שערי עזרה קכז

תלכי לב"ז ש"א מדבריו בחי' נדרים בפ' אין בין המודר גבי ההיא דנכסי אלו מבואר דדעתו כדעת הר"ן דתפסי' לשון אחרון ועיקר ותי' דשמא נאמר דלב"ז שהוא ש"א דכתב הרשב"א לאו דוקא ואשגרת לישן הוא אלא מיירי באומר שלא תלכי לב"א זה ע"כ. ולע"ד דדוחק לומר כן מאחר דהוא ז"ל הוק"ל על לשון הש"ס והוצרך לתקן הלשון דלאו דוקא וכו' ואיהו יתפוס ג"כ לישנא דלאו דוקא ואשגרת לישן. ומה גם דבדף פ"ג כתב ג"כ שם זה הלשון בעצמו ודוחק עצום הוא לומר דבשני המקומות הוא אשגרת לישן ול"ד. ובלא"ה קשה על הר"ן דתפס לשון זה ומה שיתורץ ע"ד הר"ן יתורץ ע"ד הרשב"א ז"ל

עוד ראיתי להמש"ל ז"ל בה"ג פ"ח ה"י עמ"ש הרמב"ם ז"ל הז"ג ע"מ שלא תשתי יין כל ימי חייכי אי"ג, כתב דהיא מימרא דרבא בפ"ה וה"ט דכל ימיה אגידא ביה. ונר' דה"ה במתנה בקיום מעשה כגון האומר הז"ג ע"מ שתדורי בב"ז לעו' דאי"ג משום דכל ימיה אגידא ביה ע"כ. ולי הדל י"ל בזה דאדרבא במתנה בקיום עשה אתי במכ"ש דאי"ג די"ל דאפי' התנה לזמן איכא חששא שמא תאנס ולא תוכל לקיים ונמצא גט בטל ובניה ממזרים וחששא קרובה היא. ועיין בחי' הרשב"א לגיטין עדפ"ג בד"ה בכולהו תנאי דעלמא וכו' דמבואר שם בדבריו דלא כהמש"ל ז"ל ע"ש: סימן י"ט

מנודה אם אשתו ובניו וב"ב מותרין לישב עמו או לא

הנה הטור ביו"ד סי' של"ד כתב וזה דין המנודה והמאורר אין אוכלין ושותין עמו ואין יושבין בד"א חוץ מאשתו ובניו ובני ביתו שמותרין לישב עמו. וכ' מרן בב"י שכ"כ הרא"ש בשם הראב"ד ז"ל ממעשה דהורקנוס בנו שהיה משמשו וחולץ תפיליו. ועוד מדאיבעיא לן במנודה מהו בת"ה אלמא אשתי מותר בד"א והטעם שכן דעת המנדים שלא למנוע ממנו תשמיש בני ביתו וכו' והר"ן בפ"ק דנדרים כתב דמההיא כי מחייב בר ב"ר שמתא משמת נפשיה וכו' שרי לנפשיה משמע דמנודה אפי' בני ביתו נוהגין בו. ומיהו הראב"ד כתב דאשתו אינה חייבת לנהוג בו נידוי דאשתו כגופו ודייק לה מדאבע"ל מנודה מהו בת"ה וכו' ואפשר לדחות ראיה זו דאף את"ל דאשתו חייבת לנהוג בו נידוי משכח"ל במנודה לעיר אחרת שאינו מנודה לעירו וכו' וכ"כ בתשו' להרמב"ן סי' רס"ו דנר' דאשתו ובניו צריכין לנהוג בו נידוי. ובתשו' הרשב"א מצאתי דאשתו מותרת מכח אותה ראיה דמנודה מהו בת"ה ושאר קרובים אסורים מההיא דמר זוטרא. וכב"ה כתב דלענין הלכה כיון דפלוגתא דרבוותא היא נקטי' בה לקולא דהא ספיקא דרבנן היא עכ"ל. ואנכי עבדו בתר דלחיכנא עפ"ר הוק"ל בדבריו דנר' שמביא תשו' הרמב"ן ותשו' הרשב"א דפליגי אהדדי דבתשו' הרשב"א אסר לשאר קרובים והתיר לאשתו ובתשו' הרמב"ן אסר לכל. ותשו' הרשב"א הלזו היא בח"ד סי' רט"ז וז"ל אמרת שמצאת בס' המצות להר"מ מקוצי ז"ל שאין הנידוי חל על הקרובים וכו' תשו' אנו בדקנו בס' המצות לה' ז"ל ולא מצאנו לו כן ואולי אחרים כ"כ בספרו ומ"מ אני אומר כי מי שכ"כ למדה מדאבע"ל מהו בת"ה וכו' ומכאן למדה גם הראב"ד ז"ל שאין אשתו נוהגת נידוי בו. ולשאר קרובים משמע שהוא אסור מההיא דמ"ז וכו' ע"כ. ותשו' הרמב"ן הנ"ל היא במיוחסות להרמב"ן סי' רס"ו. וכבר נודע דהמיוחסות להרמב"ן הם להרשב"א וכמו שכן העיד בנו מרן ז"ל בעצמו בהק' לב"י. וכיון שכן מצאה הקפידה מקום לנוח איך אפשר דדבריו שבתשו' ח"ד יהיו סותרים לדבריו שבמיוחסות הנ"ל ולפי קו"ד בהכרח שנאמר דדבריו שבתשו' ח"ד הם אליבא דמאן דס"ל דאשתו מותרת קאמר דראיתו היא מההיא דאבע"ל וכו' וזהו דדייק בלשונו וכתב ואולי מי שכ"כ למדה וכו' ולעולם דאיהו ז"ל ס"ל כמ"ש בתשו' המיוחסות דבין אשתו ובין שאר קרובים חייבים לנהוג בו נידוי. והגם דלפי"ז עדין ק"ק דלא הו"ל לסיים בדבריו ולשאר קרובים משמע שהוא אסור מההיא דמ"ז וכו' דנראה מזה שהוא מדבר לדין כפי סברתו דאילו כפי ס' מי שכ"כ ליכא הפרש בין אשתו לשאר קרובים דבכולהו ס"ל לא חל הנידוי עליהם. מ"מ חובה עלינו לסבול מהדוחק מעט כדי דלא ליהוו דבריו סתראי נינהו ולומר דכונתו היא דאף לפי סברתם ליכא ראיה לדבריהם כ"א לגבי אשתו מההיא דאבע"ל אבל לשאר ליכא ראיה ומשמע שהוא אסור וכו'. אבל מה שנר' מדברי מרן ב"י ז"ל שמביא שתיהם דפליגי אהדדי קשה לע"ד. ואם נאמר דכונתו היא כמ"ש אנן בכונת דבריו שהם סובבים על הסברא שהובאה בדברי הרשב"א הלא הוא אין מדרכו לקצר בלשונו וגם כאן היל"ל כן ובתשו' הרשב"א הביא דאיכא דס"ל דאשתו והקרובים לא חל הנידוי עליהם וכ' עליהם דאפשר דלמדו כן דאשתו מותרת מדאבע"ל אבל ליכא למילף לשאר הקרובים והם אסורים מההיא דמ"ז. ועיין בשו"ג סק"ט דמשטח לשונו שם מוכח דמבין כדברי מרן הב"י ז"ל דהם פליגי הרמב"ן והרשב"א באשתו וכו' ובבניו ושאר קרובים מודים. והמיוחסות אינם להרשב"א מדלא העיר דהו"ל דברי הרשב"א סתראי נינהו. וכבר כתב החיד"א ז"ל דרבים ועצומים שגו בזה ע"ע

