שערי עזרה קמח

דדבריו סתראי נינהו לדבריו שבח"א סי' ס' ובאו לכלל ישוב ע"ע. גם הרדב"ז ז"ל בסי' שכ"ט פטר מכח דברי הרשב"א וכתב דאפי' מה שנתן כבר ביד יחזיר הכל מטעם דאנוס הוא ואדעתא דהכי לא נתחייב ועיין ג"כ בדברי המבי"ט ח"א תשו' מ"ב וע"ח ועיין ג"כ בחלקת מחוקק סי' ן' סקט"ו ומ"ש עליו הב"ש וע"ע מ"ש שם בסקי"ח. באופן דרוב ככל הפוס' המפורסמים פטרו מחיוב הקנס ומהתימה על ה' משכה"ר דנעלם מעי"ק כ"ז דברי הרשב"א ז"ל והנמשכים אחריו דפטרו מהקנס מטע"ז דאנוס והלך להביא עצות מרחוק מדברי הרשב"א דסי' אלף ון' לחייבו מטעם ערב והאריך בזה והוא נודע ומפורסם בקיאותו בדברי הפוס' ראשונים ואח' ואיך בכאן בהאי דינא נעלם מעי"ק כ"ז והוא פלא

גם ראיתי בס' זכות אבות בד' ט"ל ע"ד סי' ל"א דברים תמוהים דכתב שם בראובן ששידך לאחותו הגדולה מדעתה ובלא קנין על קנס השידוכין ושוב חזרו בהם. דהאח והאם פטורים הם מהקנס כיון שלא היה קנין בדבר וכו' וכ"ש בקנס השידוכין שהוא בדרך אסמכתא דאח לאחותו לא יתחייב אלא בקנין. ועוד כיון שהיא גדולה ויכולה לעשות כרצונה הרי דבריו אינם מעלים ולא מורידין. אבל הבת כיון שהיא גדולה ועשו מדעתה ורצונה היא חייבת ואף בלא קנין דמי הבושת וכ"פ ש"ך בטח"מ סי' ר"ז סקכ"ד. עו"כ שם בציון חצי לבנה (ודעת רמ"א שם דצריך קנין ועיין באה"ט אה"ע סי' ן') ע"כ. ועיניך הרואות דלא זכר כל הפוס' הנ"ל שאפי' בקנין פטרו להאח והקרובים ושורש דבריהם הוא ראש הפסקנים הרשב"א ז"ל שפטר אפי' שהיה שם קנין ושבועה עכ"ז פטר אותם מתרתי. גם מה שחייב להבת דמי הבושת ואף בלא קנין הוא תמוה דהרי הרשב"א ז"ל פטר להבת מאחר דהיא לא ביישה וכל הפוס' נגררו אחר דבריו וכנ"ל ואיך לא זכר מכל דבריהם כלל. והיותר תימה שבציון ציין ע"ד הבאה"ט חאה"ע סי' ן' דדעת רמ"א דצריך קנין איך לא סיים לראות שם דברי רמ"א שהביא דברי הרשב"א ז"ל ומה שהביא הבאה"ט שם סקי"ח מחלוקת הפוס' בשט"ח וכו' ע"ש ודבריו צ"י

ועיין בס' משאת משה חיו"ד סי' ז' בד' מ"ג ע"ב דכתב דבלשון חיובא לא אמרי' ע"ד כן לא נדרית ממ"ש מוהרימ"ט ז"ל בח"א סי' קל"א במשדך את בתו וחייבו עצמם בק"ק זהובים כתח"ס וכו' וכיון דלא נתרצית הרי החוב במקומו אלא דבענין השבועה וכו' וקודם כל דברי מהודענא לנפשאי דאותה שכתב המבי"ט ח"א סי' פ"ה לא פליגא אמוהרימ"ט דהתם לא נתחייב בדבר שאפי' אם יבוא העיכוב מצד הבת שיהא מחויב בדבר אלא דלגרמיה הוא דקנים וכו' משא"כ בנדון מוהרימ"ט דאם לא תתרצה בתו הוא דקביל לנפשיה. ודלא כמ"ש הרב חסן ישועות שכתב בפשיטות דתשו' מוהרימ"ט חולקת לדברי אביו. ותימא עליו דאם כדבריו הו"ל מוהרימ"ט דלא כהרשב"א וכו' אכן קושטא דמילתא דבנדון הרשב"א כי חייב נפשיה אדידיה גרידא קמחייב ואהכי פטור. ברם נדון מוהרימ"ט בפי' אתמר בשטר התנאים שאם יבא העיכוב מצדו או מצד בתו שיהא החיוב קיים לכן לית דינא למפטריה זת"ד ז"ל ע"ש. ןלדידי אחהמ"ר איכא למישדי נרגא בהאי חילוקא דגם שהתנה כן עדין יש מקום לפוטרו דמיקרי אנוס בדבר דאיהו סבור דתתרצה בתו בעובדא דידיה ועוד בה עדין הוו דברי מוהרימ"ט דלא כהרשב"א שהרי כתב הרשב"א בפי' ואפי' התנה שאם תסרב שיפייסה וכו' ופשוט הוא דפי' הוא שהתנה על עצמו שיפייסה ואם לא תתפייס שהוא מחויב בחיוב הקנס שנתחייב בו ועכ"ז פטרו הרשב"א מחיוב הקנס דסבר בדעתו שתתרצה בכך כדרך כל הבנות שהם מתרצים וכו' והו"ל אנוס בדבר ופטור. וגם מוהרשד"ם ז"ל שם בסי' כ"ו כתב כן בפי' שאן שביאר המשדך זה בפי' ועכ"ז נתחייב פטור הוא מהקנס וסמך עצמו ע"ד הרשב"א הנ"ל

