שערי עזרה קמב

נתרפאו בשעת התנאי לא אמרי' דהיא נמאסת בעיניו וכמ"ש בשי' מקו' לכתובות אבל מכל מקום יותר נכון להגיה בו עכ"ל

ואחהמ"ר לענ"ד לא ניתן ליאמר ישוב זה שהרי לישנא דתנאה אינו ע"מ שלא היה בה לכשנאמר דהתנאי הוא על העבר וכיון שנתרפאת מקודם הקי' והתנאי מקו'. כ"א דתנאו הוא שלא יהא בה מומין ואמטו להכי אנן מפרשינן כונת דבריו דהיינו שלא ישארו בה המומין וכיון שנתרפאו הרי נתקיים תנאו והוא ברור ואפשר דלכן כתב דיותר נכון להגיה בו. ועיין בספר מג"ס עשין ד' ע"ו דאף הוא היה מתכוין להגהת הב"ח והפרישה. ועיין עו"ש במ"ש מקודם דמבואר דישוב הר' אמ"ט ל"מ הוא ע"ש: סימן ה'

שאלה מעשה שהיה בראובן בחור מאר"ץ יע"א ובא לדמשק יע"א מזה זמן קרוב לט' שנים ועוסק במו"מ ובתו"ז הנז' באו ג"כ אביו ואמו ודרו בדמשק יותר משתי שנים ושוב חזרו לעירם ונשאר הבחור לבדו ועמד הבחור הנז' ושידך לבת שמעון ע"י עדים בקנין ושטר וחיוב ע"ד ח"ס ז"ל לכל החוזר בו וזמן החופה לשנה. ואחר עבור חו"ט חדשים אמר הבחור שהוא רוצה לקחת הבת לאר"ץ ולעשות החופה שם אצל זקנו שהוא א"ג ורב העיר והבת ואביה ואמה מאנו בזה. וע"ז עמדו בדין לפנינו וטען הבחור שרוצה לעשות אצל מ"ז שכן בא לו ידיעה ממנו ואח"כ הוא חוזר עם אשתו לדור כאן. והשיב לו אבי הבת שאין רצונם בזה כ"א שיהיו הנישואין בעירם אצל מיודעי וקרובי הבת לשמוח עמהם יחד בנישואיה כדרך העולם. ובפרט שכן התנה מתחילה בשעה ששלח הבחור ת"ח אחד לשדך הבת שאין רצונם כולם שתצא הבת מעיר הזאת כלל ולזה אמרנו להת"ח השליח שקודם שיעשו שידוכין יודיע להבחור את זה ואם הוא מתרצה בזה אזי נעשה שידוכין וחיובים ואם רצונו להוציא את הבת מעיר הזאת לא נעשה שידוכין. והלך הת"ח השליח והודיעו שע"ת זה עושים השי' והשיב לו הבחור שהוא אין רצונו לצאת מעיר זו כלל ואדרבא על הרוב שגם אביו ואמו רצונם לחזור ולדור כאן ובא הת"ת השדכן יצ"ו ואמר את דברי הבחור שע"ת זה הוא עושה שי' ואזי גמרנו השי' והתנאים והחיובים הכתובים בשטר אדעתא דהכי וכשכתב הת"ח את השטר והביאו ונתנו לנו ראינו שלא הזכיר בשטר מענין זה של יציאת הבת מהעיר כלל ושאלנו אותו ע"ז והיתה תשובתו דאין מהצורך יען שבעת שדברנו עמו על ענין ראו ראינו וירדנו לסו"ד שאין רצונו לצאת מזאת העיר כלל ושלי"ת אנחנו כולנו חיים ואין דבר חוצץ ואנחנו סמכנו ע"ד הת"ח השדכן יצ"ו. והבחור טען שאין לו ידיעה מכל זה כלל והאמת הוא שלא היה בדעתו לצאת מזאת העיר כלל אך עכשיו שבא לו ידיעה ממ"ז שרצונו לעשות החופה אצלו לכן הוא רוצה ללכת לאר"ץ לעשות ר"ץ להיות החופה שם וכיון שאין כחוב בשטר תנאי מזה אין מתחייב בחיוב הקנס ואדרבא הוא רוצה לקחת הקנס מהצד הב' הממאן בזה. והבאנו הת"ח השדכן והעיד כדברי שמעון ממש והבחור הכחיש וגם לא רצה לישבע ע"ז ואח"כ הבאנו עוד להעד הב' החתום בשטר ובתחילה אמר שאינו זוכר אם נאמרו דברים האלו. ושוב כשהזכירו העד הא' שבביתו ובפניו דבר עם הבחור כך וכך אזי נזכר ואמר שהן אמת שהיו דברים האלו במעמד הבחור אבל איני יודע באמיתות אם נתן דעתו הבחור ושמע לדברים אלו או לא. והעד הא' מכחיש בזה ואומר שבפי' דברנו עם הבחור מזה התנאי ושכן היתה תשובתו ועפי"ז נעשו השי' ומה שלא כתבתי תנאי זה בשטר יען שראיתי שאינו מהצורך וכנ"ל. והבחור לא הודה בכ"ז והוא עומד בדבורו ואבי הבת הביא ג"כ אנשים כשרים ונאמנים והעידו שמקודם שהיה רוצה הבחור לשדך את בתם היה ע"ת זה שלא לצאת מהעיר הזאת כלל אך מצד אחר שלא בא הדבר לידי גמירא. דמזה הוכח יוכיח שהבחור הנז' אין בפיהו נכונה ע"כ הגיעו טענותיהם. ואנן בדידן כששמענו טענותיהם רצינו בתחי' לפשר ביניהם ושני הצדדים לא נתרצו ודינא קא בעו וראו ראינו שכפי"ד הפוס' ז"ל הבחור הנז' הוא מחויב לישא אותה בעירה אצל אביה ואמה וקרוביה ואם לאו חייב ליתן הקנס וכמו שיתבאר לקמן בס"ד לכן כתבנו מעשה ב"ד בזה ונתננו ביד אבי הבת. ושוב אח"כ יצאו עוררים לומר על מה היתה סמיכתנו לחייב הבחור ועוד באו בטענה חדשה שהבחור הנז' מקודם שבא מאר"ץ מושבע ממ"ז שלא ישא אשה כ"א אצלו בעירו. מה שלא בא בפי הבחור זכר שבועה שהוא מושבע לעשות החופה באר"ץ אצל מ"ז. ואדרבא ההוא אמר בפנינו שברצונו היה לעשות הנישואין בכאן אבל בשביל שמ"ז כתב לו שרצונו לעשות הנישואין אצלו לכן הוא רוצה ללכת לאר"ץ לעשות החופה שם. לכן הוכרחנו לברר וללבן הדברים ולגשת בארשת מאיזה טעם הוא מתחייב הבחור הנז'

