שערי עזרה קל

שביעית ע"כ. מדבריו מוכח דבדיעבד דוקא אם לקח מהם בנו ומכר ה"ז מותר משא"כ לכתחי' שילקוט אותם אדעתא למוכרם ע"י בנו אסור. וכ"כ מוהר"י קורקוס ז"ל וזת"ד דלפי"ד הרמב"ם ז"ל אם לקח ירקות אסור למוכרם אפי' שאינו מוכרם בשוק כיון שלקחם והיינו סוחר בפי' שביעית. וגם אם לקחן אפי' לעצמו אסור למכור הרבה אפי' ע"י בנו כ"א מה שהותיר אזי אפילו הוא מותר למכור לכתחי'. ואם ליקט ירקות לעצמו ולקח בנו למכור אפי' הרבה דהיינו דל"ד מה שהותיר כ"א דטובא ג"כ שעדין לא אכל מהם מותר. והי"ד ליקטן בתחילה לעצמו אבל ללקט לכתחי' כדי שימכור בנו אסור. אבל דעת ר"ש אינו נר' כן אלא דעתו דכי כתב ר"ח ולא לסחורה היינו כשלוקט ומוכר הוא אבל אם ליקט הוא ומוכר בנו ע"י מותר ע"ש. ועיין בס' פאת השולחן ה' שביעית. וא"כ לפי"ד הרמב"ם ז"ל בנ"ד אם רוצה ללקטן כדי למוכרם ע"י בנו אסור. ברם מאחר דמקומינו הוא סוריא ומאי דשביעית נוהג בה הוא לכ"ע מדרבנן וידוע הוא דבמידי דר' במידי דפלוגתא דרבוותא אזלי' לקולא א"כ לדידן גם לכתחי' יוכל ללקט ע"מ למכור ע"י בנו כדברי התוס' והר"ש ורע"מ ז"ל ולפי"ד התוס' במאי דישבו לדברי המשנה ברישא וסיפא יש רבותא יותר דאפילו בלוקח דינא הכי דדוקא הוא אסור אבל ע"י בנו מותר

אכן עדין לבי מהסס דמודעת זאת דאנן בתריה דהרמב"ם ג"כ גררינן וכמ"ש הפוס' ז"ל ע"ע ואיהו ס"ל דלכתחי' אסור ללקט ע"מ למוכרם ע"י בנו. אבל מצאתי ראיתי בכ"י ידה"ק מאריה דאתרין עט"ר ה"ה כמוהר"ר מרדכי גלאנטי ז"ל שעלה ונסתפק בדין פירות עירנו דמשק יע"א הגדלים בגנות שבבתי ישראל או בחצרות אי נוהג בהם דין ביעור וקדושת שביעית או לא וכתב וז"ל דביעור אינו נוהג בהם מדתנן בפ"ו דשבי' ג' ארצות לז' כל שהחזיקו עולי בבל לא נאכל ולנ"ע וכל שהחזיקו בו עולי מצ' וכו' ופי' הר"ש לא נאכל לאחר ז' בלא ביעור ולא נעבד בז'. נאכל לאחר ז' לאחר ביעור אבל לא נעבד דלענין עבודה החמירו ודוקא במחובר אבל בתלוש עושין כמו בסוריא דבסמוך דאלת"ה א"כ ליתני ד' ארצות לז' דיש לסוריא דין לעצמה ע"כ. משמע דסוריא דינא כארצות שכבשו עולי מצ' ובהדיא פסק הרמב"ם בפ"ד דשמיטה לגבי ספיחי סוריא ועבר הירדן דמותרים באכילה והביאה מק"ו דלא יהיו אלו חמורים וכו' נמצא דסוריא וכבוש עולי מצ' דא ודא חדא היא ובכבוש עומ"ל קתני דנאכל ופי' הר"ש ז"ל דהיינו שנאכל לאחר הביעור. ואע"ג דהרמב"ם ז"ל פי' פי' אחר מ"מ כיון דהר"ר עובדיא ז"ל הסכים לפי' הר"ש גם מדברי התוס' דיבמות די"ו ד"ה עמון מוכח דס"ל כפי' הר"ש והוי מידי דרבנן נקטי' כוותייהו. ואכתי מספקא לי אי נוהג בהם קדושת שביעית וכמו שנסתפק ה' מש"ל בדעת הר"ש יעו"ש. ומעולם לא שמעתי שנהגו בהם קדושת ז' לא פה עירינו ולא בצובה יע"א והנח להם לישר' אם אינם נביאים הם בני נביאים ותול"מ עכ"ל. א"כ גם לנ"ד סמכינן אמקילין גם שהוא נגד ד' הרמב"ם ז"ל כיון דמידי דרבנן הוא