ומוהר"ם אלשיך ז"ל בסי' ל' כתב דאם חיוב הקנס הוא חיוב החלטי שנתחייב מתחילה חוב גמור בלי תנאי ואח"כ עושה לו הטבה למוחלו אם יעשה כו"כ שאין החוב נמחל בטענת אונס משא"כ בנדון הרשב"א וכו' ע"ש. גם הכנה"ג בחאה"ע סי' ן' הגב"י אות י"ט כ"כ בשם מוהר"א גאליקו ז"ל בתשו' כ"י ועוד הביא שם בשמו דכ' בתשו' אחרת דלא פטר הרשב"א אלא דוקא ברוצים אביה וקרוביה והיא אינה רוצה. אבל אם אינה רוצה בשביל שאביה אינה רוצה חייב לשלם. ותמה עליו דלמה לא פטרו (ט"ס וצ"ל לא חייבו) משום שהיה חיוב מוחלט כמ"ש בתשו' אחרת ע"כ. ולע"ד אין זה מן התימה דבתשו' ההיא דיש טעם פשוט וברור לחייב והטעם ההוא הוא מפורש בדברי הרשב"א בפי' דאם היא אינה רוצה בשביל שאביה אינו רוצה חייב לשלם שכ"כ הרשב"א בפי' והלב יודע אם לעקל וכו' והיינו שאם המיאון הוא מכח האב אזי חייב לשלם ולכן לא הניח הטעם הפשוט ומבואר בדברי הרשב"א וליתן טעם לחייבו מפני שהוא חיוב מוחלט שהוא נתן זה החילוק מדידיה בדברי הרשב"א ז"ל ולעולם דעדין הוא קיים בחילוקו שנתן להיכא דשייך זה החילוק דוקא דכל שהוא חיוב מוחלט דס"ל דחייב. וגם מוהרימ"ט שם בסי' קל"א חיובו בקנס מטע"ז שהוא חוב מוחלט והמחילה תלויה כשלא יהיה עיכוב מצדו או מבתו ע"ש. ומאי דתמהתי לעיל אדברי הרב מ"מ ז"ל הוא, יען דהוא לא תלה הדבר מצד המחילה של החוב שאינו נמחל וכו' כמ"ש מוהרמ"א ז"ל אלא תלה הדבר באם החיוב הוא החלטי וכו' ולכן תמיהתי היא קיימת וכנ"ל. גם הרב המגיה מוהר"י כולי ז"ל במש"ל פי"א דמכירה דין ח"י הביא חילוק זה בשם מוהר"א רוזאניס ז"ל שכ"כ בשם מוהר"ש הלוי ז"ל. גם ה' אבני מילואים בחי' על אה"ע סי' ן' סק"ו הביא דברי הח"מ ומ"ש עליו הב"ש והוא הקשה עליו ודעתו כהח"מ ז"ל יעוש"ב

והיינו דהח"מ ז"ל בסי' ן' סקט"ו כתב דלכאורה נר' דה"ד אם לא כתב בדרך חיוב וכו' אבל אם כתב בדרך חיוב כמו שנתבאר לפני זה בדברי מרן הש"ע סעיף ו' אינו נפטר מחיובו אף שהוא אנוס וכ"ז שאין מקיים התנאי אין החוב מחול. ומיהו י"ל דמ"מ אומדנא דמוכח שלא נתחייב רק ע"ד שהיה סבור שבתו לא תסרב ובגוף התשו' משמע דמטעם אומדנא פטרו. ומ"מ צריך להתישב אם זה מיקרי אומדנא דמוכח וכו' ע"ש. והב"ש ז"ל שם בסקט"ז הבי"ד וכתב דאפי' בש"ח פטור ושבסי' ע"ז הביא בשם הגמ"י כשבתו טוענת מאיס עלי אי"צ לשלם הש"ח שנתן על הנדן שיתן לחתנו וכו' וכ"ש הכא וכו' ומיהו בט"ז כתב שם כשהוא נותן ש"ח סתם כש"ח שלנו חייב ליתן וכו' ע"ש. ושם בתחילה הביא בשם תשו' הש"י דכתב דאפי' אם התחייב את גופו מ"מ פטור מקנס כיון שאינו בידו ולא יבא לידו ואונס כזה הוי אונס גמור ולא שכיח כמ"ש בתשו' רשב"א וכו' ע"ש. ועיין ג"כ בסקי"ח מ"ש בשם הש"י. נמצא דהח"מ ז"ל הגם דבתחילה פשט לה דאף בש"ח גו"ש פטור ושכ"נ מתשו' הרשב"א שוב כתב דצריך להתיישב אם זה מיקרי אומדנא דמוכח וכו' ומעשים בכל יום שמניחין ש"ח ואין מועיל לומר שהיא אינה רוצה ע"ש. אבל הש"י והב"ש ז"ל ס"ל בפשוט דאפי' בש"ח גמור פטור. גם מוהרמ"ע מפאנו ז"ל בתשו' פ"א הוב"ד בכנה"ג ס"ל דאפי' קיבל עליי בחוב גו"ש אפי"ה פטור מטעם אונס דלא הו"ל