הנה תחילת כ"ד נר' דמילתא כדנא שהבחור דר בעיר קרוב לט"ש ועוסק במו"מ ובתוה"ז באו ג"כ אביו ואמו ודרו אצלו שתי שנים ויותר וגם אביו נתעסק במו"מ ושוב אח"כ חזרו לעירם ונשאר הבחור לבדו קרוב לד"ש ואח"כ עשה שידוכין עם הבת הנז' אשר מזה מוכח כיון שהי"ל זמן רב כזה בזאת העיר הרי הוא כאנשי העיר ממש ע"ד משרז"ל כל הדר בעיר יב"ח וכו' ואומדנא דמוכח דעשה השידוכין כדי לישא אותה כאן ולהיות נשאר עמה בעירה. ואף אם נאמר שעדיין הוא נחשב גר בארץ עכ"ז אם היה בדעתו לעשות הנישואין שם באר"ץ עליו החיוב מוטל להתנות בתחי' תנאי זה ומדלא התנה כן איהו דאפסיד אנפשיה. ומכ"ש אם האמת כן הוא שהוא מושבע ועומד שלא לעשות הנישואין כ"א אצל מ"ז באר"ץ עליו החיוב מוטל להתנות כיון דארייא דשבועה רביע עליה. ובפרט שקודם השידוכין הם התנו עמו בפי' ע"י שלוחו בהיפך שאין רצונם שתצא הבת חוצה כלל וכנז' וכפי דברי השליח סבר וקביל נר' ודאי שהדין נותן דמדלא התנה שהוא מתחייב בקנס. ומאי דלא הוזכר תנאם בשטר כבר הובא בטענתם דהשדכן הת"ח נכנס בדעתו דאין מהצורך וכו' והם סמכו על דבריו וכנ"ל

ועיין בתשו' המיוחסות להרמב"ן ז"ל סי' רע"ח במי ששידך בשבועה וקנס ובהגיע הזמן רוצה לקחת אותה שישאנה בעיר אחרת בטענה שלא קבע מקום ידוע לנישואין בפי' ושמעון טוען שאין לו להזמינה אלא בעירה ובין כך ובין כך עבר הזמן הקבוע ביניהם והוא תובע הקנס ושכנגדו הוא טוען בהיפך. כך נראים הדברים שאין לש' להוציא בתו ממקומה לינשא במקום אחר שהקפדת הכל היא זו שלא להוציא בתולת ישראל ממקומה קודם נישואין והקפדה ודאית היא זו וכענין שנז' בקי' גבי האומר לשלוחו צא וקדש לי אשה במקום פ' והלך וקי' במ"א שאינה מקו' משום דאמרה לא ניח"ל דליקדשה באותו מקום דילמא ממלו עלאי מילי. וכן בגיטין שאינו רוצה שתתבזה באותו מקום. וכ"ש שהאיש מחזר על האשה ואין האשה מחזרת על האיש כ"ש עכשיו שהכל מקפידים עד"ז בכ"מ. וסתמן של משדכי בנותיהן דעתן שישאו במקומן ואפי' היה הבעל ממקום אחר אא"כ התנו בפי' כ"ש אלו שהיו שניהם דרים במקום אחד. נמצא שמעון זה פטור