שערי עזרה קכד

מאן דגזל לבינתא וכו' שם לבינתא הוא לשון ב"א שכן קורים אותה ובש"ס אמרו הדין למי שגזלה ועבדא עפרא קני וכו' האי לבינתא אחריתי היא וא"כ גם אנו שפיר למידין מינה לנ"ד והוא ברור. ועיין ע"ד הש"ס בס' לשון למודים ד' י"א והר המור דרוש א' לנשואין ובס' דרכי הים ד' ל' ובס' דרכי איש דק"ב עש"ב

והנה האי דינא דע"מ שלא תלכי לב"א לעולם דאינו גט כ"פ הרמב"ם בפ"ח מה' גירושין ה"א ונר' דעתו דבדוקא נקטו בגמ' לשון זה. ברם הרשב"א ז"ל בחי' לגטין עדכ"א כתב דלאו דוקא נקטו לש"ז דבכי האי משמע ודאי דהו"ל כריתות דהא מכרן האב או שמת מותרת ליכנס בהן כדאמרי' בנדרים קונם לביתך שאיני נכנס מת או שמכרו ה"ז מותר. אלא הכא באומ"ל שלא תלכי לבית זה של אביך לעולם. ואכתי ק' דהא אפשר דנפל הבית בחייה והו"ל כריתות דכיון דאפשר אעפ"י שאינו בריא כריתות קרינא וכדאמרי' ע"מ שלא תשתי יין וכו' ושמא מיתה שאני דשכיחא אבל שתפול לא חיישי' א"נ י"ל אעפ"י שנסתר הבית לא אמרי' בכי האי נפל אזד"ל דהתם גבי שוכר אמרי' נפל אזדא דלדידיה שכרו ולא לראות בו בחורבנו. אבל לגבי איסור אפי' בקרקעו אסור ליכנס דאפי' דריסת הרגל אסר עליה דבין שיהיה הבית כמות שהיה בשעת תנאו או שנפל לאחר מכאן לעולם אסורה בו שכניסת קרקע אסר עליה והארץ לעולם עומדת וזה נר' יותר וכנר' מהתוספתא כמו שאנו עתידין לכתוב בפ' המגרש. והרמב"ם ז"ל שכתב הלשון הזה כצורתו נר' מדבריו שאף לש"ז לא הוי כריתות ובפ' המגרש נאריך בו בס"ד במה שיש עליו מן הקושי. ובתוס' תי' דהתם בנדרים הוא דאמרי' שאם מת מותר ליכנס דבנדרים הלך אחר לב"א אבל הכא כל יוצאי יריכו קרי בית אביו וכו'. ורחוק הוא ועוד מכרו לאחר מאי איכ"ל וצ"ע עכ"ד. ובחי' בפ' המגרש ע"ד פ"ג הק' ע"ד הרמב"ם ודחה דבריו וכתב דלישנא לאו דוקא לא ע"מ שלא תלכי לב"ז ש"א קאמר דאע"ג דנפל הבית או נשרף דהו"ל כריתות מ"מ כיון דעכשיו בשעת תנאו אינו מצוי ליפול או לישרף לא קרינן ביה כריתות ואפי' נפל אינה מגורשת דלא דמי למיתה דמיתה שכיחא וכיון שכן אפי' שאמ"ל כל ימי חיי פ' הז"מ. וכן ביין זה כיון שהוא מצוי ליאבד הז"מ והיינו נמי דבתוספתא וכו' ע"ש. ושם הסכימה דעתו כתירוץ הא' שתי' בפ' המביא תניין ובפ' המביא כתב שתי' הב' נר' יותר לע"ד י"ל לזה מאחר דליכא נפקותא בזה לענין דינא דלשני התי' הוי גם אם נפל אינה מגורשת א"כ ל"מ ול"מ שינוי הזה. והריטב"א בחי' לגיטין לקושיא הא' אוקמא באומר לב"ז ש"א ולקושיא הב' נפל אזד"ל תי' כתי' הב' של הרשב"א שתי' בפ' המביא וכתב וזה נכון ע"ש. האמנם בחי' לסוכה שנדפסו בס' שבע שי' להרשב"א שהם לו כמ"ש החיד"א ז"ל בשה"ג ח"א מער' יו"ד אות ל' ועיין בס' משק ביתי בכללי הפוס' אות ל"ד ובמפתחות ס' הר המור ד' א' וכ"כ בפי' בתחי' המס' שם ראיתי דיש שינוי בדבריו דשם בחי' ע"ד כ"ד הק' אמאי לא הוי כריתות דהא אם מת או מכר וכו' ואפי' אמר לב"ז שהוא ש"א דהשתא אע"ג דמת אומ"כ אסורה מ"מ אם נפל אזדא ותירץ דהכא מיירי כשאמ"ל שלא תלכי לב"ז ש"א דהשתא מתסרא בה כל ימי חייה ואפי' נפל ותנא לא נקט לישנא דבעל בדוקא אלא דקתני שהתנה עליה שלא תלך לעולם בשום צד לבית שהוא ש"א ושאמר זה בלשון מספיק כראוי עכ"ד. ונר' דיש ט"ס בדבריו וכצ"ל כשאמ"ל שלא תלכי לקרקע ב"ז ש"א וכו' ויש ללמוד זה מדבריו בחי' על קידושין שנדפסו עם תוס' רי"ד דשם ע"ד ה' שאמרו ע"מ שלא תלכי לב"א וכו' כתב פי' לאו דוקא בהאי לישנא וכו' אלא הכא באומר לקרקע זה ש"א דהכתא מתסרי ביה אפי' לאח"מ או מכירה אפילו לאחר נפילה דקרקע גופיה איתא הכא וכן לענין קונם. ואפשר דלגבי הא אם הבית חזק ואינו רעוע לא חיישי' לנפילה שיפול בחייה לפיכך כי אמר לב"ז ש"א אינו כריתות שמא לא יפול בחייה והדבר קרוב כיון שהוא חזק. אבל בתוספתא מוכיח כלשון הראשון עכ"ל. הרי נר' דיש ט"ס בדבריו וכנ"ל. אך זאת שק"ל דבחי' סוכה וקדושין כתב לקושית אם נפל דהכא באומר לקרקע זו ש"א וכו' והם היפך דבריו שבחי' גיטין דשם כתב לקושיא זו דיש לחלק בין שכירות לנדרים דבנדרים הכל נאסר ואפי' הקרקע דאף דריסת הרגל אסור עליה וזה נכון. והוא כתי' הב' של הרשב"א ז"ל דמזה נר' דס"ל דאפי' לא אמר כ"א בל' זה שלא תלכי לב"ז ש"א גם אם נפל אסורה לילך לשם דדריסת רגל אסר עליה. ואילו בחי' סוכה וקי' דקאמר דהכא כגון שאמ"ל בקרקע וכו' נר' דס"ל דאם לא אמר אלא שלא תלכי לב"ז שהיא ש"א אם נפל מותרת ליכנס שם. ומוכר"ל בדוחק דבחי' גיטין הדר ביה מדבריו שבחי' סוכה וקי' וסוגייא בדוכדא עדיפא שבחי' גיטין נר' לו יותר תי' זה כתי' הב' של הרשב"א ז"ל. ובחי' על מס' עירובין דט"ו הק' קושיא הא' דהא אם מת וכו' ותי' דהתנא לא דק בלישניה אלא דאמר בלישנא שלא תלך שם לעולם כגון שאמר לב"ז שהיא ש"א. ולא הק' קושיא הב' דאם נפל אזדא. אפשר משום דכבר כתב דהתנא לא דק בלישניה דיתורץ בזה גם קושיא הב' דאמר בל' המועיל ולא חש להאריך כ"א להביא דברי התוס' שתי' דלב"א משמע אפי' לאח"מ כדכתיב שבי אל' ב"א וכתב עליהם דדבריהם הם אמת כשאומ"ל לאחר מיתת אביה דומיא דהתם כי אין הכונה לא לבית שהיה ש"א כי היום אינו ש"א וכן כל כיוצא בזה ע"ש

