שערי עזרה קעט

ונתנה במתנה והקדישה הוא ממעות נ"מ ופירותיהם שהם שלה וכ"ש לגבי ההקדש דאנן טעני' כן דיד הקדש עה"ע. וא"כ אפי' שיביאו יורשה"ב ראיה בעדים דלנ"ש על כתו' בשעת הגוביינא וגם שלא מחלו לה השבו' עכ"ז אינו מועיל להם כלום יען דאמרי' דמה שגבתה נפסדו והלכו להם ומה שנתנה והקדישה הוא מנ"מ ופי' שהם שלה ותול"מ וציי"מ וימ"ן הנלע"ד כתבתי לשוני ע"ט ס"ט: סימן ט"ו

שאלה ראובן שידך בנו עם בת שמעון והתנו זע"ז שראובן יתן מכיסו ת"ק זהובים לקנות בהם תכשיטים ובגדים לכלה וש"ע וכרים וכסתות אבל סך ג' מאות יחשבום בתו' נקדי וב' מאות חוץ מהנקדי. וגם שאחר החופה ישבו בנו וכלתו בביתו מיזה פראנקה מפיתו יאכלו ומכוסו ישתו וגם כל מה שיוציאו הוצאות אחרות הם מכיסו עד משך חמש שנים. ואבי הכלה יתן מכיסו ק"ן זהובים שיהיו ביד אבי החתן לתתם לריוח היום לבנו וגם יתן לבתו כפי כבודו בנותי"ה וכ"ז נגמרו ע"י סרסור בדברים לבד בל"ק ובלא שטר יען ששני הצדדים הם גדולי ויחידי ונכבדי העיר והאמינו זל"ז בדברים שלא לחזור בדבורם. ואח"כ עשו כפי תנאם אך קוה"ח נפל הפרש ביניהם שאבי החתן לא רצה שיכתב בכתו' בתו' נדו' כ"א סך הש' זהובים כפי תנאו הנז'. ואבי"ה רצה שיכתבו כל הת"ק זהובים וסופר כתובות העיר הלך ובא מצד אל צד גו"ד פעמים ופשר ביניהם וכתב הכתו' עפ"י הפשר שכלל אותו עם מה שהכניסה היא מב"א כמנהגינו שכוללים מוהר החתן עם מה שהכניסה הכלה עמה וכותבים ודא נדו' דהנע"ל מב"א והוסיף לה מדיליה סך פ' שהוא תוס' שליש. ונעשה הנישואין על אופ"ז ובשעת הקי' תפס קנין החתן בת"כ ובש"ח בפני אביו לקיים כל הכתוב בכתו' כמנהג. וישבו הכלה ובעלה בבית אבי החתן בחדר מיוחד להם וכל התכשי' והבגדים הם תחת יד הכלה ובעלה והם אוכלים ושותים ע"ש אביו על סמך חיוב המיזה פראנקה. והן בעון אחר עבור, דו"ה חדשים פגעה מדה"ד בהחתן ונלב"ע וחלי"ש והניח אשתו מעוברת ואחר ז"י האבלות ראתה דלא איתדר לה בבית חמיה הלכה לבית אביה ועמה תכשיט אחד קטן ושאר התכשיטי' ובגדים וש"ע נשארו בהחדר הנ"ל ושלחה להביא אותם אצלה וטען חמיה דכיון שהיא מעוברת ויש חשש שמא תפיל ותצטרך ליבום או לחלוץ לכן ישארו במקומם עד שיראה איך יפול דבר. והמתינה עד שילדה ב"ז ולד ש"ק ואחר עבור ל"י שלחה עוד להביאם וגם הק"ן זהובים שנתנם אביה לו ושהיא רוצה לגבות כתו' מהם וימאן עוד חמיה לתתם לה בטענה שלא נתנם לבנו כדי שהיא תקחם ואינו נותן כ"א הבגדים שהכניסתם עמה וגם הק"ן זהובים נותן לה בגדים כנגדם כפי הערך שקנאום דהשידוכין לא נעשו בקנין ושטר אלא בדברים בעלמא והאל' ואביה טוענים דהן אמת שכן היו בדברים אבל לאנשים גדולים כמותם די באמירה וכאילו היה בקו"ש ושכן נעשה אח"כ שכל הסכים שנתחייב הוא בהם קנה תכשי' ובגדים בהם ויש ששלחם לה אחר השי' ולבשתם ויש שנתנם לה בעת החופה וע"ד כן נישאת לבנו דקנתה אותם ק"ג והוו שלה ממש. וראיה לזה שנכללו בכלל נדונייתה כמנהג העיר שכותבים בכתו' ודא נדו' דהנע"ל מב"א ובודאי הוא שקודם החופה הקנה אותם לה ק"ג וחייב לתת לה הכל מלבד הק"ן זהובים שחייב להחזירם לה בעין. ומאחר שכ"כ בכתו' ובנו תפס קנין בת"כ וש"ח בפניו ובידיעתו ורצונו לקיים כל הכתוב בכתובה שוב אין לו כח לעכבם מלגבותם בכתובתה. ומה גם דאחר הנישואין דו"ה חדשים היו היא ובעלה דרים בחדר המיוחד להם וכל התכשי' והמט' הן המה היו תחת ידה ועושה בהם כחפצה ורצונה ללבוש ולפשוט לצאת וליכנס ואין לאחרים ולא לחמיה שליטה בהם ואין פוצה פה ומצפצף כנגדה והוא ודאי מטעם דבעת הנישואין הקנה אותם לה ק"ג דאדעתא דהכי הוא שנישאת לבנו ולאו כ"כ עכשיו לחזור בו. והאב טוען דמעיקרא הוא לא נתנם לבנו בתורת ק"ג אלא מקמי הכי אמ"ל בפי' לבנו דאדעתא דשאלה הוא נותנם לו. והם טוענים דכן לא יעשה במקומינו לתת בתו' שאלה ובפרט לעשירי עם כמותם כ"א דהמנהג הוא לתתם בתורת ק"ג ולכן הו"ל שלה ממש לגבות כתובתה מהם. לכן נדעה נרדפה לדעת הדין עם מי

