שערי עזרה קנה

אשר השיגה ידיעתי. ויען כי מציון תצא תורה הלכה וה'ן מורין וע"פ יקום דבר נשלחו דברי לעיה"ק ירושלם תובב"א אם יעלו ויראו וירצו לפני מע' הרבנים יצ"ו אשר שם ומע' ראב"ד מקודש ה"ה כמוהר"ר רפאל יצחק ישראל יצ"ו שדי נרגא בזה וכתב וז"ל ומ"ש דמה שנתן לה הבעל ונכתב ודא נדו' דהנע"ל חשיב נדו' והביא דבריהם דרבנן דחייב לשלם לה דההוא נקרא נדו' אנא דאמרי מלבד דיש מחלוקת בזה אם כתב מפני הכבוד דכן יש שכותבין בשביל יקרא וכו' ולא נתחייב כדי לשלם וציין ע"ד ה' משר"א ח"ב סי' י"ג. וגם בהסכמת מ"מ ראש"ל ה"ה כמוהר"ר רפאל מאיר פאניזיל ז"ל כתב וז"ל ואם באנו לדין דמה שנתן לה הבעל ונכתב ודא נדו' וכו' דחשיב נדו' וחייב לשלם לה כמ"ש ה' השואל נר"ו יד הדוחה נטויה לדחות דעיקר ד"ז הוא במחלוקת בין הפוס' דאי"ל דכתב זה מפני הכבוד וכו' ולא נתחייב כדי לשלם ע"כ. אלו דב"ק שבאו בגלילי כתב ידה"ק. אשר מזה אתה דן במכ"ש וק"ו לדין המורדת דבודאי דסברי מרנן כיון דאיכא פלוגתא י"ל דכתב זה מפני הכבוד דוקא ולא כדי למישקל ולמיפק וכיון שכן גדול כח המוחזק והוא ברור

