שערי עזרה קלח

מסתמא הם אינן מתייאשים מלוקברו ולכן לא חל עליהם אבילות ואפי' איכא סתימת הארון לא הוי כקבורה. אבל מ שמת במצור אע"ג דרוצים אח"כ לקוברו בביה"ק מ"מ כיון שאם תלכד העיר לא יקברוהו בענין אחר הו"ל כאילו נתייאשו מלקוברו וסתימת הארון הוי כקבורה. וכ"כ בס' חכמ"א כלל קמ"ח אות ז'. והמעיין בעיקר דברי הרא"ש והמרדכי בעובדא דרב"ק שהיתה העיר במצור יראה דנתנו טעם למאי דמנו זו"ל מיד אע"ג שהיה דעתם לפנותו לאחר המצור מ"מ כיון שלא פינוהו בתוך ז' מנו מסתימת גולל הראשון. אבל אם דעתו לפנותו תו"ז מונה מסתימת גולל הב'. וכ' מרן הב"י ז"ל ע"ז דסתימת הארון בההיא עובדא דרב"ק הוא כסתימת גולל וחל עליהם אבילות מיד וכ"כ רי"ו ע"כ. והיינו לומר דבגוונא ההיא דמצור דאין דעתם לפנותו תו"ז חשיבא סתימת הארון כסתימת גולל. משא"כ אם היה דעתם לפנותו תוך ז' לא חשיבא סתימת הארון כסתימת גולל אלא מונים מסתימת גולל הב'. דבהכי אתנח לן שפיר ההיא דסי' שמ"א דין תפיסת המושל דמאחר דדעתם תמיד לפנותו משם מעכשיו בכל שעה ושעה שעולה בידם לכן לא חל אבילות עליהם כ"א עד שיתייאשו לגמרי מלקוברו ותול"מ. ועיין בס' שו"ג סי' שע"ה סקי"א דכתב דהטור לא הביא ד"ז דמצור שכבר נפטר במ"ש אם מתחי' קברוהו ע"ד לפנותו וכו' ורבינו לרווחא דמילתא כתב גם את זה. ועיין ג"כ בדבריו בסי' שמ"א בההיא דתפיסת המושל מ"ש שם יעו"ש

וה' בית לחם יאודה אשכנזי ז"ל כתב בסי' שע"ה וז"ל וסתימת הארון הוי כקבורה אע"ג דכתבתי לעיל דאין אבילות חל אלא משנקבר היינו בעלמא. אבל במצור מיד שנתנו אותו בבית א' וסתמו הארון הוי כקבורה דהוי כנתייאשו לקוברו. וסיים דבמקומות שהקהלה חייבים בעד הקהל ובע"ח חותמין הביה"ח וא"י לקבור בביה"ק ועושין ארונות שלמים ומעמידין המתים במרתף עד שמסלקים הבע"ח ואח"כ קוברים בביה"ק ולפי הפי' של הש"ך ז"ל דה"ט דהוי כנתייאשו לקוברו דהאי אם תלכד העיר לא יקברו בענין אחר וזה לא שייך בנ"ד דבודאי צריכין הקהל לפצות או לסלק הבע"ח בכמה שבועות. יש לסמוך על הב"ח דכתב הטעם דהלכה כרש"י והיינו סתימת הגולל דף כיסוי של ארון ומביא ראיות ע"ז מהגאונים ומתרץ הש"ע ע"ש וכ"כ הט"ז בשם רש"י עכ"ל. ויש לעמוד ע"ד דהב"ח כתב בשם הרמב"ן דלפירש"י סתימת הארון בבית לא מיירי אלא כשסתמוהו במסמרים ע"מ שלא יפתח עוד ושכן עיקר וכנז"ל. וא"כ איך כתב דיש לסמוך על הב"ח וכו' ובהכרח שנאמר דבנדונו ג"כ סותמים הם הארון במסמרים ע"מ שלא יפתח עוד ואח"כ קוברים אותו בקבר בארץ עם הארון שמונח בו כמו שהוא וכל כי האי הו"ל לפרש בהדייא שלא יהיה העיקר חסר. וממוצא דבר אנו למדין לנ"ד דרוצים קרוביו להביאו לקוברו אצלם דאין מתחי' להתאבל עד שיקברוהו אצלם וכנז"ל

