שערי עזרה קכה

בחי' לגטין ע"ד כ"א דכתב וזה נר' יותר וכו' דבפ' המגרש כתב להיפך. וכ' דאפשר לתרץ דמ"ש הרשב"א וזה נר' יותר לאו אתי' ב' שכתוב שם קאי אלא אדלעיל קאי שכתב דלאו דוקא נקט לש"ז אלא הכא באומ"ל שלא תלכי לב"ז ש"א לעולם עז"א דזה נר' יותר לפרש דלישנא לאו דוקא ודלא כהרמב"ם ז"ל דתפס לישנא דוקא וז"ש הרשב"א וכנ"ר מהתוס' וכו' דכאן בפ' המגרש הוכיח הרשב"א מהתו' דלא כהרמב"ם ז"ל עכ"ד. ואחהמ"ר דברים אלו לא ניתנו ליאמר בהבנת דברי הרשב"א כ"א שהוא כונתו על תי' הב' שתי' לקושית נפל וכו' כיון דשם בתחי' עדין לא הביא לדברי הרמב"ם כלל כ"א לבסוף שהביאם וכ' דבפ' המגרש נאריך בו בס"ד במה שיש עליו מן הקושיא א"כ מוכח לכל ישר הולך דמ"ש הרשב"א בתחי' וזה נר' יותר הוא אתי' ב' קאי. ואני בעניותי כבר כתבתי לעיל מה שנראה לי לישב בדוחק בזה וכנז"ל

והר"ן ז"ל בחי' עמ"ס גיטין בפ' המביא הביא קושית התוס' ותירוצם והוא מתרץ לזה דאמר לב"ז שהוא ש"א ושוב מקשה ע"ז ג"כ דאכתי אפשר דהוי כריתות דאפשר שיפול ותי' לזה כמו שתי' הרשב"א בתי' הב' דשאני שכירות מנדרים וכו' וכמ"ש הריטב"א ג"כ. וכצ"ל בדבריו שיש בהם חיסור לשון ובלא"ה אין להם מובן כיעו"ש. וכנ"ר מדבריו על דפ"ג דכתב שם וז"ל ע"מ וכו' איז"כ פי' כגון דאמר לב"ז שהוא ש"א שהיא אסורה בו לעולם דאי לב"א סתמא קאמר הז"כ כיון דאם מת אביה מותרת בו כדאי' בנדרים וכבר כתבתי זה למעלה ע"כ. ברם מה שק"ל במ"ש בחי' עמ"ס נדרים דמ"ז וז"ל והוי יודע דכי היכי דב"ז חמור מביתך לענין מכרן לאחר ה"נ ביתך חמור מב"ז לענין נפילה דאי אמר ביתך שאני נכנס ונפל ובנאו אסור ליכנס בו דכל שהוא ביתך משמע. ואי אמר ב"ז ונפל אעפ"י שחזר ובנאו מותר בו דכיון דנפל אזד"ל ואי אמר ביתך זה משום זה אתה תופסו בין לחומרא דמכירה בין לקולא דנפילה והכי איתא בירוש' ביתך זה וכו' ומסתברא דכי אמרי' בביתך שאני נכנס דאי נפל ובני ליה אסור לאו דוקא נפל ובני ליה במקומו דה"ה אם שינהו במקום אחר אסור כל שהוא ביתך קאמר וכו' ע"ש. הרי דבחלוקת ב"ז דבריו סתראי נינהו דבחי' גיטין כתב דלענין נדרים אפי' קרקע נאסרת. ואילו בחי' נדרים כתב דאי אמר ב"ז ונפל אעפ"י שחזר ובנאו מותר בו דכיון דנפל אזד"ל ולי צ"ע. גם בדבריו שעל הרי"ף ז"ל יש לעמוד דבגיטין פ"ט תי' לקושית אם מת וכו' כתב אפי"ה בבית אביה שנאסרה לא תהא מותרת לעולם דלאחר מיתת אביה לאו בית אביה הוא וכו' ואחרים דוחין דלב"א ל"ד אלא שאמ"ל לב"ז שהוא ש"א שהיא אסורה בו אפילו אם מת או מכרו לאחר כדאיתא התם. ובתוס' תי' וכו' ולבי מפקפק בזה אמאי לא הוו כל יוצאי יריכו נמי ככל ימי חיי"פ דהא אפשר דמיתו כולהו והתי' הראשון הוא עיקר עכ"ד. דמ"ש כאן בשם אחרים דוחין וכו' איהו בעצמו בחי' גיטין עדפ"ג כ"כ בפי' בפשיטות מסברא דנפשיה ואילו בכאן הסכים דהתי' הראשון עיקר. ומאי דפקפק ע"ד התוס' כבר הרשב"א בחי' גיטין הקשה כן עליהם. והרמב"ן ז"ל בחי' לגיטין ע"ד כ"א תי' לקושית אם מת או מכר כגון דאמר לב"ז שהוא ש"א או שאמר בפי' לא תכנסי לבית שבמקום פ' שהוא היום ש"א אלא דלא חש לפרשה הכא ע"כ. ולא הוק"ל קושית אם נפל דנתקשו בה הרשב"א והריטב"א והר"ן ז"ל אולי דס"ל דגם זאת היא באופן דאמר בלשון דגם אם נפל היא אסורה בו ולא כתב זה בפי' שסמך על דבריו הראשונים שאמר דלא חש לפרשה הכא

