שערי עזרה קטז

אחרת ובשכחה נזמה לעולם אינה צריכה טבילה אחרת ע"ש. ונר' דס"ל דאין חילוק בין נזמי האף לנזמי האוזן כלל דבכולהו איצ"ט אחרת מדלא הביא בשמו שחילק ביניהם. וא"כ כפי האמור ומדובר בנ"ד שהם רפויים הגם שאינם רפויים כ"כ מאחר שכבר שמשה עם בעלה אין להצריכה טבילה אחרת כנלע"ד

עו"ר בזכו"ל שם דכתב צפורן שאין לכלוך תחתיו ע"ש ס"כ דאי"ח ולמורם אפי"ה צריכה טבילה שנית ועיין אורחות יושר דרי"ט דכתב דאפילו למחמיר הי"ד כשמצאה מבע"י אבל אם לא מצאה עד למחר ואפי' לא נזקקה עם בעלה הדבר מכוער ואיצ"ט אחרת אם לא נמצא שום לכלוך תחתיו ע"כ וע"ש בבאה"ט סקי"א דלהש"ך גם למחר צ"ט שנית היכא דאפשר ע"ש ע"כ

וחזי הוית בס' סד"ט סי' קצ"ט סק"מ דבתחי' האריך בספק דרבנן ואיתחזק איסורא אי דנין להקל או להחמיר ולבסוף כתב וז"ל ולפי"ז מ"ש הט"ז ז"ל בסי' קצ"ח סקי"ט להקל באשה ששכחה ולא נטלה צפרניה אם שמשה עם בעלה ואפי' א"י אם היה נקי תחת הצפורן והב"ח והש"ך החמירו אפי' שיודעת שהיה נקי תחת הצפורן מאחר שכבר נהגו ליטול צפורניהן משו"ה הצפורן עצמו חוצץ. נלע"ד דבידוע לה שהיה נקי יש להקל כדברי הט"ז או בלנה לילה אחת עם בעלה אפי' שלא שמשה וכדברי מוהר"מ מלובלין סי' ע"א. ואף הרמ"א שכתב להחמיר י"ל דדוקא בלא לנה עם בעלה הוא דמחמיר לכתחי'. אבל בא"י אם היה נקי אין להקל. ומ"ש בט"ז להקל מטעם סד"ר להקל הא הוכחנו בדאיתחזק הטומאה לא אמרי' סד"ר להקל והט"ז גופיה הדר ביה כמ"ש באו"ח סי' ק"ט וכו' ולמ"ש הה"מ בה' חו"מ הביאו הב"י באו"ח רס"י תל"ט וז"ל והטעם דאע"ג דסד"ר הוא כיון שבדיקת חמץ תחילתה על הספק החמירו בספיקו יותר משאר ספיקות של דבריהם ע"כ. וה"ה ה"נ כיון דבדיקת הגוף תחילתו על הספק החמירו בספיקו אפילו באד"ר לפי"ז בנ"ד ששכחה מליטול צפורן א' ולא עיינה תחילה אם היה נקי או לאו אזלינן להחמיר ולא עלתה לה טבילה עכ"ל ע"ש

