שערי עזרה קמו

חיובא על ב' וכו' הק' הרב"ח מהא דאמרי' בבכורות גבי שני יוסף ב"ש וכו' אלמא דהיכא דליכא חיוב על הלוה ערב נמי מיפטר ע"ש ותירץ הוא ז"ל לזה דהתם ודאי לחד יב"ש הלוה וחייב לשלם אלא דלא מצי תבע מלוה משום דכל א' מצי דחי ליה והמע"ה וכיון דלא מצי תבע ליה ללוה משום האי ריעותא לערב דידיה נמי לא מצי תבע דבכה"ג קרינן ביה אין נפרעין מן הערב תחילה. אבל בנדון הרשב"א כיון דמעיקרא לא חל חיוב על השואל משום דאסמכתא היא א"כ ערב מתחייב מצד קנייתו בחפץ שנטל קנין להקנותו באותן הדמים שקצב השואל אם לא יחזיר החפץ לזמן. וזהו כונת הסמ"ע שם ואם הקצ'ר אמיץ וע"ע בסי' ק"ל סקי"ב שנראין דבריו לפום מאי דכתיבנא וע"ע להסמ"ע בסי' קכ"ו סק"ה ע"ש ועיין בס' אהבת דוד שהביא גוף התשובה מס' הבתים ע"ש בפ' י"ב ועיין בקונ' טוב עין דל"ה ע"ש עכ"ד המשכה"ר ז"ל

ובימי חרפי מקדמוני אנכי הדל ציינתי על תירוץ הרב בזה"ל עיין בס' מש"ל בפ' כ"ה מה' מלו"ל הלכה ג' ע"ש ע"כ. והנה בעתה חזרתי על המקרא בדב"ק ות'ם אני ע"ד שהרי בענין השידו' הרשב"א ז"ל בעצמו פסק היפך שבח"א סי' תשע"א כתב וז"ל ראובן שידך את בת בתו לן' שמעון וחייב עצמו לתת לו דבר ידוע ובקנס ונשבע להשלים תנאו לזמן פ' ולאח"ז עמד ושידכה וטען כי בת בתו אינה רוצה בבן שמעון. והשיב שהדין עמו לפי שזה אנוס גמור אם לא רצתה הבת להנשא לן' שמעון ומאי הו"ל למיעבד ואין לך אונס גדול מזה. ואפי' תאמר שהיה יכול לפייסה במעות ליתן ואפי' התנה שאם תסרב שיפייסנה וכדאמרי' בגיטין אטו תרקבא דדינרי בעי למיתן לה. ואל תשיבני שהיה כן מתחי' להתנות שאם תסרב הבת שיהיה פטור דלא היא דאונסא דלא שכיח הוא דכל הבנות מתרצות למי שירצה האב או הקרובים ואפי' שכיח או לא שכיח כמת או חולה לית ליה להתנויי ויש טענת אונס. ומיהו אין דברינו אלא במי שהוא כן ודאי ולא במסרב וגורם האונס והלב יודע אם לעקל אם לעקלקלות עכ"ד. ובח"ג סי' רי"א חזרה ונשנית באורך מזה. ומרן הב"י ז"ל הבי"ד בחאה"ע סי' ן' ע"ש. ומוהרשד"ם ז"ל בחאה"ע סי' כ"ו נשאל כעין זה ופטר אותו מהקנס וסמך עצמו ג"כ ע"ד הרשב"א סי' תשע"א ואפי' שכבר ביאר זה המשדך ועכ"ז נתחייב ראובן מ"מ כל זה מענין אסמכתא וכו' אבל מחמת השבועה נר' בעיני שחייב ראובן לשלם להמשדך או לפייסו עכ"פ כי רבו המחמירים קמאי ובתראי דסברי שאפי' בדיעבד אם התירו לא הותר וא"כ כל שהתירו לראובן שלא מדעת המשדך לא הוי התרה זת"ד ע"ש. ואנא זעיר'א לא ידעתי איך מוהרשד"ם ז"ל חייבו לראובן מכח השבועה לשלם או לפייס מאחר דגם בנדון הרשב"א ז"ל איכא שבועה בדבר ועכ"ז פטר אותו לפי שהוא אנוס ונר' דאפי' מצד השבועה פטר אע"ג דלא נתבאר זה בפירוש ה"ה כמבואר. ויגיד עליו ריעו במה שחזרה ונשנית אותה התשו' בח"ג סי' רי"א באורך ושם כתב בפי' זה וז"ל ועל השבועה ג"כ פטור אם הוא אנוס שהאונס פוטר גם את השבועה וזה פשיט אי"צ לכתוב לכם ראיה לרוב פשיטותו וכו' ע"ש. ואיך הוא ז"ל חייבו מצד השבועה ולא חשש מטעם זה שהוא אנוס והאונס פוטרו גם משבועה ובדברי הרשב"א שהביא הוא כתוב בה ג"כ שבועה ופטרו מטעם אנוס. אעפ"י שבעלמא דעת הרשב"א ז"ל בנשבע לתועלת חבירו וקיבל הנשבע טובת הנאה מהמשביע דאפי' בדיעבד אם התירו לו אינו מותר וכמ"ש מוהרשד"ם שם בשמו לענין השבועה מ"מ שאני הכא דהוא אנוס ופטור. ואם באנו לומר דבענין השבועה דחשיב ליה הרשב"א ז"ל דאנוס הוא מוהרשד"ם ז"ל פליג עליו בהא ולא חשיב ליה אנוס לדב"ז ולכן חייבו מצד השבועה. מלבד דהסברא נותנת דכמו דחשיב ליה אנוס לגבי ממונא ופטור כן ג"כ חשיב הוא אנוס לגבי השבועה ופטור דמ"ש. עוד בה אם איתא דפליג בהא הו"ל להרחיב הדבור בזה דהרשב"א פטר גם מהשבועה ואיהו ניהו פליג עליו מראיות המוכיחות דלא חשיב אנוס לגבי השבועה

