שערי עזרה קצא

הם כי לא להזכיר. ועוד נר' כיון דחייב עצמו בצרכי קבורה היאמן כי יסופר דלא קיבל עליו אלא שימות מיתה פתאומית וכו' עש"ב. ופשוט דמ"ש ה' ז"ל בתחי' הלשון דבנ"ד דהנותן כבר נתן והלה קיבל ממנו ודאי דאמרי' דרפואה נמי קיבל עילויה. לאו דוקא צריך שיהיה באופ"ז שכבר נתן אלא דוקא שיהיה הנאה להמתחייב תמורת החיוב ובין שתהיה ההנאה מקודם או אח"כ. לאפוקי במחייב עצמו בלתי שום הנאה וכמו שכן מוכח מסוף לשונו ומשום דבנדונו הכי הוה עובדא כתב כן ולעולם דלא שנא והוא ברור. ברם מה שחילק הוא ז"ל בין נדונו לההיא דהריטב"א ז"ל דההוא בשלא קיבל מידי וכו'. דאחהמ"ר לא אפש"ל חילוק זה בדעת הריטב"א ז"ל שהרי הריטב"א ריש פ' הנושא בתחי' הביא ס' הרמב"ם דס"ל דאינו מתחייב בדשאי"ק ועלה בדעתו לחלק חי' זה ושוב דחאו דלא שנא לדעתו דא"כ במי שפסק לזון את בתה ה"ש הא איכא שכר שנשאת לו האשה הזאת ולא אתי עלה רבינו ז"ל אלא לפי שפסק בשעת נישואין כמ"ש בפי"א מה' מכירה וכו'. א"י דלא שני ליה בין הא להא וכן אמ"ל רבי ומ"מ כל רבותיו חולקין בדב"ז על הרמב"ם יעו"ש. הרי מלשונו ז"ל נר' דס"ל בההיא דבת חשיב דאיכא שכר במה שנשאת לו האשה וכנ"ל. ועוד הביא שם דאם מתה פטור מלתת ליורשים דמי מזונות דלא נתחייב אלא לזונה וזו אינה בת מזונות. משא"כ בנשואה דראויה למזונות ולא רצתה מוחלת לזה ומקבלת מזה וכן אמרו בירוש' חלתה כמי שנשאת ומתה כבר מתה. ועו"כ דלמדנו מהירוש' הזה שהמתחייב לזון חבירו וחלה אינו חייב לרפאתו אבל חייב הוא לתת לו דמי מזונות שהיה צריך כשהיה בריא מדקאמר חלתה כמי שנשאת וכן דנתי לפני רבותי והודו לדברי ע"כ יעו"ש. מזה נר' דס"ל דהמתחייב לזון חבירו הגם דיש לו הנאה וקיבול שכר עכ"ז אי"ח ברפואתו כ"א בדמי מזונות שהיה צריך כשהוא בריא. שהרי למד דין המתחייב לזון חבירו מהירוש' דקאמר אצל הבת חלתה כמי שנשאת והיינו דנותן לה דמי מזונות דוקא. ובההיא דהבת חשיב לה הריטב"א ז"ל דאיכא שכר במה שנישאת לו האשה וכנז"ל משמע דס"ל דל"ש. ועיין בשי' מקו' ר"פ הנושא דהביא כל דברי הריטב"א ז"ל. ומתחילת הלשון ומסופו מוכח דלא ס"ל לחלק בהכי כיעו"ש וכאמור באופן שדברי המשכה"ר לי צ"י

עוד יש לעמוד בדבריו שכתב אבל במחייב עצמו חיוב גמור בלישנא מעליא או שמח"ע בעבור איזה הנאה שקיבל ממנו פשיט"ל דלא מיפטר ואזלי' בתר אומדן דעתא וכו'. דלא ידעתי כונת דבריו במ"ש אבל במח"ע חיוב גמור בלישנא מעליא. דמילתא דפשיטא הוא דצריך שהחיוב שמח"ע שיהיה בלישנא מעליא של חיוב גמור דאי לא"ה לא מיחייב תו כלל אפי' לשנה א'. ופשיטא הוא דמ"ש מור"ם דנפטר בשנה א' הוא היכא שח"ע חיוב גמור בלשון מעליא דאי לא אי"ח כלל לא ליום ולא ליומים. גם מ"ש ואזלי' בתר או"ד וכו' ק"ל דהנך רואה דמאי דפשיט"ל לה' ז"ל הכא דאזלי' בתר או"ד איהו ז"ל באות רנ"ב מספק"ל אי שיימינן ליה ההיא הנאה וניזון כפי שיעור אותה הנאה. או"ד אגב אותה הנאה גמר ושעבד עצמו כ"י חייו וכדאמרי' בעלמא אי לאו דקיבל הנאה מיניה לא הוה יהיב ליה מתנה אע"ג דלא ידעי' כמה נהנה ממנו והניח הדבר בספק יעו"ש