והוי יודע דהגם דכתבנו דיש לסמוך ע"ד המקילים דלכתחי' יוכל ללקוט ע"מ למוכרם ע"י בנו לדידן דהוי מידי דר' ואזלי' לקולא. הי"ד אם רוצה ללקוט שיעור הראוי לו לאוכלם ואינו רוצה לאוכלם הוא כ"א שרוצה למוכרם ע"י בנו אזי מותר. אבל אינו מותר ללקוט יותר מהשיעור הראוי לו ללקט כדי למוכרם ע"י בנו. דאלת"ה א"כ הוא לוקט כל הפירות כדי למוכרם ע"י בנו ובטל ממנו מצות הפקר פי' שביעית כלל. ויש מהת"ח יצ"ו שרצ"ל דמאחר דמ"ד כמוהרמ"ג ז"ל ההוא אמר דלא ראה בעירנו זו נוהגים בקדו"ש והנח להם לישר' וכו'. ומצאנו להמבי"ט ז"ל בח"ג סי' שמנה בסוה"ס דיני קדו"ש ובכללם מנה באות ט' דין שאין לעשות סחורה בפי' שביעית וכו' ע"ש. וא"כ לדידן דאין נוהגים בקדו"ש בעירנו יש היתר למכור כל הפירות העולים בחצריהם ובגנותיהם ע"י שבתחי' יאמר שהוא מפקיר כל הפי' שבאילנות הנ"ל ושוב יזכה בהם הוא שילקט אותם כולם ע"ד שימכור אותם ויסתתר בהם ע"י בנו מאחר שאין קדו"ש נוהג בינינו וכנז"ל

ואני אומר עם כי לדידי אנכי הפעוט דמה שנראה מדברי המבי"ט ז"ל דדין איסור סחורה בפירו' שביעית היא נכללת בדיני קדו"ש מכיון שמנה איסור סחורה עם דיני קדו"ש לכאורה אחהמ"ר נר' ליש דעמוד בזה דדין סחורה בפירות שביעית נפק"ל מדכתי' לאוכלה ולא לסחורה ואיסור בפ"ע הוא ככל איסורין שבתורה ואינו נכלל בכלל דיני קדו"ש. ושו"ר בהחק"ל חיו"ד ח"א סי' קמ"ג דמוכח שם בדבריו דאיסור סחורה בפי"ז היא נכללת בכלל קדו"ש עש"ב. והוא כס' המבי"ט ז"ל. מ"מ ליכא למילף מינה שיהא מותר הבעה"ב ללקט כל הפי' שבאילנות למכור אותם אפי' ע"י בנו ולהסתחר בהם. יען דהא דאסרינן בעלמא איסור סחורה בפי"ז היינו דהעני שליקט פי' שזיכתה לו התו' בהם או שהבעה"ב ליקט שיעור הראוי לו על אלו באה האזהרה שלא למוכרם ויסתתר בהם דכתיב לאוכלה ולא לסחורה דדוקא מה שהותיר מהם אחר אכילתו אזי מותר למוכרם אבל למוכרם כולם בלתי שיאכל מהם כדי שיעור אכילתו אסור וזה הדין הוא בא"י וכפי דברי המבי"ט והחק"ל ז"ל איסור סחורה זה הוא בכלל קדו"ש וכנ"ל. דמינה יוצא לדידן דאין נוהגים בקדו"ש כמ"ש ה' מוהרמ"ג ז"ל שלא ראה וכו' היינו דאם העני ליקט פי"ז או שהבעה"ב ליקט שיעור הראוי לו ורצו למוכרם כולם בלתי שיאכלו מהם כלל מותר ואי"צ כמו שהוא הדין בא"י דעד שיותיר מהאכילה אלא גם בלתי אכילה מהם כלל ויוכל הבעה"ב לכתחי' ללקט שיעור הראוי לו לאכילה אדעתא דהכי שלא לאכול מהם אלא שימכרם כולם ע"י בנו ובתו יען שאין קדו"ש נוהגת בינינו. אבל שהבעה"ב ילקט כל פירות שבאילנותיו וימכור אותם ויסתתר בהם אפי' ע"י בנו ובתו זה אינו מותר. דמעיקרא דדינא אין לו זכות בפי' כ"א כפי השיעור הראוי לו שנתנו חז"ל. ואפי' שיערים ויפקיר אותם בתחי' ושוב יזכה בהם זה אינו מועיל דבטל ממנו מצות הפקר פי"ז וכנז"ל זהו הנלע"ד

ולענין הלימוני'ס והלרנ'ג והכבא'ד שהם מין אתרוג שהם נחנטים וגדלים באילן כמו דו"ה חדשים בשנה זו ונשארים באילן וגדלים בו כמו דו"ה חדשים בשנה שניה. כבר נודע מ"ש הרמב"ם ז"ל בה' מעשר שני פ"א הלכה ה' דהאתרוג אזלינן בו בתר לקיטתו בין למעשר בין לשביעית וכו' ע"ש. ועיין בספר מרכבת המשנה אשכנזי שם בזה שהאריך בדברי רבינו והראב"ד והכ"מ ז"ל וירווח לך ואי"צ להאריך: סימן כ"ב

מענין כתיבת פרוזבול אי בעי' שיהיה בפני הדיינים ממש או לא

הנה ראיתי בכתיבת ידה"ק למוה"ר ה"ה כמוהר"ר מרדכי גאלאנטי ז"ל דכ' וז"ל עוד ראיתי לברר בפרוז' שנהגו פה לכותבו בלשון עדים שבפניהם מסר כל חוב שיש לו לב"ד שבצפת ת"ו והדיינים אינם בפניו