שערי עזרה רד

בכתב כנגדם לבטלם. ועו"כ שם דלענין מחי' בלא חזרת השטר אין ספק דראוי לדון דהוי מחי' וכו' ולפחות כיון דלא נמצא זה בש"ס מעדותו של העיטור ז"ל ראוי לדון לקולא ואין מוציאין ממון מספק. אך מחי' במלוה על המשכון אם המחי' היא בקנין פשיטא אליבא דכ"ע אף אם לא החזיר המשכון הויא מחי'. ואם היא בלא קנין הביא בתחי' דברי הד"נ ז"ל בחח"מ סי' ג' שהביא דברי הסמ"ע דכתב ע"ד מור"ם בהגה"ה וע"ל סי' רמ"א וצריך להחזיר השטר או המשכון וכו' דמשמע שאם לא החזיר השטר או המשכון לא נמחל החוב אם לא שקנו מידו על אותה מחי' וה"ז כמ"ש הטור בשם ר"י ז"ל. ושוב כתב דעמו הס"ר שלא דקדק יפה שהוא ז"ל הבין שהוא לשון תנאי דהא דקאמר מור"ם אפי' הי"ל שטר או"מ הוייא מחי' ה"ד כשהחזיר השטר או"מ ואין הדבר כן וכו' אלא כלו' מחייבינן ליה למלוה להחזיר השטר או"מ ללוה מאחר שכבר מחל וז"פ מאוד אין צורך להאריך בו ע"ש. ואנכי תולעת אמינא דעם דמפשט הלשון בכאן הכי משמע כמ"ש מוהרא"י ז"ל דלא הוי תנאי. מ"מ כבר אנהרינהו לעיינין הסמ"ע ז"ל מקודם בסע"ח שסל"ה דעמ"ש מרן מתי' איצ"ק כתב שם בסקכ"א וז"ל משום דמיד שמח"ל נסתלק המוחל ממנו וה"ד בדלא נקט המוחל עדין שט"ח בידו דבתפס שטרא כ"ז שאינו מחזיר לו מיד ל"מ ביה אפי' מאי' גמורה בל"ק וע"ל סי' רמ"א עכ"ד. הרי שכבר גילה דעתו שכן ס"ל לדינא וגם ממאי שציין על סי' רמ"א נר' דזהו כונת דבריו שבסי' רמ"א כמ"ש הד"נ ז"ל. וכנר' דנעלם מעי"ק דברי הסמ"ע שבסי' י"ב הנ"ל. וממילא יוצא דלפי"ז אזד"ל קושית הש"ך בסי' י"ב סקי"ז דאחר שהביא דברי הסמ"ע כתב וז"ל וצ"ע דלקמן סי' רמ"א ס"ב לא כתב מור"ם כן ע"כ דלפי האמור ל"ק ול"מ. שו"ר להמשכה"ר מער' מ' דהאריך בזה ובדקע"ה ע"ג כתב וכ"כ שם אות כ"ד דיש חילוק בין אם מחל כל החוב שבשטר או מקצת ממנו דכיון דאכתי הוא צריך לשטרא בכה"ג לא מיחזי דלהשטאה קא מכוין ואסיק שם לדינא דלא כהרי"ש וכ"ר להורות וכ"ש להוציא מיד הנמחל. ואפי' אם תפס מוחל לא מהנייא ליה תפיסתו וכייפינן ליה למיהדר שטרא ללוה וכו' עש"ב ומ"ש דאפי' אם תפס המוחל לא מהנייא ליה תפיסתו. לע"ד אחהמ"ר הם דברי תימה דמאחר דאיכא דקיימי בס' הרי"ש ז"ל א"כ מדוע לא מהנייא ליה תפיסתו למוחל לו' קי"ל כמותם ודברי הסמ"ע שבסי' י"ב לא אתברירו היטב ואפשר דאליבא דמרן קאמר הכי וא"כ גדול כח המוחזק לומר קי"ל כמ"ד דבלא החזרת השטר ל"מ. ובס' אחי וראש ח"מ סי' י"ב האריך בזה אי מהנייא מחי' בלא חזרת שטר או"מ ולא זכר לדברי הסמ"ע ושאר הפוס' שדברו בזה כנר' דנעלם מעי"ק ע"ש. והחק"ל ז"ל מ"ב חח"מ סי' ט' דק"ץ כתב דרבו הסוברים דגם בדתפיס שטרא מחי' איצ"ק ודאי דמצי המוחזק לומר קי"ל. ואם המחי' היה בה צד אונס אינה מחי' ע"ש. ובס' אזן אהרן מע' מ' אוט"ל כתב אפי' תפיס שטר או"מ בידו כן הסכמת האח' בדעת מרן עיין משכה"ר דקע"ה עב"ג ועיין ערוה"ש אה"ע סיק"ה עכ"ד. ועיין בפת"ש סקי"ד מה שהביא בשם הפוס' חילוקי דינים בזה ע"ש

