעם במקצת חייב הוא לישבע לפחות שבועת היסת ושכמ"ה

הנה מרן ז"ל בש"ע ח"מ סיע"ה סי"ז פסק כל טענת ס' אין משביעין עליה ואפי' ש"ה וכו' וליכא עליו כ"א ח"ס ע"ש. והגם דרש"י ז"ל בפ' הניזקין [דנ"א.] גבי שני כיסים מצאת וכו' נר' מדבריו דאם ראו' תובע לשמעון בטענת שמא וע"י הודאת שמעון חזרה טענת ראובן בריא דס"ל דחייב שמעון לישבע ש"ד כשיש הודאה במקצת. ולפי דבריו בנ"ד דחזרה טענת הבן בריא ע"י הודאת הבחור במקצת חייב לישבע ש"ד האמנם שאר הפוס' ז"ל פליגי עליו בזה כמ"ש רי"ו ז"ל נת"ג הוב"ד בב"י סיפ"ז וז"ל תובע לחבירו בשמא ומתוך הודאת הנתבע חזרה טענתו בריא שהודה במקצת חייב ש"ד כן נר' מדברי רש"י וגדולי המורים חלקו עליו ע"כ ומרן ז"ל השמיט דב"ז בש"ע. ולפי"ז בנ"ד ליכא לא ש"ד ולא ש"ה כ"א ח"ס דוקא. ואע"ג דהמרדכי בפ' ש"ה הבי"ד מור"ם ז"ל שם כתב דמשביעין היסת על טענת שמא כשיש רגלים לדבר כגון שהיה שמעון בבית ראובן ומצא ראובן תיבה פרוצה וניטל ממנה מה שהיה בתוכה והוא חושד לשמעון יכול להשביעו היסת וסיים שם מור"ם שכנ"ל להורות ע"ש. גם הרדב"ז ז"ל בחדשות סי' תל"ז בראובן וש' שדרים באוצר ואין זר נכנס לשם כלל ונגנב לאחד מהם מעות אם יכול להשביעו לחבירו ש"ה ובתחילה הסכים דעת הרמב"ם לס' רש"י והרא"ש ז"ל דאף שלא ראה אותו בשעה שלקחו אפי"ה אם טוען עליו בריא לי שאתה גנבתו שאין נכנס לאוצר שלנו אלא אני ואתה משביעו היסת. ושוב כתב דאף את"ל שהוא מחלוקת דעתי נוטה להשביעו שלא יהיה כל א' הולך וגונב וכו' ע"ש. ולפי דבריהם בנ"ד דיש ריעותא גדולה ושור שחוט לפניך ורגלים לדבר הרבה. ואף שהש"ך ז"ל בסקס"ג שם פליג וס"ל דאינו נשבע היסת כ"א כשיראה בעיני הדיין שיש רג"ל שזה לקחו אזי משביעין אותו היסת הלא"ה לא ע"ש. בכאן חשיב טובא רג"ל לעיני הדיינים מאחר דבתחי' כפר בכל ושוב הודה במקצת פעם אחר פעם ושגם הש"ך ז"ל מודה בזה דחייש לישבע ש"ה. וגם יש להביא ראיה לזה ממ"ש מרן בסישמ"ט ס"ב אשת ראובן שהשאילה לאשת שמעון חפצים ויצא קול בעיר שנגנבו אם שמעון מודה שהחפצים באו לרשותו ואינו יודע מה נעשה בהם צריך לישבע שאינם ברשותו וכו' וכ' הבאה"ט סק"ג בשם הסמ"ע וז"ל לישבע אף שהוא ט' ס' ובתשו' הרא"ש כתב וכו' אבל המחבר שלא העתיק זה ודאי ס"ל דבלא"ה נמי משביעין אותו ונר' דה"ט כיון שבא לרשותו ועכשיו אינן יש כאן ריעותא דמשביעין על ט"ס כזה במקום ריעותא ככל שבועת השומרים שהוא ס' וכו' ע"ש. גם בסי"צ בבאה"ט סקי"ב כתב בשם הכנה"ג מי שנכנס לחנות חבירו והוא אמיד בנכסים וטוען שלא מצא כלום בחנות נשבע ש"ח מוהרשד"ם חח"מ סיקע"ד ועיין בהרש"ך ח"ב סיכ"ח ובהר"ש הלוי חח"מ סיל"ב ובפליטת ב"י סיכ"ח ע"כ. דמכל זה נר' דבנ"ד חייב לישבע היסת. ולא הוי חשוד על השבו' דדינו הוא דאינו נשבע כ"א ח"ס מאחר דליכא עדים בדבר שראו אותו שלקח כ"א הודאת פיו ועיין במרן ש"ע סוצ"ב ס"ה דאין אדם נעשה חשוד עד שיבואו עליו עדים שעבר עבירה שנפסל בה אבל המודה מעצמו שהוא חשוד ושעבר עבירה שנפסל בה אעפ"י שחושדים וכו' אם נתחייב שבועה להפטר מתביעה שתובעים אותו משביעין אותו. ועי"ש בבאה"ט סקי"א ובש"ע סי' שס"ד ס"ח ובבאר הגולה שם ובבאה"ט סק"ה

אשר מכל זה היה נר' דבנ"ד דאיכא רג"ל טובא גם לעיני הדיינים וגם אינו חשוד על השבועה וכנ"ל דחייב לישבע שה"ס. עכ"ז מאחר דאנן בתריה דמרן ז"ל גרירן ומרן ס"ל דאינו נשבע היסת על טענת שמא גם כי איכא רג"ל וכמו שפסק בסי"צ ס"ה כשנכנס זה למשכנו שלא ברשות וראוהו עדים יוצא בכלים תח"כ אם לא היה שם בע"ה שיוכל לישבע כמה גזלו והעדים אינו יודעים כמה הוציא אין משביעין את הגזלן מפני שהוא חשוד על השבו' אלא מחרימים ח"ס ע"כ מי שנטל כלים מביתו ואינו מודה בב"ד ואפי' אם הודה הגזלן שגזל מקצת מחזיר מה שהודה בלבד שהרי אין בע"ה טוענו טענת ודאי ע"כ וע"ש בבאה"ט סקי"ד וכ"פ מרן ז"ל בסיש"ד ס"ז נכנס לביתו ש"ח שלא בפניו וכו' ואינו נשבע על השאר אפי' שבוה"ס מפני שאינו יכול לטעון על הגזלן טענת ודאי ע"כ. מעתה בנ"ד אף שכפר בתחילה בכל ושוב הודה במקצת פעם אחר פעם דהוי רג"ל עכ"ז