שערי עזרה קיז

כוליה יומא ע"כ. ובס' אהל ישרים מער' תי"ו אית כ"ה הביא דברי סמ"ג לאוין ק"י דכתב דר"ח ור"מ פוסקי' כל תיקו מד"ס לקולא ונחלקו עליהם גדולים ואומרים דכל תיקו דאיסו' לחומרא ע"כ ומזה הק' על החיד"א ז"ל דלא ראה דברי הסמ"ג הנ"ל וגם הק' על הי"מ שכתב דט"ס נפל בהגמ"י וצ"ל ר"מ דלא זכר לדברי הסמ"ג ע"ש. ועם דמאי דהגיה הי"מ לא בדברי הגמ"י כ"א בס' יראים בעצמו ויש להעיר ע"ד וכנ"ל. מ"מ לא תיקשי ג"כ קושיתו עליו גם במ"ש הסמ"ג דר"מ פסק לקולא ואיהו הגיה ר"מ במקום ר"ח ל"ק דהסמ"ג כונתו במ"ש ר"מ הוא על הרמב"ם ואילו הי"מ מ"ש צ"ל ר"מ כונתו על פוסק אחר הוא רבינו מאיר ז"ל ותול"מ

ועמ"ש הסמ"ג ונחלקו עליהם גדולים וכו' כ' בביאורי מהרש"ל ז"ל ע"ז וז"ל אבל האשירי פי' טעם אחר לפי שהתלמוד שקיל וטרי למיפשט להתיר ודחי בדחויים קלים. אלא דעת בני הישיבה נוטה לחומרא ע"כ. ממאי דהוצרך לתת טעם לאסור משום דשקיל וטרי וכו' נר' דבשאר איסורים ס"ל דאזלי' לקולא. וגם מרן הב"י ז"ל כן ס"ל בדעת הרא"ש ז"ל דבדין המשכיר בית בי"ד וכו' כתב דהרמב"ם והרא"ש ז"ל פסקו לקולא דלא כהגמ"י וכו', גם הי"מ בתחילת סי' תרל"ד כתב תיקו דאורייתא לחומרא ודרבנן לקולא כ"כ הרי"ף והרא"ש בפ' במה אשה ע"כ. ושם בס' אהל ישרים הביא ע"ש רבו ז"ל דהרא"ש בר"פ במה טומנין כתב דר"ח פירש דמשום חומרא דשבת אזלי' לחומרא ע"ש וכתב משמע דבשאר איסורים אזלינן לקולא ע"כ. אשר מכל זה יש לעמוד על דברי ה' קרבן נתנאל בכלליו סי' כ"ב הבי"ד האה"י שם באות כ"ד דדעת הרי"ף והרא"ש דאף בדר' אזלי' לחומרא בתיקו ולענין ממונא לקולא ע"כ. שו"ר דכבר האה"י שם ציין ע"ד הי"מ וע"ד היבין שמועה כלל רפ"ח ונר' דאף הוא היה מתכוין להק' עליו כזה: סימן ט"ז

נשאלתי אשה שיש לה כאב באזניה והיא חרשת מעט ואמ"ל הרופאים שאם יכנסו לה מים באזניה מזיקים לה. וחששה לעצמה ונמנעה כמה חדשי' ולא טבלה לנדתה והן עתה שאלה אם יכולה לתת מעט מוך או צמ"ג באזניה לסתום את נקבי האזנים שלא יכנסו בהם המים או לא

