שערי עזרה קנג

לזה וכיוצא בו ע"ש. והכנה"ג סי' ע"ז הגה"ט אות א' וי"ו הביא דבריו ע"ש. והן אמת דנדון המבי"ט ז"ל דבזמנו כותבין המוקדם בפירוש בתחי' ושוב אח"כ כוללין אותו עם הנדוניא שהכניסה מב"א וע"ז הוא שנשאל אי חשיב בכלל הנדוניא ודינו כדין הנדוניא ממש או מאחר שמפורש בתחי' שכתב והוסיף לה מדיליה וכו' דין תוס' י"ל. משא"כ בזמננו עכשיו הם כוללים הכל בכלל הנדוניא ואין מפרשים בפי' המוקדם בתחי'. וא"כ י"ל דלדעתו ז"ל חשיב דינו כדין הנדונייא. עכ"ז אמינא דדעתו ז"ל דגם לפי זמננו עכשיו לגבי המורדת ס"ל דלא חשיב דינו כדין הנדוניא הגם שכלול המוקדם עם מה שהכניסה מב"א ועל כולם כתוב ודא נדוניא דהנע"ל. דאם איתא דלמנהג שהיו נוהגים דוקא הוא מ"ש הז"ל כן הי"ל לבאר זה בפי' בתשו' שהוא מה"ט מאחר שכתוב בתחי' בתורת תוס' ולא למיסתם ולכתוב דלענין המוקדם יש חילוק בין אם הוא המורד לאם היא המורדת דנלע"ד דס"ל דבכל ענין לגבי המורדת בכל ענין אין דין המוקדם כדין הנדוניא ואפי' שאינו מפו' בתחי' ואפ' דטעמו הוא דבמורדת דהמניעה ממנה אמרי' בזה דמ"ש לה בכתו' בלש"ז ודא נדוניא דהנע"ל וכו' לאו להקנות לה ממש ואפי' אדעתא למשקל ולמיפק ובמרד ובמעל כ"א אמרינן דכתב לה בלש"ז לכבוד דוקא וזה הוא דוקא לגבי אם היא מורדת דהמניעה ממנה ולכן לא תטול כלום מהם גם אם הם כלולים יחד ואינם מפו' בתחי' דזיל בתר טע'. וה' פוע"ץ ז"ל חילק מנדון המבי"ט ז"ל דכותבין המוקדם בתו' תוס' לנדוננו שכותבין המוק' דהיינו המוהר בכלל הנדוניא שמכנסת לו מב"א וכותבין ודא נדוניא דהנע"ל מב"א דבזה המבי"ט ז"ל יודה ונסתייע ממ"ש בשאלה עש"ב. ואנא זעירא מה שכתבתי נלע"ד יותר דס"ל להמבי"ט ז"ל דגם למנהגנו שכלולים יחד ואינם מפורשים בתחי' אין דינם כדין הנדוניא לגבי המורדת וס"ל דאם יתברר מה שנתן הבעל מה שנתן לה מדיליה בתו' מוקדם דהיינו המוהר הם לבעל ואינם בכלל הנדוניא וגם אם היא תפוסה בהם מחזרת אותם לבעל. ובהא פליג עם הרדב"ז ז"ל דאילו לס' הרדב"ז ז"ל אם היא תפוסה במוהר שנתן לה הבעל וכבר בא עליה דנהנה אינה מחזרת לו אותם. ואם הוא תפוס בהם אי"נ מהם כלום וכפי מה שישב דבריו הפוע"ץ ז"ל וכתבנו דבריו לעיל דנר' דזהו הישוב המרווח בדברי הרדב"ז ז"ל. אבל המבי"ט ז"ל ס"ל דגם אם היא תפוסה בהם מחזרת אותם לבעל. וכפי הישוב הנ"ל בדברי הרדב"ז ז"ל יוצא דמ"ש בסי' ר"ה בדבריו שכבר הפסידה אותם וכו' הוא טעות וכצ"ל שכבר הפסיד אותם והיינו לומר שאין כופין אותה לתת מוהר בתוליה כלו' להחזיר לו המוהר שלקחה והיא תפוסה בו דכבר הפסיד אותם הוא ע"י מה שהיא תפוסה בהם וגם הפוע"ץ ז"ל העתיק כן דבריו. וזהו לאפוקי ממ"ש הערוה"ש ז"ל בהעתק דבריו שכבר הפסידה אותם ופי' הדברים כפשטן וכתב עפי"ז דס"ל דשאר המתנות אפי' שכבר הפסידה אותם ואינם בעין חייבת להחזיר ודוקא מעות שנתן לה למוהר שכבר הפסידה אותם הוו כנדוניא ואם המוהר עדין בעין מחזרת אותו וכו' והבאנו דבריו לעיל. דהגם דלפי דבריו הוו סברת הרדב"ז ז"ל וס' המבי"ט ז"ל קרובים זל"ז ולא מפשינן בפלוגתא בין שניהם. משא"כ לפי דברינו ולפי"ד הפוע"ץ ז"ל יוצא דמפשינן בפלוגתא בינייהו. מ"מ האמת יורה דרכו דכדי דלא יקשה לן דברי הרדב"ז אהדדי הישוב היותר נכון בדבריו כמ"ש הפוע"ץ ז"ל וכאשר יראה הרואה