עוד דן אנכי בטענת מ"ע אי בעיא לתת אמתלא לדבריה טענה מבוררת למה אינו מקובל עליה יען שאינו הולך בדרך ישר או שהוא מכלה ממונו. או אי"צ לתת אמתלא לדבריה כלל. הנה הרמב"ם ז"ל ס"ל דל"ב אמתלא וכ' ה' פרי צדיק סי' ב' דגם מרן ז"ל דהעתיק דברי הרמב"ם ולא הזכיר אמתלא ס"ל כוותיה. גם הרי"ף ז"ל לדינא דמתיבתא כן ס"ל והרשב"א במיוחסות סי' קל"ח ובח"א סי' תת"ס ותקע"ב. כן ס"ל דל"ב אמתלא. ועיין בזה בס' פוע"ץ שם דהוק"ל דברי הרשב"א שהביאם מרן בב"י דכתב דהאשה אינה נאמנת במה שאמרה עד שנכיר מתוך דבריה שהוא מאוס בעיניה וכתב מרן דזה מסכים לדברי מוהר"ם ז"ל. וה' פרי צדיק כתב דמ"ש אינה נאמנת וכו' היינו דלא די במה שאמרה מ"ע כ"א עד שנכיר מתוך דבריה שהטענה שלה היא אמת שהוא מ"ע ואינה מלומדת לומר כך אבל אה"נ דלא בעייא אמתלא למה הוא מ"ע. ומ"ש מרן בב"י ע"ד הרשב"א דזה מסכים לדברי מוהר"ם היא קודם שראה תשו' זו שהביא הג"מ זת"ד יעוש"ב. וסה"ב קודם ראותי דברי הפ"צ כן פי' אני בעוניי בדברי הרשב"א ומ"ש מרן דזה מסכים לדברי מוהר"ם היינו לומר דבעי' שלא יהיה לימוד וערמה בדבר אלא שתהיה הטענה אמת שהוא מ"ע כמ"ש מוהר"ם ז"ל דצריך שלא יהיה ערמה בדבר ושיש להחרים ע"ז. אבל אה"נ דלדעת הרשב"א אי"צ טעם ואמתלא למה הוא מ"ע אבל לדעת מוהר"ם בעי טעם ואמתלא למה הוא מ"ע. וכפי"ז אין אנחנו צריכין למ"ש הפ"צ דזהו קודם ראותו תשו' שהביא הג"מ דזהו מהדוחק לומר כן בדברי מרן וכבר הפוע"ץ ז"ל שם הק' ע"ד אלו ע"ש. ועיין עו"ש דהוק"ל ע"ד הרשב"א דבסי' תת"ס פסק כדינא דמתיבתא דנותן לה אפי' מה שנאבד ממנה ואילו במיוחסות סי' קל"ח כתב דדוקא שהם קיימים ותפסה אותם נוטלתן אבל אם נאבדו לא והוו דבריו סתראי נינהו. והוצרך לישב דברי מרן ממ"ש ע"ד הרשב"א וזה מסכים וכו' שהם היפך מ"ש מקודם וציין ע"ד הרשב"א שבסי' קל"ח ותת"ס וגם ישב הרשב"א אהדדי. והוא דאם באה האשה בטענת מ"ע והיא תפוסה בנדוניתה אי"צ טעם למה. ואם לא תפסה אותה ל"מ מהבעל ויהב"ל. ואם באה להוציא נדוניתה מהבעל וגם מה שבלה ואבד ממנה אזי צריכה לתת טעם ואמתלא לדבריה למה הוא מ"ע. דדוקא כשהיא רוצה להחזיק במה שבידה מנכסי נדו' ואינה רוצה להוציא מיד הבעל אזי אי"צ אמתלא לדבריה ואין קונסים אותה לקחת מידה אלא מה שתפסה מנדו' ל"מ מינה. והרשב"א בסי' תת"ס מיירי כשבאה להוציא נדו' מיד בעלה. אבל בסי' קל"ח מיירי שהיא תפוסה בנדו' לכן אי"צ לתת אמתלא להחזיק מה שבידה. והתשו' שהביאה מרן שצריכה לתת אמתלא מיירי בבאה להוציא נדו' מיד בעלה. ומזה הוציא לנדונו שהאשה ההיא היתה תפוסה אי"צ לתת אמתלא וזכתה בנכסי נדו' עש"ב. ותם אני ע"ד דהוא מקודם הבי"ד הרשב"א שבסי' תת"ס והכריח מדבריו דס"ל דאי"צ לתת אמתלא דאם איתא איך אפשר למרוד הרי ב"ד יראו שיש ערמה בדבר א"ו נר' דס"ל דאי"צ לתת אמתלא לדבריה ושכ"כ בסי' תקע"ב וכו' ואיך קאמר עכשיו בסוף דההיא שבסי' תת"ס מיירי שבאה להוציא נדו' מיד בעלה ושלכן היא צריכה אמתלא אתמהה ל וי"ל בדוחק דישובו הוא אליביה דמרן ז"ל דנר' דסבר דההיא שבסי' תת"ס בעיא אמתלא ע"ז הוא שמיישב דבריו דהיא מיירי בבאה להוציא וכו' גם שהוא נגד מה שהכריח בדברי הרשב"א מקודם. דעפ"י ישובו בדברי הרשב"א ז"ל ובמ"ש מרן ז"ל על דבריו יוצא דסבר מרן הב"י ז"ל בדעתו דיש הפרש בין אם היא תפוסה בנדו' דבאה להחזיק במה שבידה דל"ב אמתלא להיכא דאם באה להוציא מיד הבעל דאז בעיא אמתלא. נוכל לומר דגם מרן בש"ע סל"ה לדינא ומ"ש ותטול בלאותיה הקיימים היינו בנתנה אמתלא לדבריה דאז מוציאה מיד הבעל. אבל אם לא נתנה אמתלא אי"נ כלום מבלאותיה שהם תח"י הבעל ובזה יהיו דבריו בש"ע מוסכמים עם דבריו שבב"י במ"ש ע"ד הרשב"א ז"ל. וא"ש דברי הב"ש ז"ל דעמ"ש מרן סו"ס ע"ז ארוסה שאינה רוצה לינשא בטענת מ"ע אין אביה חייב ליתן לו מה שפסק ליתן לו בנדו'. כתב הוא ז"ל והוב"ד בבאה"ט סקל"ז הנה אם היא מבררת הטענה פשיטא דאין אביה חייב דלא גרע מנשואה דמוציאין מיד הבעל נצ"ב מכ"ש דאין חייב ליתן לו אלא צ"ל דאיירי דא"י לברור הטענה. אז בנשואה אם תפסה אי"מ מידה ותפיסת אביה ל"מ וכאן שעדין ביד אביה אין אביה חייב ליתן לו. וה"ה אם היא נשואה והנדו' ביד אביה עדין דאי"ח ליתן לו ע"ש. דלכאורה דבריו תמוהים במ"ש ע"ד מרן דאיירי דא"י לברור הטענה דאז בנשואה אם תפסה אי"מ מידה וכו' שהרי בסע"ב בנשואה בטענת מ"ע כתב מרן דתטול בלאותיה הקיימים. אכן עפ"י חילוקו הנ"ל א"ש דבנשואה בטענת מ"ע ואינה טענתה מבוררת אם תפסה אי"מ מידה ותפיסת אביה לא מהנייא ואם היא מבוררת מוציאין מיד הבעל נצ"ב. אבל בארוסה שעדין הם ביד אביה אי"ח אביה ליתן לו. וע"ש בהפוע"ץ ז"ל דהביא דברי מור"ם ז"ל דכתב וי"א דכ"ז מיירי באינה נותנת אמתלא לדבריה למה הוא מ"ע אבל בנותנת אמתלא וכו' אז דיינינן לה כדינא דמתיבתא. והח"מ והב"ש ז"ל כתבו דזה קאי עמ"ש בס"ב ע"ש. ודקדק הוא ז"ל דהיאך אפשר זה שהרי בס"ב מבואר בדברי מרן שהיא מוציאה ממנו כל בלאו' ואם אינה נותנת אמתלא אי"נ כלום אלא דוקא אם תפסה וי"ל היינו למ"ש הוא עצמו בס"ב וי"א דאף בנצ"ב אי"נ אלא דוקא אם תפסה וע"ז הגיה הכא וי"א עכ"ד. ויש ט"ס הניכר בדבריו כיעו"ש. והנה ישובו זה דקאי ע"ד מורם עצמו במ"ש בס"ב א"ש ע"ד הח"מ והב"ש דכתבו דדברי מור"ם ז"ל אלו קאי עמ"ש בס"ב. ברם מה נענה אנן לדברי הבאה"ט בשם הח"מ דכתב ע"ד מרן ז"ל עצמו כדברים האלו ומוכר"ל לחילוק הנ"ל בדברי מרן וכאמור. ונר' דהפוע"ץ ז"ל לא שלטו מאו"ע בדברי הח"מ שהמה באו ע"ד מרן ז"ל עצמו וישובו הנ"ל לא יכון ע"ד הח"מ. ובהכרח לומר כהחילוק הנ"ל בדברי מרן ז"ל

גם מוהרשד"ם ז"ל חיו"ד סי' ק"ם כתב שם דבטוענת