והנה כקושית הרשב"א ז"ל מדברי התוספתא ע"ד הרמב"ם כן הק' הה"מ ז"ל שם. וה' מכתב מאליאו ז"ל בד' קע"ו כתב דל"ק כיון דתוס' זו לא הוזכרה בת"ד ומה גם דנר' בהדיא שהיא נגד דברי התלמוד דבגמ' אמרי' כל ימי חיי וכל ימי חייפ' הז"מ מיד משום דאפ' לבוא זמן שתהא מותרת לעבור על אותו דבר שהתנה עמה. ואילו בתוס' קתני נקצץ האילן ונסתר הכותל ה"ז גט דמשמע בהדיא דלא הוי גט עד אחר שיקצץ האילן ויסתר הכותל וכיון שכן לא חש לה הרמב"ם ז"ל ע"כ. ואני אומר אחהמ"ר אי מהא דכל ימי חיי וכו' נר' דת"ד הוא נגד דברי התוס' הא לא ארייא מאחר דמיתה שכיחא יותר מקציצת האילן וסתירת הכותל לכן קאמרה הגמ' בהא דכל ימי חיי וכו' דהויא מגורשת מיד ולעולם י"ל דל"פ אהדדי ויש לחלק בנושאים וכמו שכן מוכח מסוף דברי הרשב"א שם. והרב מאמר מרדכי בחי' גיטין על ד' פ"ג תירץ דרבי' דחה תוס' זו מכח מ"ש בת"ד דע"מ שלא תלכי לב"א לעולם אין זה כריתות. ומשמע ליה לרבי' מכאן שלא הותרה במה שנאסרה אין זה כריתות כמ"ש הרשב"א והה"מ והר"ן ז"ל ומכח זה דחה תוס' זו ע"כ. ות'ם אני ע"ד דהא עליה אנו דנין איך פסק הרמב"ם כפשט לישנא דש"ס ודברי התוס' הם נגד דברי הגמ' ובודאי דמוכר"ל דלישנא דש"ס הוא לאו בדוקא אלא שאמר לב"ז שהוא ש"א וכו' או תי' אחר כמ"ש המפ' ז"ל ואיך איהו ז"ל תפס פשט לישנא דש"ס. וכך הם דברי הרשב"א והרמב"ם שכתב הלשון הזה כצורתו נראה מדבריו שאף לשון זה אינו כריתות ובפ' המגרש נאריך בו במה שיש עליו מן הקושי ע"כ. וכונתו היא לומר דהרמב"ם דכתב לישנא דש"ס כצורתו יש להק' ג"כ עליו מדברי התוס' דהוי היפך דבריו

עוד ר"ל שהביא מה שהק' הרמש"ל ז"ל ע"ד הרשב"א