שערי עזרה קכט

דימנע ויקיים כבוד אמו. ולא אכחד דכפי מה שפירש בדברי הלק"ט עולה דתחילת דבריו הם נגד דברי המער"ל ז"ל דהרי בתחי' קאמר דאם אמו נשואה לאביו יניח כבוד אמו ויעסוק בכבוד אשת אביו שהוא כבוד אביו. והיינו גם דאביו לא אמר בפי' ואמו ציותה בפי' עכ"ז קאמר דיניח כבוד אמו ואילו המער"ל ז"ל העלה דבכגון זה לא ישמע לאביו ואף שהוא בקו"ע נגד רצון אביו. זה אינו מהתימה דנודע כמה רב גובריה ור"ת ורבו ראיותיו ויפה כחו לחלוק. וספרו מער"ל וגם ס' מעש"א כעת אינם תח"י לעמוד עוד על שרש הדברים

א. בש"ע חיו"ד סי' רמ"ב סל"ו האומר לחבירו איני מקבל ממך אם היית כמשה מלקין אותו משום בזיון. כתב הט"ז ז"ל כתב הב"י ונ"ל דמשו"ה אמרו בגמ' אילו אמרה יב"נ לא צייתנא ליה ולא אמרו אילו אמרה משה ע"כ ונר' שמפרש הבזיון הוא למש"ר שהוא אומר אילו אדם אחר כמותו וזה א"א שהרי כתיב ל"ק בישר' כמשה וכו' אבל יותר נר' כמ"ש הב"י שהרי מביא ראיה מה"ג. וכן ביבמות דמ"ח אילו ליהוי כיב"נ לא יהיבנא ליה ברתא ע"כ. וראיתי להחיד"א ז"ל בס' ברכ"י שם אות ל"ו דכתב ע"ד דההיא אינה משלנו מסוג זה דלמיהב ליה ברתא אפשר דמצי אמר אפי' ליהוי כמשה לא יהיבנא ליה דאין זה ביזוי. אכל נקט יב"נ משום דמש"ר בעת גדולתו פירש מן האשה ומשו"ה נקט יב"נ ולא זכר הט"ז מהסוגיא הנז' עכ"ל. ואנא עבדא אחרי התאבקי בעפ"ר אמינא דדברי הט"ז ז"ל הם נכונים וברורים והוא דבתחי' כתב ע"ד הב"י ז"ל דנר' שמפרש הבזיון הוא למש"ר כשאומר לאדם אחר שאילו הוא כמותו שהרי כתיב ל"ק כמשה ושע"ז הביא הב"י ראיה מהגמ' שאמרה אילו אמרה יב"נ ולא אמרה אילו אמרה משה. והסכים הט"ז ז"ל כהב"י ועוד הביא הוא ג"כ ראיה מהגמ' דיבמות שאמרו אילו ליהוי כיב"נ לא יהיבנא ליה ברתא ולא אמרו אילו ליהוי כמשה דהיא הוי בזיון למש"ר אם היה אומר כן דמשמע דהוא באפשרות להיות כמשה וזה א"א שהרי כתיב ול"ק כמשה. ואף שהוא אומרה בדרך גדולה אפי"ה יש בזיון במה שאומר אילו היה אדם אחר כמותו ומקישו לו ולכן אמרו כיב"נ. זהו פשוט ומבואר בכונת דברי הט"ז ז"ל ולא ידעתי שכו'ל שיח דברי החיד"א ז"ל. ובשיו"ב יו"ד עס"י הנ"ז ובפ"ע על חולין הביא דר"א הקשה עליו והשיב עליו ע"ש ולא נרגש מזה והוא תימא ועיין בס' עדב"י למוהר"י ן' סאמון ז"ל בתשו' סי' מ"ד מ"ש ע"ד הט"ז יעוש"ב

