שערי עזרה קפ

לענין השבועה גם בסי' קפ"ד כתב דכל מה שהוא ידוע שהוא של גדו' כלתה ומה שנתן לה חמיה מלבושים ותכשי' וכל מה שהוא ידוע שכלתה היתה משתמשת בו היא לבדה הוא לה ע"ש

והגם דה' בני משה ז"ל בד"ק הביא לדברי המבי"ט ז"ל וכ"ע דה"ט דדעתו ש"א קרובה אצל בנו לא אהני אלא לכשנאמר שהוא נותן ולא לקח קנין דהאמירה הוי קנין וכדאמר כמה אתה נותן וכו'. אבל כשהוא אומר שלא נתנו אלא דרך הלואה ולא לשם קנין אין משם ראיה לומר שכיון שנתנו. סתמא שלא נתנו דרך הלואה אלא לקנין וההיא דהמשיא לב"ג שאני וכו' ע"ש. לע"ד גם הוא ז"ל בנ"ד יודה שהרי בתחילה כשתבעה אותם טען כיון שהיא מעוברת ואיכא חשש לשמא תפיל וכו' מדבריו מוכח דמודה הוא דבתחילה לשם מתנה גמורה נתנם לבנו דאם איתא הי"ל להשיב דאין לה עליו שום תביעה דהוא לא נתנם במתנה כ"א בדרך שאלה. וגם בתביעה השניה שהשיב כי הוא לא נתנם לבנו כדי שתקח היא אותם נר' מדבריו דדעתו בתחי' דלשם מתנה נתנם לבנו וכיון שכן שהוא מודה בזה שנתנם לבני וכבר זכה בהם הבן ונשתעבדו לה הנכסים לכתו' ולא נשאת לו כ"א אדעתא דהכי. א"כ לאו כ"כ עכשיו לחזור ולטעון דבדרך שאלה נתנם לו בפי'. ובודאי דטענתו זאת היא אינה אמת ולהפסידה כתו' הוא מתכוין ולא מן השם הוא זה דכבר נקנו לבן באמירה דדעתו קרובה אצל בנו. ועוד כיון דקוה"ח נפל הפרשות ביניהם מענין כתיבת הכתו' וכו' עד שסופר העיר הלך ובא בוג"פ ופשר ביניהם וכתב בכתו' עפ"י הפשרה ונכללו בכלל הנדו' כמנהג שכותבים ודא נדו' דהנע"ל מב"א ותפס הבן קנין בת"כ וש"ח בפני אביו ובידיעתו וכו' ככתוב בשאלה. הא ודאי דלא הוי זה בסתמא אלא הוי בפי' אתמר וקל כרוזא קרי בחיל דהוא נותנם במ"ג ומאותה שעה זכו בהם ז"ג ואפי' באמירה בל"ק ובפרט שכבר ניתנו לידם מקודם הכתיבה ודאי הוא דכל ישר הולך דהם בתו' מ"ג ואית לה זכייה בגוייהו למיגבא כתו' מהם. ונוכל לומר דאחר שנפל ההפרש ונעשית הפשרה ע"י הסופר ונכללו עם נדונייתה ונכתבו בכתו' על שמה וכנז"ל וכמו שכן הוא מנהג המדינה וכ"ז נעשה בידיעת ורצון האב ועמו היתה הפשרה הא ודאי אמרי' דמאותה שעה זיכה אותם חמיה לה לעצמה זכיה גמורה והוו שלה ממש כנכסי נדוניתה שהכניסה מב"א לענין גביון כתו' מהם וגם ה' בנ"מ ז"ל יודה בזה דלא הוי זה חשיב אומדנא ולא מסתם סתומי אלא הו"ל מפרש גמור וזכתה בהם וא"י עכשיו חמיה לטעון שבתו' שאלה הם נתונים