שו"ר אח"כ להמשפ"ץ ח"א סי' א' בד' ה' ע"ב דהביא לדברי הרשב"א דסי' תשע"א ופטר ג"כ בנדונו לראובן מהחיוב וכתב דהגם דמוהרשד"ם בסי' כ"ו חייב ראובן בקנס מחמת השבועה וכו' הוא לפי שפירש לו נפתלי אם יחזור בו שמעון או בתו ונתחייב ראובן בפי' אם לא תתרצה בת שמעון או שמעון. משא"כ הכא שלא פי' בפי' רק בסתם כמו נדון של הרשב"א ז"ל ע"כ. דעתו ז"ל לחלק מנדון הרשב"א ז"ל לנדון מוהרשד"ם מאחר שפי' בפירוש לזה חייבו מכח השבועה וכנ"ל. ואנכי העבד לע"ד קשה לומר כן שהרי במוהרשד"ם שם כתב לענין הקנס דאף שביאר זה המשדך ועכ"ז נתחייב מ"מ וכו' ואילו לחיוב מחמת השבועה לא כתב שחייב מחמת שפי' בפירוש אלא מטעם אחר כיעו"ש

וראיתי שם בד' י"א בתשו' מוהרח"ש ז"ל על דבריו דכתב וז"ל ויראה במח"ר דאיכא לאקשויי דא"כ אמאי חייבו הרב מכח השבועה הא מטע"ז יש לפוטרו מהשבועה דיכו"ל אנוס אני כי חשבתי וכו' וכגון ההיא דהרשב"א דפטרו אף מהשבועה. אלא דודאי לא דמיא הא לההיא דהרשב"א ויראה דליכא ראיה משם כלל דהתם לא נתחייב לשלם אם תחזור האשה אלא לתת לו סך מעות בנישואיה והיינו כ"ז שהיא תרצה ואם לא רצתה אנוס הוא ופטור משבועתו. אבל באותו נדון של הרב שנתחייב סך מה אם לא תרצה היא או אביה ודאי שכל שחזרה בה נשאר בחיובו. וכבר הרגיש בזה הרב ז"ל אלא שכתב לבסוף דטעמא דשידוכין הוא מפני שמתבייש חבירו והכא טעם הביוש ליכא כי ראובן לא בייש לנפתלי ע"כ. וע' בס' כהו"ע סי' ס"ט

ובדף י"ו ע"ג השיב ע"ז המשפ"ץ ז"ל וז"ל יראה לע"ד דבשאלה של הרשב"א כתב שנתחייב בקנס ויראה שהיה הקנס בכולל בין על מציאות השידוך בין על חיוב הנתינה שנתחייב דמנ"ל לפלוגי ולומר דלא היה הקנס רק על חיוב הנתינה שנתחייב לתת לה ולא על ביטול השידוך דפשטן של דברים דאכולא מילתא קאי ופטרו הרשב"א ז"ל מטעם דהוי אנוס אכן לא דבר בענין השבועה שלא היה חייב בקנס מחמת השבועה וכמש"ל מתוך מ"ש הריב"ש משא"כ בנדון של מוהרשד"ם שהשבועה מפורשת בחיוב הקנס וכתבתי דטעם מנהג וטעם ביוש ליכא כמ"ש שם מוהרשד"ם וכו' וע"ע בעמוד ד' מ"ש בזה. ובד' כ"א בתשו' מוהרי"א ז"ל כתב על מה שרצה לצדד המשפ"ץ לומר דחשיב נדר טעות וכו' וכמ"ש הרשב"א דאפי' פי' שאם תמאן יפייסנה לאו כלום וכו' ובנ"ד הו"ל כמי שהתנה בפי'. וע"ש בתשובת המשפ"ץ בד' כ"ו ע"ד מה שהשיב בזה יעוש"ב

ועינא דשפיר חזי בדברי הרבנים ז"ל הניתנים למעלה יוכיח במישור דלא ראו עיניהם תשו' הרשב"א שבח"ג סי' רי"א דשם מבואר בדבריו דהקנס היה לקיום השידוכין והשבועה היא לקיום התנאים שכ"כ שם ראובן שידך בת בתו לבת שמעון וראובן ושמעון חייבו את עצמם בשטרי פסיקתא לתת זה לבת בתו כו"כ ושמעון לתת לבנו כו"כ. ועוד חייבו עצמם זל"ז לקיים השידוכין בקנס ידוע וקנו מהם בקנין בסך ידוע ולהיות אלו שטרי חוב ביד שליש עד זמן הנישואין כמנהג המקום. ועוד נשבעו