שערי עזרה קפד

דסי' ק"ז דאי תפסה באחת מדרכי הקניינים מהני לה תפי' אפי' מרשות המת. לאו הוכחה לע"ד כלל דא"כ יפול לנו הקושי בדברי מרן ז"ל בתשו' הנ"ל כפי דבריו דהם סותרים זא"ז דבתחי' בתנאי הד' כתב דל"מ תפי' אא"כ קנתה באחת מדרכי הקניה אבל הנכסים שהם בבית הבעל אעפ"י שכשמת הבעל נשארו הנכסים בידה ואוהלים כאשר המה וכו' והביא דברי הריב"ש שכ"כ בשני מקומות. ושוב בתנאי הו' כתב דתפי' ל"מ אלא כשהיו הנכסים מונחים בר"ה או בסי' אבל ברשות הבעל ל"מ וכו' ע"ש. ולפי"ד בהוכחתו הנ"ל הוו דברי מרן סתראי נינהו זל"ז והוא ראה וידע דברי התשו' הנ"ל שכן הביא אותה בתוך דבריו ואיך לא העיר עליו בזה. א"ו דלאו הוכחה היא דכונת מ"ש דאי תפסה באחת מדרכי הקניינים מהני יש לפרש בתפי' שלא מרשות המת וכנ"ל

וראיתי בס' נבחר מכסף להרי"ף ז"ל בתשו' ס"ד דבתחי' האריך לבאר בהא דאמרו התופס לב"ח במקום שחב לאחרים אי הוי דוקא במקום דאיכא ב"ח אחרים אבל היכא דליכא ב"ח אחרים כ"א יורשים לחודייהו מהני תפי' גם ע"י שליח או"ד ל"ש. והביא דברי מרן ז"ל שבתשו' ה' דפסק דגם בשחב ליורשים מיקרי חב לאחרים. ושוב כתב דאפי' היתה התפי' על ידה ממש אין בה ממש לפי שתפסה לכתו' ולכ"ע תפי' לכתו' לאח"מ אינה כלום ועוד שצריכה להיות התפי' בר"ה או בסי'. איברא שהרי"ף פי' ה"מ מקוה"ת אבל אחה"ת הגאו' דמט' דיתמי משתעבדי התפי' מהנייא אפי' לאח"מ ואפי' מרשות המת וכו'. אבל אחר ההשקפה והעיון אין בתפי' זו ממש לפי שמ"ש כן הוא לענין גביית הכתו' שתגבה ממט' דיתמי דמעיקרא קוה"ת לא הוו מט' דיתמי משתעבדי ומשו"ה אי תפסה לכתו' אח"מ ל"מ וכו' אבל כשתפסה מחיים עדיין לא זכו היורשים באותם מט' וכו' וזכתה האשה לגבות כתו' מהם. ועכשיו אחה"ת או שכותבים בפי' שעבוד מט' ומקרקעי אף לאח"מ חייבים היורשים לפרוע חוב אביהם מהמט' וכיון שכן כשתפסה אפי' לאח"מ אין מוציאין מידה דאפוכי מטרתא ל"ל יהיו בידה לפרעון כחו'. אמנם אם אין האל' רוצה לגבות כתו' מהמט' שתפסה כ"א שיהיו תח"י לבטחון כתו' והיא ניזונית מנכסי היתו' זו לא שמענו כ"א שמענו במזו' שאפי' תפסה ככ"ז תפסה וכו' אבל לכתו' אם חוששת תגבה כתו' ואם לאו יהיו הנכסים ביד היורשים ליהנות בהם. ויש קצת סעד לזה ממ"ש הרמב"ם וכו' ומ"ש בפ' אל' ניזונית עובדא דתפסה כסא דכספא לכתו' ההיא מיירי בתפסה מחיים וכו' ואל תשיבני מדברי הריב"ש סי' שס"ה דמשמע מהתם שיש לה לתפוס לאחריות כתו' לבטחון בידה דוק ותשכח דההיא ביבם מיירי וכו' ולעולם דבאשה התופסת לכתו' ואינה רוצה לגבות כתו' עכשיו אין בתפי' ההיא כלום וכו' עש"ב זתד"ק