ולענין מחי' שבועה כגון ראובן שידע שיש סחורה אצל גוי בזול ואין ידו משגת לקנותה והלך אצל שמעון והודיעו עליה ושהוא רוצה שיקנו אותה בין שניהם יחד והריוח לאמצע ונטלו ת"כ בש"ח שלא ילך אחד ויקנה הסחורה ההיא לבדו כ"א שניהם יחד יקנו אותה לאמצע. ואח"ז רצה ראובן לילך למ"ה לעסקיו וכשמעו שמעון בא אצלו ואמ"ל דהת"כ בש"ח שנטלנו וכו' מה יהיה בה כיון שאתה הולך למ"ה ורוצה להרחיק נדוד. והשיבו ראובן כיון שאני נוסע לעיר אחרת מעתה אני מוחל לך את הת"ך בש"ח ולך וקנה לך אותה לעצמך וכו' וביום המחורת חזר בו ראובן מלילך למ"ה מאיזה סיבה ושמעון טוען כיון שמחלת לי לאו כ"כ לחזור עלי וראובן אומר אני לא מחלתי אלא אדעתא ללכת אל עי"א וכיון שנשארתי במקומי חזרה השבועה למצבה הראשון. ועלה בדעתי לכאורה דהשבועה היא נמחלה לגמרי וראיה לזה מדברי הרדב"ז סי' שכ"ו דהביא שם בראובן וש' שנשתתפו לזמן והתנו בניהם שאח"ז השות' אם ירצה א' מהם לחדש השות' לא יוכל חבירו לעכב ונשבעו ע"ז ובתוה"ז אמ"ל ראובן לשמעון תא ונפלוג ונתרצה ש' והתחילו לחלוק והחלוקה צריכה זמן לחלוק ובין כך כשראה ראובן שיש ריוח בשות' חזר בי ואמר שאינו רוצה לחלוק עוד וש' אומ"ל כיון שמחלת השבו' והשות' לאו כ"כ לחזור. והשיב הז"ל דכיון שראובן מודה שאמר תא ונפלוג אעפ"י שחזר בו כיון דאמר איני רוצה עוד בשות' ומחל ומחי' איצ"ק א"י לחזור בו דמיד שמחל נמחל שעבוד השות' וכו' ולענין השבו' עשאוה כחרמי הקהל וכו' דדעת השות' היתה בשעת השבו' דבהגעת זמן השות' ולא ירצו לחדש שיהיו מותרין הילכך כיון דאמר ראובן שאינו רוצה עוד שות' הוי כאילו נשלם הזמן ואי"צ התרה וכו' עש"ב. הרי גם לגבי השבו' באמירה ומחילת דברים לבד סגי. ועם שיש הוכחה דלח מחל בסתמא כ"א מחמת שהיה סבור בדעתו דלא היה בשות' ריוח לכן אמר תא ונפלוג ויש הוכחה לזה דכשראה שיש ריוח בדבר חזר בו דמשמע מזה דלא מחל בסתמא בין שיש ריוח בין שאין ריוח כ"א הוא משום שהיה בדעתו שלא היה שם ריוח. וא"כ יש פנים לומר דמחילתו לא הוייא מחי' עכ"ז ס"ל להז"ל דמחי' הוייא מחי' ואי"ל אדעתא דהכי מחלתי. ומינה גם בנ"ד כיון שמחל לחבירו השבו' הוייא מחי' לגמרי ושוב א"י לחזור בו

ברם האמת הוא דלאו שמה מתייא דע"כ לא קאמר הז"ל שם כן אלא משום דלא אזלינן בתר כונתו שהיתה דמה שמחל הוא משום שהיה סבור דלא היה ריוח בשות' כיון דלא פי' כן בפירוש אלא שבלבו היה כן ודברים שבלב אינם דברים ומחי' גמורה הוייא. משא"כ בנ"ד דבעת שהוא רוצה חבירו ללכת מעירו בא חבירו ואמ"ל א"כ השבו' וכו' מה יהיה בה והשיבו כיון שאני רוצה ללכת אל עיר אחרת השבו' מחו"ל וכו' הו"ל כאילו פי' להדייא דמה שהוא מוחל לו השבו' הוא דוקא כשהוא הולך מעירו לעי"א ואם לאו אינו מוחל והו"ל כמי שמכר קרקע לחבירו אדעתא למיסק לא"י וכו' וכיון שכן כשחזר בו ואינו רוצה שוב ללכת מעירו השבו' ההיא חזרה קמה וגם ניצבה למקומה וא"י חבירו לעשות הדבר ההוא שנשבעו עליו לבדו כ"א ברשות חבירו דהו"ל כאילו פי' בהדייא דע"מ כן אני מוחל. ועיין בהד"ן חיו"ד סי' ה' שהבי"ד הרדב"ז הנ"ל והאריך בה דיש ללמוד מדבריו לדברינו אלה כיעוש"ב. וחפץ הייתי לעמוד ולראות בס' שערי רחמים להרי"ף ז"ל בחאה"ע סיט"ז בדכ"ז במ"ש והביא שם דנר' דיש שייכות להנ"ל אך אין הפנאי מסכים עמדי ע"ש: סימן ג'

מחילה בטעות. אם כתוב בשטר המחי' והפיטורין דמחל לו כל טעותא ושלותא מאי דאתגלי ליה עד השתא ומאי דעתיד לאתגלויי ושוב נמצא שהנמחל לקח סך מה קודם ולא הכניסו לחשבון. ה' פני משה ח"א סיז"ן וח"ב סיכ"ו האריך בזה. והרדב"מ ח"ג סיט"ו