הנה אמת אגיד כי בו בפרק שנשאלתי ע"ז השבתי להם מדעתי דלע"ד נר' שאם תביא מוך קטן מעט ותקשור אותו בחוט כדי שתוכל להכניס את המוך יותר בעומק לפנים באזניה ותעשה כן ושוב אח"כ תמשוך המוך הנ"ל ע"י החוט הקשור בו באופן שהמוך הוא נכנס כולו לתוך חלל הנקב בפנים תו ליכא חציצה בענין זה דמצד המוך מאחר שנכנס כולו בעומק הגוף ולא נשאר ממנו בחוץ כלל תו ליכא למיחש כלל. ומצד החוט של הקשר במוך שנשאר מודלה ויוצא לחוץ על האזן כדי שאחר הטבילה תמשוך בו את המוך גם בזה ליכא חששא מאחר שחלל נקב האזן רחב הרבה מעובי החוט המודלה ואינו חוצץ. ושוב אח"כ בינותי וחפשתי בס' ש"ץ וראיתי בס' בינת אדם בסי' י"א דכתב וז"ל אשה שיש לה כאב באזן ואינה יכולה לנקות מבפנים הצואה מה דינו. תשו' דב"ז חפשתי ולא מצאתי ואנהר לי עיינין משמיא ומצאתי בתשו' הרמ"ע סי' ק"י בלפלוף יבש שבתוך החוטם מהו שיחוץ. הכלל בחציצה שלא ניתנה תו' למה"ש ומה שהוא חלל הגוף אפי' ראוי לביאת מים אי"צ אלא במקום שדרכו להיות מגולה לפעמים כגון תוך העין ובית הסתרים וקמטים. ונכון ליזהר על שפתי החוטם בפנים שלא יהיה בו לפלוף יבש אבל בחלל הפנימי פשיטא שאינו מעכב והמחמיר לא הקפיד אלא בצואת החוטם ואין צואה אלא יוצאה קצת לאפוקי הדבוקה בגובה החוטם או בחללו בפנים שאינה יוצאה עדין וכו' ובכל מקום שאין דרכו להתגלות לעולם אפי' ראוי לא בעינן שאין שום אדם מקפיד עליו ועוד מה שהוא לגמרי מן החלל לאו בקפידה תליא מילתא אלא כל עיקר אינו טעון ביאת מים ע"כ ומכאן נוכל ללמוד להנ"ל עכ"ד ז"ל יעו"ש. גם אנו נאמר לנ"ד דנוכל ללמוד ההיתר מדבריו ז"ל וליכא שום חשש בדבר באופ"ז הנ"ל. שוב אחכ"ר בס' מגד שמים למוהר"י סיניגאלייא ז"ל בסי' מ"ז דנשאל כנ"ד והאריך וכתב דאילולא דמסתפינא הייתי אומר דאם תניח המוך בעומק האזן שרי בודאי משום דהייתי קורא לה מקום בלוע וכו' והבי"ד מוהרמ"ע ז"ל הנ"ל ושהרב זרע אמת בחיו"ד סי' פ"ו הבי"ד והסכים עמו ותקע יתד זו כדי לסמוך עליו בענין שלו ועוד הבי"ד הנו"ב ז"ל בחיו"ד סי' ס"ד ושהרב כסא דהרסנא בס' בשמים ראש בסי' קנ"ו פלפל בדבריו והאריך ומסיק לדינא דמורין לה שתניח המוך לפני ולפנים במקום שאין עין רואה דאז הוי חלל הגוף ובחלל הגוף כבר הורה גדול מוהרמ"ע דמה שהוא חלל הגוף אי"צ לביאת המים וכדאי הוא לסמוך עליו עכ"ד יעוש"ב. ואני אומר דאם קושרת את המוך בחוט דתו היא מכנסת אותו לפנים הרבה ואינה חוששת דיוצא הוא ע"י משיכת החוט הקשור בו תו הוי יותר היתר בדבר מנדון הרב ז"ל וליכא חששא כלל ותול"מ הנלע"ד כתבתי לשוני ע"ט ס"ט

אחז"ר נד"מ ס' רב פעלים ח"ב לה"ה כמוהרי"ח יצ"ו ושם בסי' כ"ז נשאל כנ"ד ומע' חכמי עירו כתבו שני תיקונים או שתניח צמ"ג בטופח עמ"ל ויהיה רפוי. או שבתחילה תדיח ידיה במים שיהיה טופח עמ"ל ואח"כ תכניסנה באזנה ברפיון. והוא יצ"ו דחה לתיקון הראשון יען דהצמ"ג תחוב במקום צר וכו' לא יהיה רפוי אלא מהודק וסותם סתימה מעלייא. גם דחה לתירוץ הב' דלאו דוקא עומק האזן נסתם מן המים אלא גם חוץ לעומק יש חציצה כיון דהאצבע באה מבחוץ לתוך האזן ובהכרח שתהיה חוצצת גם חוץ לעומק. והם הביאו סיעתא לדבריהם מדברי בינת אדם סי' י"א דלמד היתר לאשה שיש לה כאב באזנה מתשו' הרמ"ע ז"ל דמה שהוא לגמרי מן החלל אין טעון ביאת מים כל עיקר והוא יצ"ו דחה לזה דהתם קאי על הצואה שבעומק האזן אבל כאן לאו דוקא עומק האוזן וכו' כנ"ל. ולא מצא תקנה כ"א ע"י יד חברתה ושתדיח ידה במים מקודם שתניח אצבעה באזנה ובתנאי שיזהירנה המורה שתתחוב לה אצבעה ברפיון ולא בחוזק ע"ש. והנך רואה דגם הם יצ"ו לא ראו דברי ה' מגד שמים ודברי ה' בשמים ראש סי' קנ"ו דמורין לה שתניח המוך לפני ולפנים וכו' ובחלל הגוף אי"צ לביאת המים וכדאי הרמ"ע ז"ל לסמוך עליו ובפרט כפי מה שמצאתי אנכי הדל תקנה לשיהיה המוך או הצמ"ג נכנס הרבה לפנים והוא ע"י קשירתם בחוט דבזה יהיה נכנס המוך והצמ"ג לפנים הרבה בחלל הגוף ולא יהיה נשאר ממנו בחוץ בשפת חור האזן כלל ליכא למיחש למידי ולע"ד דזה עדיף יותר מתקנת ה' כמוהרי"ח יצ"ו וכאשר יראה הרואה דבתקנתו שהיא ע"י יד חברתה עדין איכא חששא לשמא תתחוב אצבעה בחוזק ולא ברפיון ובתקנה זו ליכא חששא כלל. ועיין עוד שם בדבריו בסי' כ"ח ותמצא שההיתר יותר מרווח באופ"ז ע"ש ואין להאריך: