שערי עזרה יז

וסיים וכן נוהגין. ופשט לה דכנגד הכתב דוקא מצוה לכרוע והריא"ז קאי על הרואה ס"ת סגור ובסתום חכמה דחייב לעמוד אבל אין לכרוע ושעל זה כתב הכנה"ג שלא ראה נזהרין שיש כורעין בראותם הס"ת סגור כשם שעומדין מפניו. ושוב הביא דברי מוהריק"ש בתשו' סי' נ"ז מ"ש בזה וכתב הוא ז"ל דלפחות מוכח מדברי הריא"ז דש"ד למנוע הכריעה וכדסברי הכנה"ג ומוהרע"י אמנם לכרוע נגד הכתב לא עלה על לב. ושוב דקדק במ"ש הריא"ז שלא נמצא שמשתחוים לארון הקדש מדברי ההגמ"י והא"ח ז"ל דמוהרי"ל היה משתחוה לארון בצאתו וגם כתבו משם האר"י ז"ל שהיה משתחוה נגד ההיכל בצאתו ויישב לזה דהריא"ז קדם וכו' וסיים דיותר נכון לומר דבהא נמי מודה ריא"ז דאלו ההשתחואות בכניסתו וביציאתו נודע שהם להקב"ה רק שהם נגד הארון כי שם עיקר הקדושה בבית הכנסת כגון כשפותחין הארון וכיוצא לאפוקי כניסה ויציאה כנ"ל ועלה בידינו שמצוה לכרוע לס"ת סמוך לכתב ואין שום פקפוק זת"ד הרב ז"ל

והנה מה שדקדק מלשון הריא"ז ז"ל דקאמר לא נמצא שמשתחוין לארה"ק בביהכ"נ להשוות דעתו עם דעת רבנן סבוראי דהשתחואות שהם בכניסה ויצי' מודה לסברתם. סלח נא אנכי מבקש דהרואה יראה בלשון הריא"ז שהובא שם בש"ג לא נמצא כתוב תיבות אלו בבית הכנסת כ"א כתוב שם בסוף הלשון תיבת כמב"ה וזאת התיבה היא ציון שם המחבר שהוליד והצמיח עיקר דברים אלו. ועיין בש"ג בפ"ק דקידושין דבכמה מקומות לשונות שמביא בשם ריא"ז כתוב בסוף הלשון תיבת כמב"ה והיא כונתו על בעל הדברים. ואינו כמו שנראה שחשב הוא ז"ל והעתיק לשונו בתחילה שהיא תיבת בב"ה ופירשה שהכונה היא בבית הכנסת ובנה דייק עלה דליתא אחהמ"ר וכנ"ל. ומ"ש דכתבו משם האר"י ז"ל שהיה משתחוה נגד ההיכל בצאתו אין צורך לזה דבשער הכו' כתב שם בפי' דבכניסתו לביהכ"נ ישתחוה מול היכל הקו' ויאמר פסוק ואני ברוב חסדך וכו' וכתב כונה לזה יעו"ש. ובס' שיו"ב תמה על הריא"ז דאשתמיט מיניה גם פסוק מפורש כתוב הנ"ל בשם מוהר"ד קורינאלדי ז"ל וציין על מ"ש בברכ"י ולא העיר מזה כלל. גם ה' אמל"י בדיני הקמת ס"ת או"ג הביא בשם הכנה"ג דכתב בסו"ס קל"ד בשם ה' מטה משה דאין לכרוע ולומר וזאת התו' כ"א כשהס"ת פתוח כנגדו ואז יאמר וזאת התורה נגד הכתב דוקא ע"כ. ואנכי לא ידעתי מדוע לא זכר ש"ר החיד"א ז"ל בברכ"י מדברי ה' אמל"י ז"ל הנ"ל כלל ותמיד הוא שמעתתיה בפומיה: סימן ח'

