שערי עזרה קנד

לא שוו בשיעורייהו. ועיין שם בהפוע"ץ דלא זיכה להאשה ההיא בנדונו כ"א מכח שהיא היתה תפוסה בנכסים עש"ב. ועיין בס' חכמה ומוסר בקונט' דרך חקך בחקי הנשים אות ע"ח דכתב ראובן נשא אשה ונתן לה מוהר סך מעות וכנסה ואחכ"א מ"ע כתב הרדב"ז בסי' ר"ה שאם בא עליה כדרך כ"ה ואח"ז אמרה מ"ע אין כופין אותה לתת מוהר בתוליה שכבר הפסידה אותם ולא שייך לומר שלא נתן לה ע"מ שתצא דנהי דמועיל טענה זו למה שהוסיף לה אבל למה שנתן לה מוהר לא תועיל ט"ז שהרי נהנה ע"ש. ואנכי העבד כתבתי עליו בתשו' לאה"ע דגם למוהר תועיל ט"ז והבאתי ראיה מתשובת הגאונים ע"ש וגם הרדב"ז לא אמרה אלא שאי"מ מידה אבל אם הם בחזקת הבעל מודה שאינו חייב להחזיר. עיין אהלי יעקב סי' כ"א מ"ש בשם הרדב"ז ועיין הרדב"ז ח"א סי' תע"ח ורס"ב ושס"ד ועיין תשו' מוהריט"ץ שהניח הדבר בספק יעו"ש עכ"ד ז"ל. הרי דהרב ז"ל פליג עליו דמועיל ט"ז אף למה שהיא תפוסה ושגם הרדב"ז מודה באם הם בחזקת הבעל שאינו חייב להחזיר ושם באות מ"ב הביא מ"ש הרדב"ז בסי' רס"ב דכשלא יש לה טענה כלל כל המתנות חוזרות אפי' אותם שנתן לה הבעל בשביל שראה אותה דע"מ למישקל ולמיפק לא יה"ל ע"ש. דמהאמור נר' דמכ"ש בנ"ד דליכא טענה וגם שהבעל הוא תפוס בהם דגם הרדב"ז ז"ל מודה שאינו חייב להחזיר לה כלום. אשר מזה ת'ם אני במה שהובא בס' פוע"ץ בסי' ה' בשם ה"ה כמוהר"י ענתיבי ז"ל דכתב וז"ל והנה לדידן שאפי' מה שנותן הבעל מוקדם יוכלל בלשון הנדו' וכותבין ודא נדו' דהנע"ל וכו' הא ודאי הכל מוציאין ממנו והם שלה כנדו' והו"ל כמתנה גמורה וכו' והם נצ"ב דידה וכמ"ש הח' הפוסק וכו' וז"פ וברור אצלי דהוי נדוניתה ממש ככתוב בכתו' ודא נדו' דהנע"ל וכו' וזכתה בו ומוציאין אותי או כנגדו מיד הבעל ונותנים לה דזכתה בו מאז והוי דידה ממש וז"פ לע"ד וכמ"ש הח' הפו' נר"ו ויפה דן עכ"ל. דאחר המחי"ר הם דברים תמוהים מאחר דאף הוא ראה וידע מ"ש הפוס' ז"ל על המוקדם שנכלל בלשון הנדו' וכותבין אותו על שמה שהכניסה עמה עכ"ז לגבי המורדת לא חשיב כנכסי נדו' ממש וחלוק הוא מדין חה"ש וכנ"ל. איך פה קדוש יאמר כן ופסקיה לדינא בסכינא חריפא להעדיף כחה של אשה משל איש לומר דה"ה שלה כנדו' ומוציאין מיד הבעל אתמהא? וכבר מודעת זאת דגדול כח המוחזק לומר קי"ל ובפרט בד"ז דנרצאו כמה רבנים אשלי רברבי דהעדיפו כחו ש"ב וכנ"ל דמטע"ז מע' רבני אר"ץ ז"ל היו דנים בהמוקדם שנכלל בכלל הנדו' וכותבין ודא נדו' דהנע"ל בהמורדת אין דנים בו כדין נדוניתה ממש אלא שכל אחד יהיה עומד במה שהוא תפוס בידו וכנז"ל. ועוק"ל במאי דאזיל וסמיך ע"ד הח' הפוסק שכ"כ אחת ושתים וכמ"ש הח' הפו' נר"ו. והרואה יראה דבדבריו של הח' הפוסק לא העדיף כח האשה כ"א מחמת שהיא היתה תפוסה וגדול כח המוחזק לומר קי"ל הא לא"ה עדיף כחו של איש מדאיתתא וכאשר מבואר שם כן בדבריו באופן שדברים אלו שהועתקו בשם מוהרי"ע ז"ל לע"ד הם תמוהים ולדידי הם צ"ע