וראיתי להרב"ד ז"ל בחח"מ סי' ט"ו דכתב דאעפ"י דכ' הריטב"א ז"ל דהמתחייב לזון חבירו וחלה אי"ח ברפואתו מ"מ המתחייב לפרנס את חבירו חייב ברפואתו דחולי בכלל פרנסה. והביא ראיה מש"ס גטין די"ב ומפירש"י שם להעדפה שהוא צריך מפני חוליו וכו' הרי דלמה שצריך לחוליו היה צ"ל לשון פרנסה ע"ש. ואחהמ"ר תם אני דפסקיה לדינא בסכינא חריפא והוא נגד דברי הרא"ש ז"ל שהבי"ד בנו הטור בחאה"ע סי' קי"ד והבאנו דבריו לעיל ונר' דגם מרן ז"ל הוא ש'ר המסכים מדלא כתב ע"ד כלום. שו"ר דה' ויוסף אברהם ז"ל בסי' ט' הוק"ל עליו כן וגם דחה ראיתו הנ"ל ע"ש. ואנכי הרואה במוהרשד"ם חח"מ סי' קס"א בתשו' למוהר"ד ן' נחמיאש ז"ל ובדברי מוהרשד"ם ז"ל שם דמבואר בדבריהם דל"ש מלשון מזונות ללשון פרנסה כיעו"ש. ותשו' זו היתה העלמה מעי"ק של הרב"ד וה' ויוסף אברהם וה' משכה"ר ז"ל. והב"ח ז"ל בסי' מ"ו כתב דמי שנתחייב לזונו על שולחנו הגם דשכר הרופא ודמי הסממנים אינם בכלל מ"מ צריך לתת מזונות הראוים לימי החולי מאכלים קלים וכו' והגם דמור"ם בח"מ סי' ס' כתב בשם הב"י דאי"ח רק בדמי מזונות כמו שהיה בריא במתחייב לזונו על שולחנו שאני. והבי"ד ה' ויוס"א שם והוא דקדק ד"ז של הב"ח מדברי הרא"ש ז"ל הנ"ל עש"ב

והג"ת ז"ל בשער ס"ד ח"א סי' ב' גם הוא חילק חילוק זה בדעת הרמב"ם ז"ל בין היכא שהוא מתחייב בחנם דהוא כמו מתנה להיכא שהוא בדרך מקח וממכר דאית ליה הנאה למתחייב וכו' עש"ב. וכבר כתבנו לעיל דהריטב"א ז"ל רצה לחלק חילוק זה בין היכא דאית ליה הנאה להמתחייב וכו' ושוב דחה אותו מכח דקדוק דברי הרמב"ם וכנ"ל דלפי דבריו תי' הג"ת ז"ל לא א"ש כאשר יראה הרואה. והמש"ל בה' מכירה פי"א הבי"ד הג"ת ז"ל ולא הוק"ל עליו מדברי הריטב"א ז"ל שהביאם מקמי הכי יען שהוק"ל עליו קושיא חזקה יותר מכח דברי הרמב"ם בעצמו בפ' כ"ב מה' מכירה דין ה' שכתב מה שתעלה מצודתי וכו' כיעו"ש. וה' נאמ"ש ז"ל בסי' ק"ב דקמ"ד כתב דההוא דוקייא דמה שעלתה מצודתי או תברא דכיון שהדבר ידוע ומצוי הוא הוי כערימה זו של חטים דכתב הרמב"ן דקנה. והאריך שם לדחות חילוק זה דהרמב"ם גם במוכר דשאי"ק קאמר דל"ק וכו' עש"ב. הנה עיניך תחזינה מה שישב לההיא דעלתה מצודתי וכו' הג"ת ז"ל שם בתחילה רצה לישב כן ודחאו מכח דברי הגמ' דפא"נ דס"ד ההולך לחלוב את עזיו וכו' כיעו"ש

הדרן לקמייתא דהמתחייב לזון א"ח גם דאית ליה הנאה למתחייב אם רפואה בכלל החיוב או לא לע"ד לא פלט מפלוגתא וגם במתחייב לפרנס א"ח הכי הוי והמע"ה הנלע"ד כתב לשוני ע"ט ס"ט: סי' ך'

איש שנשא אשה בעי"ת דמשק יע"א וילדה בן ואח"כ נפלו מריבות ביניהם והניחה לה ולבנה והלך למצרים שאינו רוצה להיות עמה עוד והניחה שמונה שנין אלמנות חיות ובלא מזונות ואינו מטה אוזן כלל. והוכרחה היא ואביה לכתוב ע"י הב"ד להרב שבמצרים יצ"ו שיכריחהו לבוא לשבת עם אשתו או שישלח לה מזונות ולבנה או שיפטרנה בג"כ. והרב שם הפציר עמו הרבה בזה ונתרצה שישלח לה ג"כ ע"י שליח. והב"ד שבדמשק הם מכירים חתימת ידי הרב שבמצרים וחותם הדפוס העשוי בשמו חכם באשי מצרים ע"י כתבים שהיה ביניהם מקודם וגם בכתבים שנכתבו ביניהם מענין זה גו"ד פעמים. ושלח ג"כ לדעת סה"ג שנוהגים לכתוב בדמשק שהוא מקום הנתינה. ועוד שלח כתב אחר לדעת מה שמו של השליח השני שבדמשק שיהיה הוא שליח הולכה. והב"ד שבדמשק הודיעיהו פאו"ב על נוסח סה"ג ועל שם השליח. וכתבו