בש"ע או"ח סי' קמ"ג ס"ד כתב אם נמצא טעות בס"ת בשעת קריאה מוציאין ס"ת אחר ומתחילין ממקום שנמצא הטעות ומשלימים הקורים על אותם שקראו במוטעה. ואם נמצא טעות באמצע קריאת הקורא גומר קריאתו בס"ת הכשר ומברך לאחריה ואינו חוזר לברך לפניה וכ' המג"א ז"ל ממקום שנמצא הטעות ואפי' לא נודע להם הטעות עד שקראו אחר הטעות גו"ד פסוקים אפ"ה אין מתחילים אלא ממקום שפסקו דבדיעבד עלתה להם מה שקראו בס"ת הפסול ע"כ. ונר' פשוט דהגם שתפסו בלשונם ממקום שנמצא הטעות וממקום שפסקו אינו ר"ל דאם נמצא הטעות באמצע פסוק דיתחילו בס' הכשר מאמצע הפסוק וישלימו משם ואילך דזה אינו דהגע עצמך דלא נשאר מהפסוק שנמצא בו הטעות כ"א תיבה אחת או ב' תיבות היתכן לומר דיתחיל ויקרא בס' הכשר השתי תיבות או תיבה א' וישלים משם ואילך? זה אין הדעת סובלתו דלא יהיה משמעות לאותה קריאה כלל כאשר זה נודע ומפורסם לכל. א"ו הדעת נותן וגומר דיתחיל בס' הכשר מתחילת הפסוק שנמצא בו הטעות. ויש להביא ראיה לזה מדין עניית אמן דקדיש באמצע ק"ש וכיוצא דכתבו הפוס' ז"ל דאם הוצרך להפסיק לענות באמצע פסוק דשוב אח"כ צריך לחזור לתחילת הפסוק שהפסיק לענות בו כדי שלא ישתנה משמעות הקריאה ע"ע דמינה יוצא במכ"ש לנד"ז דהשתא לגבי עניית אמן שהיא הפסקה מועטת הרבה עכ"ז הצריכו לחזור אותו הפסוק כדי שלא תשתנה משמעות הקריאה דצריך שתהא ניכרת משמעות הקריאה היטב. מכ"ש וק"ו בהפסק גדול כזה דעד כדי שיתאמת להם הפיסול אם בחסירות ויתירות או בפיסול דבוק ופירוד צריך לזה הפסק וזמן מרובה ובודאי הגמור שאם יגמור בס' הכשר מהתיבה שנמצא בה הפיסול ממש ולא יחזור לתחילת הפסוק תשתנה ההבנה ומציאות יש הרבה שלא יהיה שום הבנה כלל לאותם התיבות שיקרא אח"כ לכן הדעת גומר שצריך לחזור מתחילת הפסוק שנמצא בו הטעות, ולא אתו בזה למיטעי ולומר שלא עלתה להם הקריאה בס' הפסול דזה ידוע ומפורסם לכל. וגם מטעם אחר נר' דצריך לחזור לתחילת הפסוק גם שאינו משתנה ההבנה מהא דקי"ל דכל פסוקא דלא פסקיה משה אנן לא פסקינן ליה וא"כ מאחר שנעשה כ"כ הפסק ובפרט שהוא ס"ת אחר שמוציאין לקרות בו ואם יתחילו מאמצע פסוק יהיה נראה כאילו הוא התחלת פסוק לכן פשיטא שצריך לחזור ולקרות מתחילת הפסוק שנמצא בו הטעות. וכיון דלא חזרו לקרות מתחילת הפר' בס' הכשר כ"א אותו פסוק דוקא מזה ניכר דמה שקראו כבר בס' הפסול עלתה להם הקריאה ולא אתו למיטעי כלל. ומ"ש מרן ז"ל ומתחילין ממקום שנמצא בו הטעות היא בא לאפוקי שלא לחזור ולקרות מתחילת הפר' אבל לעולם אותו הפסוק בעצמו שנמצא בו הטעות והפיסול הוא חוזר לקרותו מהתחלתו מהטעמים הנ"ל. וכל זה הוא פשוט וברור לע"ד ולא הוצרכתי להאריך ולבארו כ"א יען דראיתי לה' מוהרד"ח ז"ל בס"ה נדי"ל ח"א סי' ב' בדבריו נר' היפך מזה דכתב שם בנדונו בקריאת המפטיר ביום ראשון ש"פ נמצא פיסול דיבוק בתיבת ניחוח דיסיימו הקריאה באותו ס' הפסול כהוראת החבי"ב ז"ל בנמצא פיסול בז' אחר ג"פ דגומרין הפ' בס' הפסול ולא יברך אחריו. ואף ע"ג דהרב ז"ל דהוא בעל הוראה זו עכ"ז בנמצא פיסול בס"ב ביום שיש בו שני ס' פסק בשכנה"ג דלא סגי בקריאת ג"פ וצריך להוציא ס"ת אחר לסיים הקריאה ולברך אחריו וכ"פ בס' אמל"י והלד"א וה' בית מנוחה ז"ל וכן המנהג אפ"ה לא מלאני לבי להוציא ס"ת אחר משום פסוק אחד וחצי שנשאר מאחר דכבר גמרו כל הקריאה של יו"א ש"פ ואלו הב' פסוקים אחרונים אינם מחובת יו"א אלא משאר ימי החג שהוא כאלה תעשו ליום ז"י ופסקתי דיסיימו הקריאה באותו ס' ולא יברך אחריו והאריך שם לתת טעמים לזה ואתייא מכללא כתב עוד וז"ל עוד טעם כעיקר דאו' בהוראה זאת שהרי הסכמת הפוס' ז"ל כשנמצא פיסול בס"ת דמוציאין אחר בין לדעת הכנה"ג ז"ל כשלא קרא הז' ג"פ או שנמצא הטעות בשאר העולים ובין לדעת החולקים עליו דאפי' בז' אחר ג"פ דמוציאין אחר. אליבא דכ"ע כשקורא בס' הכשר מתחיל לקרות ממקום הטעות עד לבסוף ומברך העולה ברכה אחרונה ולא הא' ע"ע. וכיון דבס' הכשר בעי לברך רכה אחרונה ולא סגי בלא"ה וכו' א"כ בכגון נ"ד דנמצא הטעות בפסוק הסמוך לאחרון כשיוציאו ס' אחר אין ספק דאינו מתחיל לקרות כ"א ממקום הטעות ואילך