והשו"ג ז"ל שם תמה ע"ד מרן ז"ל בש"ע דהשמיט בני ביתו וכו' ושוב כתב דהשמטת סופר היא ע"ש. והגם דזהו מהדוחק לומר כן והא ראיה דמורם ז"ל הגיה בהגהה וז"ל וי"א אף בני ביתו שרי ויש להקל ע"כ. דנראה מזה דלשון מרן הוא בדיוק מ"מ מאחר דמידי דרבנן הוא ובפלוגתא מתנייא הו"ל סד"ר ונקטי' בה לקולא וכמו שכ"כ מרן בב"ה

ומדברי מרן ז"ל בב"ה הנ"ל יש להוכיח ג"כ דלא ס"ל כס' הרא"ם ז"ל דס"ל דכי אמרי' סד"ר לקולא וס"ס בדאו' לקולא הי"ד בדיעבד אבל לכתחילה לא. שהרי הכא קאמר כיון דפלוגתא דרבוואתא והיא סד"ר אזלי' להקל דמשמע מזה דס"ל דסד"ר לקולא ואפי' לכתחי'. ועיין בס' נחב"כ ח"א חיו"ד סי' ד' ד"ל מ"ש בזה ע"ד הרא"ם ז"ל ובח"ב חאה"ע סי' י"ט דק"ז כתב כבר הסכימו רוב האח' ז"ל להתיר בס"ס לכתחי' אפי' בפלוגתא דרבוותא ולא חשו לסברת הסוברים דאין להתיר ערוה בס"ס וגם לא חשו לס' הרא"ם דאין להתיר בס"ס לכתחי' כידוע וכו' ע"ש. ובס' חוקי חיים דקמ"ז הביא שם מאי דהקשו על הרא"ם וישב אותם והוא ז"ל מדיליה הקשה עליו והצ"ע ע"ש. וה' אשדות הפסגה חאה"ע סי' א' הביא כמה להקת הפוסקים דס"ל להתיר בס"ס לכתחילה אפיילו בפלוגתא דרבוותא ושאני ההיא דהרא"ם דהתם לא הוי ס"ס המתהפך יעו"ש. וכן כתב בד' מ"ט ע"א בשם ה' כ"ש אה"ע סי' כ"ה וכ"כ ה' פ"מ ח"א סי' כ' דבס"ס המתהפך כ"ע מודו דעבדינן מעשה לכתחי' וכו' וכבר נתפשט המנהג מהרבנים שקדמו ואשר הם חיים עדנה להתיר בס"ס אפילו בפלוגתא דרבוותא וכן עושים מעשים בכל יום ע"ש. ועיין בס' נדי"ל ח"א סי' ע"ה בד' קל"ה ע"א בדבור המתחיל אלא וכו' שהאריך שם בפרט זה אי מתירינן בס"ס אפי' לכתחילה ע"ש

ואנכי בעוניי הקשיתי לשאול בתינוק שנולד ביה"ש שחל יום ט' שהוא ספק ח' ביו"ט שני ש"ג דמרן