א. כתב השכנה"ג חיו"ד סי' שמ"ב הגב"י או ב' מי שנוהג ימי המשתה תחילה נ"ל דנוהג ז"י שלמים ומיום הח' והלאה ינהוג ז"י האבילות. אבל יום הז' של משתה אינו עולה לו בשביל יום ראשון של אבילות דומייא דיוט"ב דעולה לו למנין ז' דש"ה שהוא דרבנן אבל ז' ימי המשתה אם אתה אומר יום אחרון יעלה לו מה יום מיומים ומ"ש יום אחרון מיום ראשון ולכן בעינן זי"ש וסי' לדבר מלא שבוע זאת ע"כ. וה' בית עובד ד' רי"ב אות י"א הבי"ד בקיצור ע"ש. גם השו"ג ז"ל בסי' הנז' אות י"ב הבי"ד בקי' וכתב שכ"כ הרב"ד סי' קע"ו ומדלא הזכיר להכנה"ג ש"מ דאשתמיטתיה ע"כ. וזהו דברי הב"ד ז"ל דדבר פשוט הוא שאין מקצת יום הז' של משתה ככולו אלא צריך זי"ש כיון שמצינו שעשו אותם חכמים כרגל כמ"ש בפ"ק דכתובות ד"ד ומחמת זה דוחה האבילות שצריך לנהוג ימי משתה תחי' ואח"כ ימי אבילות כרגל דנוהג תחי' ימי הרגל ואחר כך ימי אבילות וכיון דהוי כרגל כשם שברגל אין אומרים מקצת היום ככולו כך בז' ימי המשתה א"א מקצת היום ככולו. ואעפ"י שז"י אבילות נמי ילפינן מחג והפכתי חגם לאבל ועפ"ז אמרי' באבל דמקצת היום ככולו ולא אמרי' שיהא דומה לחג. היינו משום דהכל הוא מדר' האבילות והמשתה וקרא אסמכתא בעלמא ובאבל תקנו שמקצת היום ככולו ובמשתה לא תקנו מדאמרו סתם שהוא כרגל. ועוד דבאבל שמצינו שאמרו בפי' מקצת היום ככולו אמרי'. במשתה דלא מצינו שאמרו מקה"כ אין לנו לומר מדעתינו ע"ש. והזכו"ל בד' ק"ע ע"א בה' אבל או"ג הבי"ד בקיצור ע"ש

ואנכי הדיוט נבער מדעת בתחי' עלה ע"ד לומר דיום הז' של ימי המשתה עולה לכאן ולכאן כמו ביוטא"ח של רגל דעולה לכאן ולכאן מאחר דדברים שבצניעה נוהג בו כן ג"כ ביום הז' של המשתה דדברים שבצניעה נוהג בו שפיר עולה לכול"כ ואמרי' ביה מקצת היום ככולו. וכ"ת דלפי"ז מהראוי היה דכל ז"י המשתה יהיו עולים לו לז"י אבילות מאחר דנוהג בהם דברים שבצניעה כמו ביוטא"ח. דע לך דקושיא זו כבר חקרוה שרים הרא"ה בשם הרמב"ן רבו ז"ל והוב"ד בס' אסיפת זקנים ריש מסכת כתובות ותי' דש"ה דאילו היו עולין לו נמצא שאינו מקיים אבילות כלל וה' דברי אמת בד' ד' סי' ב' מחיו"ד הבי"ד ע"ש. וא"כ י"ל דדוקא לגבי כל הימים של ז"י האבילות אינם עולים להם ז"י המשתה דשייך ה"ט דנמצא שאינו מקיים אבילות כלל. משא"כ לגבי יום הז' של המשתה דלא שייך טע"ז אמרי' ביה דעולה לכול"כ מאחר דנוהג בו דברים שבצניעה והוי ממש דינו כמו הרגל דכמו היכא דמת בימים הראשונים דהגם דנוהג בהם דברים שבצניעה עכ"ז אינם עולים לו לז"י אבילות מטעם דאילו היו עולים לו נמצא דאינו מקיים אבילות כלל. ולגבי יוטהא"ח אמרי' דמאחר דנוהג בו דברים שבצניעה עולה לו לכול"כ. כן ג"כ דומה לזה לגבי מי שנוהג ז"י המשתה אע"ג דנוהג בהם דברים שבצניעה אינם עולים לו לז"י אבילות דאילו היו עולים לו נמצא שאינו מקיים אבילות כלל. מ"מ לגבי יום הז' של ז"י המשתה דלא שייך טע"ז עולה לו לכול"כ. ועיין בס' עדב"י סי' בחתן שמת אביו או אם הכלה דנוהג ז"י המשתה תחי' ונוהג דברים שבצניעה ובתוך ימי המשתה אירע הרגל דכתב שהרגל מפסיק דומה למ"ש המרדכי בשם הרמ"מ היכא דשמע ש"ק ביו"ש ער"ה שהרגל מפסיקו ודקדק כן מדברי הפרישה והט"ז סי' שצ"ט סק"ד ע"ש. הנך רואה דבדבריו יש רבותא יותר מנ"ד וקאמר שהרגל מפסיק וכ"ש בנד"ז דעולה על הדעת לומר דעולה לכול"כ. והגם דה' דברי אמת ז"ל שם פליג על העדב"י ז"ל מ"מ י"ל דאפשר בנד"ז יודה

ולכאורה יש כדמות ראיה לזה מהא דפסק מרן ז"ל שם לענין ל' דאינו מונה אלא מז"י אבילות ואילך וכל ז"י החופה מותר בגיהוץ ותספורת. וכ' השו"ג ז"ל ע"ז דכ"כ הטור בשם רמב"ן בת"ה דכ"ר וז"ל והיכא דנוהג ז"י המשתה תחי' לא נקיט מנין ל' אלא מז"י אבילות ולא דמי לקוברו ברגל שעולה למנין ל' ואינו מונה ז' אלא לאחר הרגל דהתם משום דנהג מצות ל' ברגל הוא. אבל ז"י החופה מותר הוא בגיהוץ ותספורת משום מלך ביופיו תחזינה עיניך הילכך לא