ב. עיין בס' שער אפרים סי' ע"ח ובנו שם בהגהה והגו"ר חיו"ד כלל ד' סי' ב' ופרח שושן יו"ד כלל ד' סי' א' מענין קימה מפני ת"ח סג"נ אם יש חיוב בדבר. והחיד"א ז"ל בברכ"י יו"ד סי' רמ"ד או"ב הבי"ד וכתב דיל"ד בדבריהם דהגו"ר ז"ל בסוף תשו' הביא ראיה מירוש' דפ"ג דבכורים דאמר ה' אני שקיימתי מצות זקן תחי' והרי הקב"ה קם לפני הת"ח אף שאינם מרגישים וכו'. ואינה ראיה כלל דפי' הירוש' הוא שכב"י עמד מפני אברהם אבינו כמ"ש ה' יפה מראה ע"ש. וכונת דבריו הוא לומר שכב"י עמד מפני אאע"ה והתם היה רואה להקב"ה כדכתיב וירא אליו ה' וכו' ויאמר אדני אל נא תעבור וכו' וא"כ ליכא ראיה מהתם. וראיתי לה' שורש ישי בחי' עמ"ס קידושין לד' ל"ג דכתב שהחיד"א בברכ"י הביא בשם הש"א והגו"ר דת"ח סנ"ג חייב לקום מפניו מכמה ראיות והוא ז"ל דחה אותם בשתי ידים. ותמה אני על אלין רבוותא שלא ראו האי דאביי דהוה קאים מקמיה דריו"ס דהוה סנ"ג וכו' ואף שיש לדחות בדוחק מ"מ תימא שלא זכרו אותה כלל כנר' שח"ו לא ראו אותה. והמגיה שם כתב וז"ל נר' דאיכא לאוקומי שפיר שזה היה קודם שנעשה מאו"ע וכו' ונ"ל ראיה מדאמרי' ביומא דנ"ג דרבא כי הוה מיפטר מיניה דריו"ס הוה אזיל לאחוריה וכו' אמ"ל לריו"ס היכי עביד רבא וכו' ופירש"י שהיה מאו"ע עכ"ד. ופוק חזי בס' ש"א וגו"ר דהם ז"ל הביאו ראיות אלו בעצמם והש"א ז"ל כתב דיש לדחותם ועל הראיה דאביי מכי הוה חזי לאודניה דחמרא דריו"ס וכו' כתב דיש לדחות דהלא בלא"ה לא הי"ל למיקם כ"כ מכי חזי אודניה אלא דעביד לרווחא דמילתא, ובנו המגיה שם כתב ע"ז בסוף דלפי מש"ל בשם הרב מנוח גבי ס"ת ראיה ברורה היא מאביי ומדינא עביד הכי ולא לרווחא דמילתא דהא גברא רבה וס"ת שוים אליבא דכ"ע וגבי ס"ת מחוייב לעמוד אפי' בשומע קול הנושאו. וה"ה אביי קם מקמיה דר"י מכי חזי לאודניה ע"ש. ומהתימה על הש"י והמגיה שם דתמהו על גאוני בתראי הרבנים ז"ל מבלי שים על לבם לראות הדברים בשורשם וצ"ע: סימן כ"א

בשנה זאת ש' התרל"ה נתתי לבי לדעת אם מותר לבעלי החצרות והגנות שבעי"ת דמשק יע"א. שיוצאים בחצרותיהם ובגנותיהם פירות באילנות שלהם מאליהם אי מותרים ללקט הפירות ההם ולמוכרם בשוק או"ל. ואם נאמר דהבעלים בעצמם הם אסורים ללקט ולמוכרם אם מותרים ללקטם ולתתם לבניהם ולבנותיהם למוכר' על ידם לשוק או נימא גם זה אסור. כי שמעתי דיש מי שרוצה להקל בדר"ז

הנה בשביעית פ"ז מ"ג תנן ולא יהיה לוקח ירקות שדה ומוכר בשוק. אבל הוא לוקט ובנו מוכר ע"י. לקח לעצמו והותיר מותר למוכרן. ופי' רע"מ ז"ל ולא יהיה לוקח כלו' לוקט ומוכר בשוק דנראה כסחורה אבל כשבנו מוכר ע"י פי' בשבילו אעפ"י שהוא לקטן למכרן לא מיחזי כסחורה. לקח לעצמו לאכול והותיר מותר למוכרן אפי' הוא עצמו. וכפ"י הר"ש ז"ל, מזה נר' דלכתחי' יוכל ללקט כדי לתתם לבנו למוכרם דתו לא מיחזי כסחורה דדוקא כשהוא בעצמו לוקח ומוכר אסור דמיחזי כסחורה. גם התוס' פ' בתרא דע"ז בד' ס"ב ד"ה נמצא זה פורע וכו' כ"כ בפי' דהקשו שם רישא לסיפא דרישא אסרה ליקח למכור בשוק משמע הא לוקט מותר ואפי' למכור בשוק. והדר תני לוקט ובנו מוכר ע"י הא למכור בשוק אסור. ותירצו דיש במשנה ט"ס וגרסי בשניהם לוקט. ושוב כ' דיש לישב הגי' ואשמעינן דדין לוקח ולוקט שוין דבשניהם אסור למכור בשוק ורישא תנא לוקח וה"ה לוקט וסיפא לוקט וה"ה לוקח ע"כ. ובדבריהם בישוב הגירסא יוצא דגם לוקח בנו מוכר ע"י דדוקא הוא אסור. נמצא דסרכין תלתא התוספות והר"ש והרע"מ ז"ל דיוכל הבעה"ב לכתחי' ללקט הפי' ולשולחם ע"י בנו ובתו למוכרם ואפי' דאדעתא דהכי ליקטן מתחי' כדי לשולחם למוכרם. דאילו ליקטן מתחי' כדי לאוכלן והותיר אזי אפי' הוא בעצמו מותר למוכרם. האמנם הרמב"ם ז"ל בפי' המשנה כתב וז"ל ומ"ש ובנו מוכר ע"י הוא שאם יקח הבן ממה שאסף אביו ומכרו אין עליו חובה בזה אבל המעות ההם הם דמי שביעית ע"כ. גם בחיבורו פ"ו מה"ש ה"ב כתב לא יהיה לוקח ירקות שדה ומוכר וכו' לקח ירקות לאכול והותיר מותר למכור המותר והדמים שביעית. וכן אם לקט ירקות לעצמו ולקח מהן בנו או ן' בתו ומוכר ה"ז מותר והדמים דמי