ועיין במוהריט"ץ ז"ל סי' ר"ץ במנהג המוסתערבים דנוהגים לתת מעות לאבי הכלה ואותו הממון כותבין אותו בנדוניא שקונים מהם כלים וש"ע ומלבושים ושמים אותו בנדוניא דנסתפק אי אמרי' הרי נדוניא שמה ותטול אותן המורדת בטענת מ"ע כשאר הנדוניאות לדעת הרמב"ם ז"ל או"ד כיון דהבעל נתן לה במתנה אע"ג דנתרצה שיכתבו בתו' נדוניא אדעתא למישקל ולמיפק לא יהב לה. אע"ג דכשמתה האשה מחלקים הנדוניא הזאת ביניהם וא"כ ה"נ נימא הכי וכו' הא ליתא משום דהתם לא שייך דלא יהיב לה אדעתא למישקל ולמיפק דהא התם אינה מורדת. אבל הכא דמורדת אמרי' אדעתא למישקל ולמיפק לא יהיב לה בעלה. והביא דברי הרמב"ם פי"ד מה"א ודקדק מדבריו דהטוע' מ"ע נוטלת בלאותיה שהכניסה לו דוקא מב"א ולא ממה שנתן לה הבעל הגם שכתבם בכתו' בנדוניא ואחריותן עליו ושקיל וטרי בזה וסו"ד העלה להלכה דבמה שנתן לה הבעל נידון כס' רש"י ז"ל דאם תפסה דוקא זכתה ואם לאו הם ברשות הבעל דכדאי רש"י ז"ל וסי' לסמוך עליו בזה שהוא ספק עש"ב

ולע"ד דזהו טעמו דהמבי"ט ז"ל דכתב דהמורדת אי"נ המוקדם אפי' שהוא בידה דלענין כזה אין המוקדם כדין הנדוניא ושכן מצא למוהריב"ר ז"ל שאין המוקדם כדין הנדו' לזה. הכונה היא לומר דהגם דנדונו על עיר דמשק דנוהגים לכלול המוהר עם מה שהכניסה מב"א לכתוב ודא נדו' דהנע"ל ולענין חצי השבון נוהגין בו כשאר הנדוניאות ממש. מ"מ אין למדין מדין חה"ש לדין זה דהתם ליכא מרד משא"כ במורדת אמרי' דאדעתא למישקל ולמיפק לא יה"ל ואיהו ס"ל רבותא יותר ממוהריט"ץ ז"ל דאפי' שהוא בידה אי"נ אותו מאחר דאינו מה שהכניסה עמה ממש אלא מה שנתן לה הבעל ונכלל בנדו' כיון דהיא מורדת מוציאין מידה דלדין המורדת לא חשיב כנדו' ול"ד לדין חה"ש. והחק"ל ז"ל בחאה"ע סי' ל"ה פסק בנדו' שכתב לה איהו מדיליה ושוב מרדה וטענה מ"ע דאם לא תפסה ל"מ מיניה יעוש"ב והפוע"ץ שם שקיל וטרי בדבריו בדרך לימוד במה שדימה דינו לדינא דמתיבתא. וגם במ"ש אך מצד אחר נר' דמוציאין מידה שהרי דינא דמתיבתא אינו אלא בטוענת מ"ע בטענה מבוררת למה אינו מקובל וכו' כמ"ש מוהר"ם ושכן נקטו בפשיטות הב"ח וט"ז וב"ש וח"מ ז"ל וכל שאי"ל טענה מבוררת דייני' בה כדין הש"ס במורדת יע"ש והוק"ל עליו דמוהר"ם עצמו מודה היכא דלא נתנה אמתלא אם תפסה ל"מ מינה ע"ש

נמצא דהמוהר שנתן לה הבעל ונכלל בכלל הנדו' שהכניסה מב"א וכתוב בכתו' ודא נדו' דהנע"ל אם לא תפסה ל"מ מיניה. והגם דאיכא דס"ל דמוציאין ג"כ מידה עכ"ז היכא דהיא תפוסה בו אי"מ מידה דיכו"ל קי"ל כדסל"ה. אבל היכא דלא תפסה אי"מ מיד הבעל וכנ"ל. ונר' דה"ט דרבני אר"ץ יע"א ה"ה כמוהר"א ענתיבי ז"ל וכמוהר"ם לבטון ז"ל ושאר רבנים בעלי ההוראה אשר שם שדנו כמה פעמים עז"ה שכל אחד מהם שיחזיק בשלו אשר הוא מצוי לעת עתה. ואם נתן הבעל המוהר מעות בעין וקנתה בהם נדו' יקח בהם נדו' כמו שקנתה. וכל מה שהוציא בהוצאות חתונה ושאר דברים שאינם נמצאים לעת עתה חלפו הלכו להם כמ"ש הפוע"ץ ז"ל כל זה בתחי' סי' ד' ע"ש. דהגם דבדין חה"ש הם דנים שאפי' לקחה מאחרי הגורן שלא הכניסה עמה כלום והוא שנתן לה המוהר בתו' נדו' וכתב בכתו' ודא נדו' דהנע"ל שנותן לבית אביה חצי הנמצא וכמ"ש בס' מור ואהלות חאה"ע סי' ד' ע"ש דחשיבי הנדו' שנתן לה הבעל כאילו היא הכניסתה עמה ממש וחולקין לחצאין מ"מ לגבי המורדת הם דנים שכ"א יעמוד בשלו וכנ"ל דה"ט דבחה"ש לא יש שם מרד ולא שייך טעמא דאדעתא למישקל ולמיפק משא"כ במורדת אמרי' דאדעתא למישקל ולמיפק לא יה"ל כמ"ש מוהריט"ץ ז"ל דהחה"ש והמורדת