שערי עזרה קלז

ז"ל בדין מי שהוא בעיר וכו' דאיהו ז"ל כתב דמלשון הש"ס והפוס' נר' דוקא כשהולך במקום שגדול הבית שם אבל בלא"ה מול"ע. אכן מתשו' הרשב"א יש לדון מדבריו דגם בכה"ג מונ"ע. ואנן בדידן מצאנו ראינו דממקום שבא הוא להיפך דנר' משם דמונל"ע וכנז"ל. וגם ה' כבוד יו"ט ז"ל כ"כ דמשטח לשון הפוס' נר' דדוקא הדבר תלוי בבא מהדרך ומ"ש על סוגיין דעלמא דלא אזלי הכי מלשונו מוכח דלא ברירא ליה מילתא טובא שהרי כתב נר' דסוגיין וכו'. וגם פוס' אחרים כתבו בזה ופסקו להחמיר וכנז"ל. מעתה לא נאמר בזה הכ"ד המקל באבל כנלע"ד

ובהיותי עסוק בד"ז אירע מעשה באחד שיש לו בת קטנה יונקת ונתקוטט האיש עם אשתו והלכה האשה לבית אביה והבת עמה ואחר שנתעכבה שם כמו יו"ד ימים מתה הבת בחצי היום וקברו את הבת והתחילה אמה להתאבל עליה והאב היה עסוק בעיר במלאכתו ולא בא לביתו כ"א עד הלילה ואז נודע לו ממיתת בתו והאם עדין היא בקטטה עם בעלה והיא יושבת בבית אביה והוא יושב בביתו ואינו בא אצלה כלל. וע"ז לשאול הגיעו אם האיש מול"ע ומתחיל ז"י מעת שהיתה לו ידיעה או מונה מעת שמתה הבת כמו אשתו. ופסקתי להם דמונל"ע מאחר דהבעל הוא גדול הבית מיקרי לגבי אשתו. וגם אינו בא מהדרך אלא הוא בעיר. וגם אינו הולך למקום שאשתו יושבת שם. והוי בדב"ז אם אמרי' לו שימנה עם אשתו כמה קולות ובפרט דמענין שהוא בעיר ואינו בא מהדרך כבר כתבתי בזה מה שנלע"ד דלא שייך לומר בזה הכ"ד המקל, באבל וכנז"ל. על כן לא מלאני לבי להקל לו ואמרתי לו שימל"ע וכן עשה מעשה

ודע דהאי כללא דהכ"ד המקל באבל. כ' בס' מחנה לויה באות ק"ב בשם מוהר"מ בר ברוך ז"ל דגם ביום א' דהוי דאורייתא אמרי' כן. גם שם בסי' צ"ג או"ד כ"כ בפי' ושכ"כ התוס' בעירובין דמ"ו ד"ה דאמר שמואל. ושכ"כ הכנה"ג חיו"ד סי' שפ"ו הגב"י אות ב' מתשו' מוהרי"ל בשם ר"י ע"ש. ובקונט' לק"ט ד"ח ע"א שבס' עדות ביאוסף הק' על הכנה"ג דלמה לו להביא מדברי מוהרי"ל וכנראה דנעלם ממנו דברי התוס' הנז' ע"ש. ואני אומר דזה אינו מהתימה שכן דרך הפוס' להביא מדברי פוסק אחרון להורות שכן פוסקים להלכה כמ"ש החיד"א ז"ל ע"ע. עו"כ שם בס' מח"ל בשם רבי' יונה ז"ל דלא נאמר כלל זה גם אחר ז"י אבלות. ושהתוס' ס"ל להיפך וסיים דזה העלם דבר מה' יד מלאכי סי' קפ"ז יעו"ש. ובס' משק ביתי סי' קמ"ט הביא דברי רי"נ ז"ל ודברי התוס' שכ"כ בשמו ותמה על ה' פרי צדיק ושוב ציין ע"ד הי"מ יעו"ש: סי' כ"ו