וראיתי בהמש"ל בפ"ח מה' גירושין הי"א בתי' לקו' התוס' דמ"מ אם חזר וקנאה אסור בה וא"כ לא חשיב כריתות דתנאי שהוא באפשרות שיחזור התנאי למקומו אף שעכשיו אי"כ תנאי מ"מ לא חשיב כריתות בזה ניחא קושית נפילת הבית והוי כריתות. וסיים וז"ל ואע"ג דכתב הר"ן ז"ל דביתך חמור מב"ז לענין נפילה כמ"ש בפ' השות' הי"ד היכא דחזר ובנאו דבב"ז מותר משום דפ"ח באו לכאן ובביתך אסור דכל שהוא ביתך קאמר. אבל פשיטא דאם לא בנאו אינו אסור ליכנס בקרקע דהא בית קאמר ולא קרקע וכו' א"ו דאף אם נפל עדין אפשר שיחזור וכו' ע"ש. הנה מ"ש בדעת הר"ן ז"ל דפשיטא דאם לא בנאו אינו אסור ליכנס בקרקע וכו' הר"ן ז"ל בעצמו כתב בחי' גיטין בפ' המביא תנין דלענין נדרים אפי' קרקע נאסרת וכמש"ל. ומעתה מה שהאריך עוד בקושית נפל והצ"ע ל"ק ול"מ דכבר הר"ן ז"ל בעצמו הוק"ל קושיא זו בעצמה ותי' וכנ"ל. גם מ"ש עו"ש דתי' ב' של הרשב"א לא ניתן ליאמר אליבא דהר"ן דהרי בפי' כתב דבאומר ב"ז ונפל דמותר. ודוקא תי' הא' של הרשב"א דלנפילה לא חיישי' דלא שכיחא וגם ע"ז הוק"ל והניח בצ"ע ועו"כ דד"ז של הרשב"א דכתב דאף באומר ב"ז אם נפל אסור הוא דין מחודש לא ראיתי לשום אחד מהראשונים שיאמר כן וכו' והק' עוד דמדברי הרשב"א נראה דאם נפל אף שלא חזר ובנאו אסור ליכנס בו דזה תימה דהא לא אסר עליו קרקע כ"א בית וכו' עש"ב. כבר נתבאר והבאתי לעיל דהריטב"א והר"ן ז"ל קיימי בשי' זו כדברי הרשב"א ז"ל ברם הוק"ל דדברי הר"ן הם סתראי ממקום למקום וכנז"ל. ומה שתמה המש"ל ע"ד הרשב"א ז"ל דכתב כמו שאנו עתידין לכתוב בפ' המגרש ושם כתב להיפך. גם אנכי הדל הוק"ל זה וכתבתי לעיל לישב לזה ע"צ הדוחק דמאחר דלענין דינא ליכא נפקותא דלשני התי' גם אם נפל אינה מגורשת וכו' א"כ תו ליכא קפידא בזה וכמש"ל

והרב גבול יאודה על גיטין דברי הר"ן בחי' ומפרש דבריו בקושיא ותי' על התוס' היא כפשוטה דקאמר ביתך וכו' וגם הק' עליו דדבריו סתראי וכו' וכתב דאע"ג דהתם לא אמרה הר"ן אלא באומר ב"ז ואילו הכא איירי באומר ביתך מ"מ אי אמרת דבביתך אפי' הקרקע נאסרת אף כי אמר ב"ז מאי הוי הא הו"ל כאומר קרקע זו וכי נפל מאי הוי ונסתייע מדברי הרשב"א בחי' דבאיסור אפי' כניסת קרקע אסר עליה ואסיר אפי' באומר ב"ז והצ"ע ע"ש מה שפי' בכונת דברי הר"ן שהיא כפשוטה באומר ביתך וכו' אחהמ"ר מלבד דדוחק לפרש כן בדבריו כיעו"ש. עוד בה דבודאי נר' דלא שלטו מאו"ע בדברי הר"ן בחי' עדפ"ג דשם ביאר דעתו בפי' דמוקי לההיא סוגייא באומר ב"ז שהוא ש"א וכנז"ל. גם מ"ש אח"כ ע"ד המש"ל שכתב דתירוץ השני של הרשב"א לא ניתן ליאמר אליבא דהר"ן והק' עליו כקושיין דלעיל דתי' הב' כתבו הר"ן בחי' וסיים ואף דהתם איירי הר"ן בביתך ואילו הכא הוא בב"ז לענין זה אין חילוק ע"ש. הנך רואה דכפי מ"ש הר"ן בד' פ"ג אין מקום לסיום דבריו אלו

והנה מאי דהביא המש"ל שם דברי הר"ן בחי' בפ' המגרש דאוקמה באומר לב"ז שהוא ש"א. והק' עליו דנהי באומר ב"ז קי"ל דאפי' מת אסור בו מ"מ אמאי לא חשיב כריתות כיון דאפשר שיפול וסבור היה לומר דשאני הכא דקאמר תרתי דהיינו ב"ז שהוא ש"א וכיון שכן אזלי' לחומרא בתרווייהו וכו' ומשו"ה לא חשיב כריתות. אך ק' דהר"ן ז"ל ס"ל דאם אמר ביתך זה משום זה אתה תופסו וכו' וא"כ ק' אמאי לא חשיב כריתות וצ"ע. ודע שקושיא זו שהקשה אינו אלא אליבא