תשו' הנה נודע מ"ש הרא"ם ז"ל בסי' י"ט בסבלונות דנשלחו להמשודכת אם אית בהו חשש קי' דהמסרק שנתנה אמו לה יש לחוש שמא בנה נתנו לה להוליכו לארוסתו או אמו נתנתו לה במקום בנה שזכתה אותו לו שרוב הסבלו' ששולחים האבות לכלתם אינם אלא שהם מזכים אותם לבניהם וכאילו שלחום הבנים לארוסותיהם ע"כ. גם המבי"ט ז"ל ח"א סי' ס"ט כתב על הסבלו' ששלח לה קודם הנישואין לאו כ"כ האב לומר דלא נתנם אלא דרך הלואה אפי' היו שלו דדעתו ש"א קרובה אצל בנו ומרוב שמחתו בנישואין הא' גמר ומקנה לו אפילו באמירה בל"ק. ואע"ג דלא אמרי' כן אלא בבנו גדול ותנאי אחריני היינו כדי לקנות באמירה לחודה אבל כשנתן ממש בלא"ה גמר ומקנה בלי שום תנאי, מרוב שמחתו אצל בנו דדעתו קרו"ל כ"ש בנישואין הא' נמי. ולא מהימן לומר שפירש לבנו דדרך הלואה נתנם לו כיון דידע ששלחם לה בלא שום תנאי ומדעתו ורצונו נשתלחו לה מביתו וכו' ואפי' היה אמת שפי' לבנו כך כיון שידע שבנו שלחם בלא שו"ת כדרך ומנהג העולם לא הי"ל דין ותביעה אלא עם בנו לא עם כלתו שהרי באו לידה בלי שו"ת כמנהג ובידיעתו וכו' ומצד אחר היה אפש"ל דמהימן משום דאיכא מיגו שהם בידו וכו' ונאמן בשבועה לומר דרך הלואה נתתים לו והאריך לדחות זה והביא דברי הרשב"א ז"ל סי' תתקל"ו על מי שהתנה בעת השי' לתת לכלתו מלבושין ותכשי' ונתנם קודם הנישואין שאין הבעל יכול למוכרם אח"כ שהרי חמיה נתנם לה ובתנאי זה נישאת לבנו וכיון שכבר עשאם לה כבר זכתה היא וכו' ע"כ. ואע"ג דהכא לא התנה בפי' כיון שהוא דרך וכו' אזלי' בתר מנהג המדינה וכו' ואפי' מי ששידך סתם וכו' וכ"ש הכא דכתב לה מקודם ל' פרחים וצרפם עם הכתו' כמו שהוא דרך במוקדם וכו' והוו ממש כנצ"ב ואין האב יכול להחזיק בהם ע"מ שהיה חייב לו בנו וכו' וזהו שאנו דנין למעשה דכל מה שיש מנדו' יחזור לה גם מה שיש ממה שנתנו לה אביה ואמה שהם כנ"מ ולתשלום נדונייתה שהם ש' פרחים חייב להחזיר לה הסבלו' וכו' עש"ב. וה' אדמ"ק ח"א סי' ל"ז נשאל כנ"ד ונשבע אביו ש"ח דלא נתנם לבנו כ"א בתו' הלואה ועכ"ז האריך והביא דברי המבי"ט ז"ל ופסק דחייב ליתנם לכלתו התכשי' בגביית כתו' וא"י לעכבם וטענותיו ושבועתו הבל הם ואין בם מועיל עש"ב. הנך רואה דכל מ"ש המבי"ט ז"ל טעמים לזכות האשה כולהו איתנהו בנ"ד וגם דמתחילה נגמרו השי' בתנאים הללו ולאנשים כמותם די באמירה בל"ק ושטר ונשלחו לה בלי שום תנאי כדרך ומנהג המדינה וגם נכללו ונכתבו בכתו' על שמה וע"ת כן נישאת לבנו וגם שהוא בנו הגדול ונישואין הא' דדי באמירה בל"ק והו"ל דידה ממש ואפי' בשבו' אי"נ. ועיין ג"כ מ"ש שם בסי' ע"ב וע"ג