שוב אחז"ר נזדמנו לידי כתבי ידה"ק ממש של כמוהרי"ע ז"ל בספרו כ"י ושם ראיתי דבתשו' שהשיב לה' כמוהר"א דיין ז"ל לא נזכר שם כלל מענין זה של המוהר שכוללין אותו וכותבין ודא נדו' דהנע"ל וכו' כ"א שכתוב שם מענין שהיית יב"ח וגם מענין אם אינה צריכה לתת אמתלא לפי"ד הרמב"ם ומרן ז"ל. ואדרבא מצאתי ראיתי בפסק אחר בפי' שם ביבם שיש לו אשה ובנים גדולים ונשואים ועמדה אשתו מלדת מזה זמן ט"ו שנים ונפלה יבמתו לפניו והוא רוצה ליבם והיבמה אינה רוצה כ"א לחלוץ. דהאריך שם בראיות דהדין עמו ליבם ואם תמאן דין מורדת יש לה. וסיים וז"ל דהיבמה הכניסה לבעלה שני אלפים חלק ירושה מאביה דוקא והוא עשה לה סך גדול בכתו' והמנהג פה כותבים על סכום הכתו' שיתפשרו עליו בכתובות דמשק כולם כותבים ודא נדו' דהנע"ל ב' והוסיף לה א' נמצא סך הכל בין נדו' ותוס' ג' כך כותבים אפי' דהיא לא הוציאה עמה כלום כותבים על ב' שלישים היא הוציאתם לו והוא הוסיף לה שליש ג"כ זהו מנהג דמשק שנהגו מימי קדם שלא לחלק בלשון הכתובות. וא"כ יש להסתפק במורדת או בכל מקום דקי"ל דנוטלת מה שהכניסה לו אם זכתה במ"ש לה בכתו' ודא נדו' דהנע"ל הו"ל שלה ממש ומקודם נתונים לה והכניסתם היא לו קרינן ביה כמנהג העיר שהבעל נותן מוקדם לכלה או לאביה לפרנס עצמה וכל הבגדים והתכשיטין שמין אותם קודם הנישואין וכותבין דא נדו' דהנע"ל סך כו"כ והוסיף לה בתו' תוס' שליש מלבד זוזי מאתן וא"כ אלו נקראים נכסי נדוניתה. או נימא מסתברא דאדעתא דהכי לא כתב לה דהוו שלה דכ"ע ידעי לה שלא הכניסה כלום לפעמים ואפי"ה כותבים לה ודא וכו' וא"כ הכל נקרא כדין תוס' ממש ואי"נ אלא אשר הכניסה ממש מדידה או מדבית אביה ממש וזה הצד נר' יותר לע"ד מדברי הפוס' דאדעתא למיסב ולמיפק ל"כ לה. ואם היבמה גנבה והחזיקה במט' כשי' כתו' ותפסה וכו' נ"ל להוציא מהיבמה כל מה שתפסה יצא ממנה בע"כ ויהיו ביד שליש. ואם תעמוד במרדה שלא להתייבם אי מצי למיקם בסיפוקייהו לדון אותה כדין מורדת לאבד כתו' וכל המוסף בכתו' מה שלא הכניסה היא אותה ממש כדין תוס' דיינינן ליה זהו דעתי להל' עכ"ל. והפסק זה הנה הוא היה בזמן ה"ה ראש"ל כמוהר"ם סוזין ז"ל ויש ביניהם אריכות בדין אי מי"ק או מח"ה ונר' וכן מוכח שזה היה בסוף ימיו. וא"כ הרי ברור שדעתו ז"ל לפסק הלכה למנהגנו שכותבים ודא וכו' שחשיב כדין תוס' ואי"ל אלא מה שהכניסה עמה מב"א ממש דוקא. והפסק הנ"ל מועתק בכתיבת ידו ממש בספריו כ"י בשנים וג' מקומות. וא"כ בודאי מ"ש בס' פוע"ץ על שמו או שנאמר שכ"כ בתחילת ימיו ושוב בסוף ימיו חזר בו לדינא הלכה למעשה או שהיא הגהה מבחוץ והכניסוה בתוך דבריו על שמו והיא דחויה וכנ"ל

ואמת אגיד דזה ימים מקדם אנכי הצעיר נשאלתי מעי"ת בירות יע"א באיש שהיה נשוי עם אשה והיא הכניסה נדו' עמה מב"א דבר מועט והוא נתן לה בתו' נקד'י על חד עשר וכתב הכל על שמה בכתו' בלשון ודא נדו' דהנע"ל וכו'. והם כותבים בכתו' והירושה כמנהג א"י החדש המחודש הנהוג היום. והם נוהגים עפ"י ההסכמה המובאה בס' חוט המשולש סי' כ"ב. ואח"כ הבעל נלב"ע וחלי"ש ולא יש בעזבינו אפי' שיעור כדי כתובתה והאשה רצתה ליקח כל נכסי עזבונו לגבות את כתו' והיתומים שי"ל מאשתו הראשונה רוצים לחלוק בהנכסים, ובאותו פרק כתבתי בזה יען דכפי ההסכמה הנ"ל הנדו' שהכניסה עמה היא נוטלת מקודם לעצמה ושוב אח"כ חולקת בשאר הנכסים עם היתו' בשוה. א"כ מאחר שכתוב בכתו' ודא נדו' וכו' כל מה שנתן לה חשיבי כנכסים שהכניסה עמה דאמרי' דנתן לה אותם במתנה והרי הם נדוניתה ממש מאחר שכתב הכל על שמה דהיא הנע"ל וסמוכות שלי ע"ד הרדב"ז ז"ל וסי' דסברי הכי והבאתי ג"כ מ"ש בס' בני בנימין ח"א סי' ל"ה ול"ו דברי הנהו תרי אשלי רברבי להבדיל בין החיים ובין המתים מע' ראש"ל ה"ה כמוהר"ר יש"א ברכה יצ"ו וה"ה כמוהר"א אשכנזי ז"ל דסברי מרנן דדין הנקד'י כדין הנדו' שהכניסה עמה מב"א ממש ע"ש ומה שנלע"ד כתבתי כפי