לענין מי שמת בעיר אחת וקרוביו שבעיר אחרת רוצים לשלוח להביאו לקוברו אצלם מאימתי יתחילו אבילותם. הנה בטור יורה דעה סי' שע"ה ס"ב כתב ומאימתי יתחילו האבילות וכו' וכ' הב"ח ז"ל דבפ' א"מ דכ"ד פליגי תנאי והלכה כר' יאושע דמשיסתם הגולל ופלוגתא דרש"י ור"ת כתוב בתוס' רפ"ק דכתובות וכו' והרמב"ן ז"ל פי' דלרש"י דוקא בסתימה גמורה שסתמו במסמרים ע"מ שלא יפתח עוד דמעתה נעשה כמונח בקבר ומונה משעת סתימה אעפ"י שלא נקבר בכוך או בקבר, אבל אם סתמו הארון בדף ולא קבעוהו במסמרים וכו' אינו מונה אלא משיסתם הקבר בנסר ובעפר שנותנין על המת או על הארון. ולר"ת והגאונים אפי' נתנוהו בארון וסתמו הכסוי במסמרים אין מונין אלא עד שינתן בכוך או בקבר. ולפי"ז צ"ל דעובדא דר' קלונימוס ז"ל במצור דשמוהו בארון ומנו לו ז' ול' אעפ"י שהיה דעתם לפנותו לאחר המצור היו תופסין פירש"י עיקר וסתמוהו במס' והניחוהו בבית המקוה ומנו לו מיד. ותמה שם על מרן בש"ע דבסעיף א' כתב מאימתי וכו' דהיינו כר"ת והגאונים כמ"ש בב"י דהכי נקטי'. ובסע"ד כתב הך עובדא דרב"ק וכו' דהיינו כרש"י. וישב דודאי פירש"י עיקר וכו' ומשמע דבכל ענין שתהיה אותה הסתימה בבית הוי סתימת הגולל אלא שהרמב"ן כתב לפירש"י דוקא כשסתמוהו במסמרים ע"מ שלא יפתח עוד וכן עיקר. ומ"ש הב"י אפי' ר"ת והגאונים דהכי נקטי' וכ"כ בש"ע אינו אלא לומר דהכי נקטי' לכתחי' שכך נהגו העולם כדי שלא יבואו לידי טעות נהגו העולם שלא למנות ז' ול' עד שסתמוהו בקבר בעפר. ובעובדא דרב"ק דלא היה אפשר לסותמו בקבר בעפר והיו חוששין שמא ימשך המצור זמן מרובה לכך מנו ז' ול' לאחר שסתמו כיסוי הארון במסמרים וכו' זת"ד עש"ב

והרב בית הלל סק"ף הק' דברי הש"ע מסי' שמ"א ס"ד דכתב מי שמת בתפיסה ולא ניתן לקבורה לא חל עליהם אנינות וגם אבילות כיון שלא נתייאשו מלקוברו. דמשמע דוקא שלא נתייאשו הא נתייאשו מונים מיד ז' ול'. ובכאן כתב אעפ"י שדעתם לקוברו בביה"ק דמשמע אף שלא נתייאשו אפי"ה חל עליהם אבילות מיד ותי' במ"ש כאן וסתימת הארון הוי כקבורה וא"כ שפיר חל עליהם מיד משום סתימת הגולל אבל בסי' שמ"א איירי דליכא סתימת הגולל ולכן דוקא נתייאשו אבל לא נתייאשו לא חל עליהם מיד ע"כ. ואחהמ"ר מדברי הרא"ש והמרדכי שהביאו בשם ר"י והוב"ד בב"י סי' שמ"א נר' דתירוץ זה אינו דשם כתב וז"ל הורה ר"י על יאודי אחד שתפסו המושל ומת בתפיסה ולא נתנו המושל לקבור דאין אנינות חלה וכו' ומ"מ לא נדמהו לנתייאשו לקוברו שיחול עליהם אבילות מעתה כמו בהרוגי ביתר דהתם נתייאשו מלקבור בכח המלכות. וכן בדביתהו דר"א בר"ש כיון שלא היה עומד לקבור חלה אבילות דסתימת הארון הוי כמו סתימת גולל. אבל בנד"ז לא נתייאשו לגמרי לקוברו והיו מקוים בישועת ה' שיערה ממרום רוח המושל לתתו לקוברו בדמים מועטים הילכך אבילות לא חיילא על, הקרובים. ואוננים לא הוו כיון דאין יכולין להתעסק וכו'. וכ"ע שם שגם הרמב"ן בת"ה כתב הוראה זו דר"י והחילוק שחילק בין אותו מעשה להרוגי ביתר אין הטעם מבואר כדברי הרא"ש והמרדכי אבל מדברי הרמב"ן הוא מתבאר שכתב וכו' ע"ש. הרי מזה נר' דהא דסתימת הארון הוי כמו סתימת גולל ה"ד במקום דנתייאשו לקוברו ולא עומד לקבור. אבל היכא דלא נתייאשו לקוברו סתימת הארון לא הוי כמו סתימת גולל. ודברי הטור בסי' שמ"א ובסי' שע"ה בשם ר"י הם בסגנון אחד. ומרן ז"ל בב"י בסי' שע"ה ציין על סי' שמ"א דנר' מזה שהם בסגנון אחד וכתב ע"ז דלענין הלכה נקטי' כדברי התוס' והרמב"ן דבתנאי נינהו. גם הב"ח בסי' שמ"א ציין על סי' שע"ה ובסי' שע"ה בס"ח כתב שאלה לרבי' האי וכו' כאן כתב מחלוקת הגאונים עם ר"י ובסי' שמ"א ס"ה כתב דברי ר"י להלכה פסוקה והכי נקטי' ע"כ

ולישוב דברי מרן ז"ל לע"ד דבדברי הש"ך ז"ל בסי' שע"ה סק"ה מתיישבים שפיר שכתב דבמצור מיד שנתנוהו בבית אחר וסתמו הארון הוי כקבורה דהוי כנתייאשו מלקוברו דאע"ג דרוצים אח"כ לקוברו בביה"ק מ"מ השתא במצור הו"ל קבורה מעלייתא לדידהו שהרי אם נלכד העיר לא יקברוהו בענין אחר ע"כ. דשנא ושנא המצור ממי שמת בתפיסה דמי שמת בתפיסה