ועוד אמינא דגם הבנ"מ ז"ל לא קאמר דבסתמא יכו"ל שהוא בדרך שאלה והלואה אלא בבו"ג חפצים או תכשיטים וגם זה למנהג מקומו דיבר כי כן הדרך בעירם. משא"כ על כל המוהר שהתנו עליו בתחי' לתת אותו שיוכל לומר שנתן אותו מתחי' לשם שאלה דברים אלו לא שמעתם אוזן מעולם ובפרט מאנשים שהם נכבדים ויחידי ושועי העיר בודאי הגמור דלא דיבר הרב ז"ל בזה. וכיון שכן בנ"ד אינו נאמן האב עכשיו לטעון דבדרך שאלה נתנם לבנו ושפירש לו כן בפירוש דקושטא קאי דאת הכל נתן בתו' מ"ג בתחי' ועכשיו הוא שרוצה לחזור בו כדי להפסידה כתו' ולאו כ"כ דשקרא ל"ק וכנז"ל ומה שהביא הבנ"מ ז"ל שם בשם מוהריק"ו ז"ל דכתב דכלי זהב ובדולח לא יוכל הבעל למוכרם וכו' וא"כ ליכא אומדנא ברורה לומר דלמתנה נתנם האב וכו' ע"ש. אין סתירה לדידן ואדרבא יש ראיה לנ"ד דאי"ל האב דלשם שאלה נתנם כיון דבמקומנו המנהג לכוללם הכל עם מה שהכניסה מב"א וכותבין הכל על שמה וכנ"ל ונשבע החתן שלא ימכור ולא ימשכן מהם וכ"ו נעשה בידיעת ורצון האב וכיון דהבעל אינו יכול למכור ולמשכן שום חפץ מהם וא"י לטעון דע"ד להתקשט בהם דוקא נתנם לה אלא דאומדנא גמורה וברורה דלשם הקנאה גמורה נתנם לה גם אבי החתן א"י לטעון דמתחי' לא נתנם לשם מתנה כיון דמידע ידיע וברצונו דבנו א"י ליקח ולמכור מהם או למשכן דארייא דשבו' רביע עליה ולא ניח"ל שיהיה בנו עובר על שבו' ויש באפש"ל דגם אם עבר ומכר בלתי רצונה אין ממכרו ממכר. א"כ גם הז"ל בכגו"ד מודה דא"י האב לטעון דלשם שאלה נתנם וכמ"ש שם בד"ק דאולי הרב כפי מנהג מקומו דיבר וכו' דדבריו ברור מיללו דבמקום שנוהגים שלא ליקח אותם אח"כ דמודה לדברי המבי"ט דהוייא אומד"ג דלשם מתנה נתנם האב. וכ"ש וק"ו היכא דארייא דשבו' רבע"ל שלא ימכור וכו' במקומנו זה ונעשית ברצון וידיעת האב דבודאי שוב א"י האב לטעון דלשם הלואה ושאלה נתנם מתחי'. וא"כ כיון שהוא מנהג פשוט וידוע בכל העיר ונוסף הוא דאיכא שבועה בזה ונודע מ"ש הפוס' ז"ל דבענינים אלו אזלי' בתר המנהג שהוא עיקר וכל המקדש אדעתא דמנהג מקדש וא"י לטעון נגד המנהג לכן זוכה האשה בדינה. וכבר נתבאר דנ"ד הוי כאילו בא הדבר מפורש דלשם מת"ג נתנם האב ולא הוי בסתמא וכנז"ל

ועל מ"ש המבי"ט ז"ל דאין נאמן האב לומר דבדרך הלואה נתנם וכו' ואפי' היה אמת שפי' לבנו כך כיון שידע שבנו שלחם בלי שו"ת כמנהג לא הי"ל דין אלא עם בנו וכו' כ"ע הבנ"מ ז"ל שם דאומדנא זו לא מכרעא דהריב"ש ז"ל שם בסי' ש"א כתב דכשנותן בשעת נישואין הדבר ידוע שאין עושין למת"ג אלא כדי להתקשט ולהתנאות. וא"כ כפי"ז נתבטלה האומדנא ונאמן האב לומר דלהלואה בעלמא שלח לה ע"כ. לע"ד אחהמ"ר מדברי הריב"ש ז"ל אין שום דבר סת'ר דמ"ש הריב"ש ז"ל כן הוא לומר דאין כונתם להקנות לה במת"ג לעצמה שתקחם מלבד סך כתו' ובזה גם המבי"ט ז"ל מסכים וכמו שכן מבואר בדבריו בח"א סי' כ"ט. וכל כונתו היא לומר דמשעה שנתנם לבנו לשולחם לכלתו ודאי הוא דזיכה והקנה אותם לו זכיה וק"ג כיון דידע ששולחם בנו לה בלי שו"ת ומדעתו ורצונו שלחם לה הוי הוכחה גמורה דלשם זכיה גמורה נתנם לו ולא מהימן תו האב לומר דנתנם לו בדרך שאלה ואפי' שהיה אמת שפי' לבנו כך אין לו דין עם כלתו כ"א עם בנו כיון דידע ששלחם בנו בלי שו"ת כמנהג ולגבי זכיית יכולה גם הריב"ש ז"ל סובר כהמבי"ט דזכה הבן ושפיר יכולה היא לגבות כתו' מהם להנוהגים כן. ועיין ג"כ בשו"ת המבי"ט ז"ל ח"ג סי' ח' בבן ראובן שדר הוא ואשתו בבית אביו סמוך ע"ש דכתב כל מה שהביאה בנדו' וכל שהוא מן התכשיטין של ק' פרחים שנתן ראובן לבנו גובה אותם בל"ש ובפרט אם נמצאו בחדר שהוא מיוחד לה לישן או בארגז המיוחד לה לתכשיטיה אפי' בבית חמיה וראובן יקבל ח"ס שלא היה לבנו שום דבר אחר ולא נתן לו שום מתנה אח"כ חוץ מהק' פרחים ע"ש. ועיין בשו"ת מוהר"מ אלשיך ז"ל סי' י"ח דיש ראיה לנ"ד מדבריו דמאחר שהיו הנכסים תחת ידה בימי נישואיה דודאי קנתה אותם בזה וכמ"ש בס' בני בנימין סי' וחתימי עלה כמה רבנים בזה ע"ש

ועיין בהרדב"ז ז"ל ח"ד סי' קנ"א במי ששידך בנו ונתן לו סבלו' להוליך לכלתו וגם המוהר נתן לו להוליך לכלתו וכן עשה וגם הוא נתן מתנות לכלה ולא הספיק הבן לכונסה עד שמת האב. וחוזרים בהם קרובי הכלה ומחזירים המוהר והמתנות. דכתב דמה שנתן האב לבנו פשיטא דזכה הבן במתנתו ולצורך נישואין נתן