שערי עזרה קמא

די"ט שינה את טעמו דכתב וז"ל ואסר לנו את הארוסות וכו' מדרבנן שגזרו על יחוד פנויה ואף ארוסה לא התירו וכו' ועיין בהר"ן. והתיר לנו הנשואות וכו' כצ"ל ומילת את ט"ס וצריך למוחקה פי' התיר הנשואות לנו ע"י חופה וקדושין וכו' ע"ש. הרי דבארוסות לא הגיה שם תיבת את ובנשואות הגיה ולא עוד אלא דגם הביא עלה פי' רש"י והר"ן ודבריו שם היפך מ"ש בהכנה"ג. ברם מרן ז"ל בש"ע סי' ל"ד גריס ואסר לנו הארוסות. באופן מאן דגרים הכי ל"מ ומאן דגריס הכי ל"מ דכל אחת מהגרסאות יש לה עמודים גדולים גאוני עולם לסמוך עליהם. ואנן בדידן בשתיהם אנו נוהגים לומר את: סימן ג'

המקדש אשה ברשות ב"ד ובקהל ועדה ובברכת אירוסין. והנישואין הם לאח"ז אי צריך לחזור ולקדש בעת הנישואין או לא: הנה הרב"ד ז"ל בחאה"ע סי' כ"ד מסיק שם אסו"ד למעשה דבמקדש ע"י שליח אין לחזור לקדש לכתחי' משום לעז רק שאם חכם אחד חזר וקידש וכו' אינו כ"כ מהתימה. ברם במקדש ע"י עצמו נר' לחזור ולקדש דלא שייך לעז כיון דמורם ולבוש פסקו כן לכן אפי' מקדש בעצמו בברכה חוזר ומקדש בברכה בלא שם ע"ש. וכן הבי"ד הב"ע בדקצ"ז ע"ש. והי"א ז"ל בסי' ל"ד הגב"י אות ו' הביא מ"ש הרב"ד ז"ל בתוך התשו' דמי שקידש ע"י עצמו בזמן אחד ונושא בז' אחר כגון שקידש בניסן ונושא בתשרי אין לחזור ולקדש בשעת נישואין אליבא דכ"ע וכו'. גם באות ז' הביא מי שקידש ע"י שליח בעיר אחרת שצריך לחזור ולקדש בעיר המשלח בשעת נישואין ובאות ח' הביא מסקנת דברי הרב"ד במקדש ע"י שליח דאין לחזור ולקדש וכו' הנז"ל. והוא מהתימה דבזה נתן מקום לטעות למי שלומד דבריו שבאות ו' וז' לבד דיסבור שכן היא מסקנת הרב"ד ז"ל ולפי האמת שאי"כ. ולא ידעתי לאיזה צורך הביא דבריו שבתוך התשו' ובסעיפים מיוחדים והם היפך מסקנתו ולא חש לטועים. והגם דמצאנו להכנה"ג חאה"ע סי' כ"ח הגב"י אות ט"ל כתב בשם מוהרש"י ז"ל סי' כ' מי שקידש בפני יו"ד ורוב יחידי קהלו אלא שלא נמצא שם ת"ח שיש לו עול קהל וזהו נגד הסכמתם הקדומה דקידושיו ק"ג ואין בהם פיקפוק ועירעור לכן אין נכון שיחזור ויקדש משום דנפיק מיניה חורבה ע"ש. עכ"ז מוכר"ל דדוקא התם בנדונו שהם נגד הסכמתם דיש מקום לטעות ולומר דיש בקי' ההם פקפוק וערעור ואם חוזר ומקדש נפיק מיניה חורבה לאמת ערעור ההוא עז"א הרב ז"ל דהם ק"ג ואין נכון הדבר לחזור ולקדש דנפיק מיניה חורבה. משא"כ בגוונא דנ"ד דהקי' הן הנה ברשות ב"ד ובפרסום רב וליכא למיחש למידי עם שחוזר לקדש בעת החופה לא נפיק מיניה חורבה כלל דכ"ע ידעי דקי' הא' הם ק"ג בלי שום פקפוק כלל ומה שהוא חוזר ומקדש פ"ב הוא משום כדי שיהיו קידושין סמוכין לחופה כמ"ש מורם ז"ל בזה יש לו לחזור ולקדש. ונר' דזהו כונת הרב"ד ז"ל דכ' כיון שמצאנו למורם והלבוש ז"ל דפ"כ ואין מי שחולק עליהם בהדייא כוותייהו נקטי' וכו' ובודאי שהוא ז"ל ראה דברי מוהרש"י ז"ל הנ"ל וכמו שהוא ציין ע"ד באותה תשו' שם בריש דכ"א כיעו"ש ועכ"ז קאמר דאין מי שחולק על מורם והלבוש ז"ל דמוכר"ל שכן הוא כונתו ז"ל וז"פ לע"ד. וכן המנהג בעירנו דחוזר ומקדש בברכה בלי שו"מ. ויען שראיתי בס' חופת חתנים בסי' ו' אות ו' דהדברים מעורבבים הוצרכתי לכ"ז דכתוב שם וז"ל ואם עבר זמן שקידש מחמת איזה סיבה ובירך כבר בר"א בשעה שקידש י"א דחוזרין ומברכין בלא שם וכו'. ולענין לקדש פע"א כ' רמ"א דחוזר ומקדש כדי שיהיו קדושין סמוכין לברכה. אבל הכנה"ג סי' כ"ח הביא דאי"צ לקדשה ואדרבה ראוי שלא לקדש דנפיק מיניה חורבא ע"ש ובפרט לפי התקנה שבמח"ק דלא מפקעי הקי' כלל, וכן יצא לידון הי"א סי' ל"ד אות ו' מדברי הריב"ש דלכולהו טעמי נמצא מי שקידש ע"י עצמו בז' אחד ונושא בז' אחר וכו' אין לחזור ולקדש בשעת נישואין אליבא דכ"ע וכן הוא דעת הרשב"ץ עכ"ד. דכבר נתבאר דדברי הכנה"ג בשם מוהרש"י ז"ל אינו דומה לדעלמא כנ"ד ואין הנושאים שוים. גם מ"ש שכן יצא לידון הי"א מדברי הריב"ש כבר נתבאר דהי"א לאו מדידיה כ"א שהם דברי הרב"ד ז"ל. וגם לא השגיח שדברים אלו הם מה שבאו בתוך התשו' שלא כהמסקנא ומסקנת הרב"ד היא מה שהביא הי"א באות ח'. ומה שסיים שם שהורו המורים דייני העיר במעשה שאירע שלא יברכו בעת הנישואין אפי' שלא ברכו בשעת אירוסין וגם שלא לחזור ולקדש ע"ש. אנן בדידן לענין החזרת הקי' לא כן נוהגין אלא שחוזרין ומקדשי' כדברי הרב"ד ז"ל וכנז"ל: סימן ד'