ומדברי הז"ל יש להוכיח דבנ"ד שאין שט"כ בידה אין תפי' מועלת דמ"ש דהאידנא אחה"ת מהנייא התפי' לכתו' גם לאח"מ וגם מרשות הבעל ה"ד היכא דשט"כ בידה ואיכא חיוב על היורשים לפרוע חוב אביהם מהמט' לכן אין מוציאין מידה ונפרעת כתו' מהם מיד. אך אמנם היכא שאין שט"כ בידה דליכא חיוב על היורשים דאף אביהם אי ליכא שט"כ בידה אין חיוב ברור עליו מכ"ש לגבי היורשים דליכא חיוב עליהם כלל. ודיינו היכא שאין שט"כ בידה ותפסה מחיים שנאמר דמהנייא תפי' דכיון שהיא תפוסה בהם מחיים עדיין לא זכו היורשים בהם כדי שיהיו נקראים מט' דיתמי וזוכה האשה בתפי' בהם לגבות כתו' בשבועת האל' וכו' ברם היכא דלא תפסה מחיים כי אם לאח"מ דמיד שמת אביהם זכו היורשין בנכסים ולא מיקרו נכסי הבעל כלל אלא נכסי היורשים והם ליכא חיוב עליהם כלל וגם ליכא חיוב מצד אביהם מאחר שאין שטר כתובה בידה אין בתפי' ההיא כלום. דהשתא שאין שטר כתובה בידה הו"ל לגבי התפי' במט' אחה"ת כקוה"ת דכי היכי דקוה"ת לדינא דגמרא דמט' דיתמי ל"מ לכתו' בעינן התפי' מחיים לכתו' ומר"ה או בסי' עד שתהיה מועלת לגבות מהם. משא"כ התפי' דלאח"מ וגם אם היא מרשות הבעל דל"מ. כן ג"כ אחה"ת היכא דשט"כ בידה לא מהנייא תפי' דלאח"מ וגם לא מרשות המת דמיד שמת זכו בהם היורשין והתפי' אינה כלום ומוציאין מידה ונותנין אותם ליורשי' והוא דומה למ"ש החבי"ב ז"ל בס' ד"ד דאפי' לאחה"ת נפק"ל טובא אי מהנייא הך תפי' היכא דתפסה יותר מהראוי לה דלפי' ר"ח דמפרש הסוגיא בתפי' דמחיים ודוקא למזו' מהני וכו' א"כ גם עכשיו אחה"ת דניזונית מהמט' אם תפסה לאח"מ יותר מהראוי לה, לא מהנייא ומוציאין מידה ע"ש. גם אנן נימא דהגם דלאחה"ת מהנייא תפי' אף לאח"מ ומרשות המת לכתו' ה"ד היכא דאיכא שט"כ דאיכא חיוב על הנכסים ושעבוד עליהם וחובה על היתו' לפרוע חוב אביהם אזי מועילה תפי'. משא"כ היכא דאין שט"כ בידה דליכא חיוב על הנכסים ומיד כשמת אביהם נפלו נכסי קמי יתמי וזכו בהם וליכא חובה עליהם לפרוע לא מצד אביהם ולא מצידם דינא הוי דתפי' בהם לאח"מ אינה מועילה לכלום דהו"ל אחה"ת כקוה"ת דהתפי' לאח"מ ומרשות המת ל"מ כלל. דהיינו שנאמר דתפי' מחיים מועילה היא לגבות מהם בשבועה מאחר דתפסה מקמי דזכו בהם היורשים וכנ"ל

והנה בדברי ה' נבמ"כ ז"ל יש לעמוד דבתחילה כשנסתפק בהא דהתופס לב"ח במקום שחב לאחרים אי הוא דוקא כשיש ב"ח אחרים או"ד ל"ש דאף לגבי היורשין מיקרי חב לאחרים והאריך בראיות להוכיח כהצד הא' ושוב הביא תשו' מרן ז"ל דסי' ה' דמשמע מינה דחב ליורשים מיקרי חב לאחרים ולפי"ז כתב דבנדונו אפי' תפס השליח תפי' מעולה בעד האשה ל"מ. ובתר הכי דראה לבטל התפי' משום דהיתה לכתו' ודלכ"ע תפי' לכתו' לאח"מ אינה כלום וגם שצריכה להיות בר"ה או בסי' הביא דברי הרי"ף והר"ן ז"ל דהשתא אחה"ת לא נפק"ל מידי דאפי' תפי' דלאח"מ בכל מקום מהנייא ושכ"כ הרא"ש בתשו' כלל ק"ו בשם הרי"ף וגם הביא דברי מרן ז"ל בב"י סי' צ"ג בשם הרשב"א ז"ל שעכשיו שנהגו לכתוב וכו' מהנייא תפי' לאח"מ לכתו' וגם דברי הריב"ש ז"ל שבסי' שס"ה. ועל כן יצא לחלק בין אם רוצה לגבות מיד אזי מהנייא התפי' דלאח"מ משא"כ אם רוצה שיהיו לבטחון תח"י ואינה רוצה לגבות מיד דאזי מוציאין מידה ונותנין ליורשים וההיא דהריב"ש מיירי ביבם וכו' עש"ב. מדוע לא עמד בדברי מרן שבתשו' הנ"ל דנדונו הוי לאחה"ת ועכ"ז קאמר דל"מ התפי' לכתו' כ"א מחיים ובר"ה או בסי'. ואם נאמר דהוא מפרש תשו' מרן הלזו היא בשתפסה הנכסים שיהיו תח"י מובטחים לעת גביית הכתו' ועז"א דל"מ תפי' זו כ"א מחיים ובר"ה או בסי' ברם אם היא רוצה לגבות אותם בכתו' מיד מועיל לה התפי' א"כ הי"ל להז"ל להביא דברי מרן שבתשו' סיעתא לדבריו שכן הוא ג"כ סל"ה. וכמו שפשט ספיקו הראשון מתשו' הנ"ל כן הי"ל להביאה סייעתא לחילוקו הנ"ל דאם התפי' לכתו' לאו לגוביינא מיד ל"מ. גם מ"ש בתחי' דהתפי' לכתו' לאח"מ לכ"ע אינה מועילה וגם שצריכה בר"ה או בסי' גם את זה ק"ל דאף קוה"ת לאו כ"ע היא דאיכא דס"ל דאפי"ה מועילה וכנז"ל. ברם לזה י"ל דכיון דסברא יחידית ולא קי"ל כוותה ומה גם עכשיו