הטור באה"ע סו"ס ט"ל כתב נתקדשה לו ע"מ שלא יהא בה מומין ונמצאו בה מומין ורפאן הרופא ה"ז מקודשת. והק' מרן הב"י ז"ל דאיך פסק דלא כהתו' והרא"ש ז"ל דס"ל דאינה מקו' ובס' בד"ה ישב תמיהא זו והב"ח ז"ל כתב דט"ס יש וצ"ל בו ודקדק כן מכח הלשון ודשרי ליה מריה להב"י ז"ל ובקונ' אחרון שלו נתן הכרח דאין לחלק בין לשון שאין עליה מומין ללשון שלא יהא בה מומין דאם אתה אומר באיש שהתנה כך בל' זה דאינה מקו' אם ריפאן הרופא ה"ה אם האשה התנית כך באותו ל' נמי אינה מקו'. ואם באיש שהתנה כן באותו לשון וריפאן הרופא מקו' ה"ה באשה אלא בקפי' המומין תליא וכו' וכמ"ש התוס' וכך היא דעת הרא"ש והב"י ע"כ. וכונתו מבוארת היא לע"ד דאם לא אזלינן בתר קפידת המומין אלא בתר הלשון אם אתה אומר באיש שהתנה כך בל' זה דאינה מקו' אם נתרפאת ה"ה באשה שהתנית כך בל' זה נמי אינה מקו'. ואם באיש שהתנה כך מקודשת ה"ה באשה ומדוע חילקו בין איש שהתנה לאשה א"ו בקפידת המומין תליא מילתא. ולכן באיש שהתנה אינה מקו' ובאשה שהתנית מקו' דאיתתא בכ"ד ניח"ל משא"כ באיש דקפיד וכיון שכן ליכא חילוק בין לשון שאין עליה מומין ללשון שלא יהא בה מימין אינה מקו' דקפיד ומדכר דכיר ונמאסת היא בעיניו כן נ"ל בכונת דבריו. דמזה ת"ם אני הדל במה שראיתי בס' חלקת מחוקק דהביא מ"ש הב"ח דט"ס יש בהטור וצ"ל שלא יהא בו ונסתפק בדעתו אם אמר ע"מ שלא יהיו בה מומין וכתב דהוו ק"ס וסיים ועיין בקונ' אחרון והב"ש ז"ל כתב דאף לגי' הב"ח נר' דין זה דע"מ שלא יהיו בה מומין וכו' דמקו' אמת למ"ש בכה"ג הוי נתקיים התנאי והח"מ כתב דהוו ק"ס ע"ש. דמאחר דעי"ק המה ראו דברי הב"ח בקונ"א ומבואר שם דאין לחלק בין ל' שאין עליה מומין ללשון שלא יהיו בה מומין דבכולהו אינה מקו' איך כתבו כן בדעתו ז"ל וצ"י. והי"א ז"ל הביא דברי הב"ח דכתב דט"ס בהטור וציין על הקונ"א וגם ע"ד הח"מ והב"ש ז"ל. גם הרב ארץ צבי העתיק דברי הב"ש ולא ידעתי מדוע לא העירו מזה כלל. וה' אמ"ט ז"ל הביא דהפרישה והב"ח הגיהו דצ"ל ע"מ שלא יהא בו. וכ' לקיים הגי' דכונת רבינו לומר דדוקא כשהיו עליה מומין בשעת התנאי אע"ג דנתרפאו אינה מקו'. אבל אם היו עליה מומין קודם הקי' וקודם התנאי וכבר