וראיתי להביא כאן מאי דשייך לזה והיה כתוב מקודם אצלי דהרמב"ם ז"ל בה' אבוה"ט פ"ט ה"ג פסק דחציו בנפילה וחציו בביאה טהור. וכתב מרן ז"ל בכ"מ דבעיא בגמ' וסלקה בתיקו ופסקה לקולא דמידי דרבנן הוא ע"כ. גם בהרמב"ם ה' חמץ פ"ב הי"ג ואילך כתב הה"מ ז"ל ע"ד דבעיא דל"נ ופסק רבינו לקולא כדרך כל תיקו של דבריהם וכ"כ שם בה' ט"ז בד"ה היה חצי זית וכו' ע"ש. וההגמ"י ז"ל שם כתבו וכל אלו קיימין בתיקו וטעמא משום דס"ל דכל תיקו דר' לקולא וכ"פ גם ר"ח אמנם רא"ם ושאר גאונים נחלקו עליהם בזה ופסקו דכל תיקו דאיסורא לחומרא ואפי' בשל סופרים ע"כ. ובדין השוכר בית מחבירו בי"ד אם חזקתו בדוק או לא כתב הר"ן ז"ל דהיא בעיא בש"ס פסחים ד"ד ואמ"ל ר"ן בר יצחק תניתוה וכו' והדר דחו לה בגמרא ואפי"ה כיון דפשטה ר"ן ובדרבנן נקטי' כוותיה הבי"ד מרן הב"י ז"ל וכתב שכ"פ הרמב"ם והרא"ש ז"ל והכי נקטי' ודלא כהגמ"י שכתבו דר"מ ושאר גאונים חולקים בזה ופוסקים דכל תיקו דאיסורא לחומרא ואפילו בשל סופרים ע"ש. ויש לדעת דלמה הוצרך הר"ן ז"ל לומר כיון דפשטה ר"ן ובדרבנן וכו' אפי' לא היה פושטה ר"ן כ"א שהיתה בתיקו דוקא כיון שהיא במילתא דר' יש לנקוט להקל לדעתו כמ"ש הי"מ אות תרל"ד בשם הר"ן ז"ל דכתב בפ"ק דתענית כיון דלא איפשיטא משמע דלקולא נקטי' דבדר' היא ושכ"כ בביצה בג' מקומות ע"ש. ואולי י"ל דלרווחא דמילתא קאמר הכי שם ולעולם דס"ל דכל תיקו דר' אזלינן לקולא. או אפש"ל דמאי דהוצרך הר"ן ז"ל שם לומר כן הוא משום דהתם אפילו שהיא מילתא דר' היה מהראוי לומר מאחר דיש תקנה לדבר שיטרח ויבדוק למה לן למשכוני נפשין ולהקל אפי' שהוא איסורא דר' לא יעבור עליו מספק לכך הוצרך הר"ן ז"ל שם לומר כיון דפשטה ר"ן ובדר' נקטי' כוותיה. ויש ללמוד זה מדברי ה' מוצל מאש סי' י"ג דהביא שם דברי ההגמ"י הנ"ל דכתבו בשם רא"ם ושאר גאונים דפסקו לחומרא אפי' במילתא דר' ותמה דמ"ט כיון דכלל בידינו סד"ר לקולא ותירץ דאה"נ דבכ"מ איסור דמספק"ל איזה איסור או מותר בדר' מתירין אפילו לכתחילה אפילו באיסורין החמורין כמו ערוה וכיוצא. אבל ז"ד בדבר שאם נדון אותו לאיסור אזד"ל מכל וכל ואסור לעולם בלא תקנה. אבל בדבר ספק כזה שהספק אינו לאסור דבר או להתיר דבר אלא אם צריך לחפש אחריו לבדוק או לא אפי' במילתא דר' כיון דיש לו תיקון להחמיר ויבדוק למ"ל למשכוני נפשין ולומר ולהקל בדבר משום שהוא איסד"ר יטרח ויבדוק ול"י אד"ר עכ"ל. דמדבריו אלו י"ל לדברי הר"ן ז"ל דכתב כיון דפשטה ר"ן ובדר' נקטי' כוותיה וכנ"ל

וראיתי בדברי ה' מוצל מאש שם דכתב דמרן ז"ל חשב דההגה זו שייכא לדין שלמטה דהמשכיר בית בי"ד וכו' וכתבה שם וכו' אבל האמת הוא דאינה קאי אלא על דין חצי זית וכו' הסמוך לו לעיל ע"כ. ולע"ד גם מרן ז"ל ידע שפיר שהיא קאי על דין חצי זית וכו' אכן מאחר דגם הדין ההוא דהמשכיר בית בי"ד לא נפשטה בש"ס ומאי דפשיט לה ר"ן אדחייא לה ס"ל הוא ז"ל דהו"ל כשאר בעיות דקיימי בתיקו ולפי"ד ההגמ"י דדעת רא"ם ושאר גאונים דבכל תיקו דאיסורא פוסקים לחומרא ואפי' בד"ס. א"כ גם דין זה דהמשכיר בית בי"ד ס"ל דנקטי' לחומרא הגם דהיא מילתא דר' ולזה כתב מרן ז"ל בדין המשכיר דאנן נקטי' לקולא דלא כההגה שכתבו דרא"ם ושא"ג חולקים ופוסקים לחומרא אכן לדעת הר"ן ז"ל נוכל לומר ולישב כאמור. ועיין בהי"מ שם שהק' על תירוץ ה' מוצמ"א מדברי ההגהות דמוכח דס"ל דבכל תיקו דאיסוד"ר ס"ל לחומרא וגם בדברי רא"ם בס' יראים כ"כ בכמה מקומות בפי' כלל לכל איסורא דרבנן ע"ש. ולע"ד בדברי הר"ן אין סתירה לזה וי"ל כן

וראיתי להי"מ שם דכתב שמה שנמצא כתוב בס' יראים סי' רי"ז דצ"ט ששמע שגם ר"ח אזיל לשי' דכל תיקו דאיסורא אפי' בדר' לחומרא אין סופו להתקיים דהא ההגמ"י כתבו בשם ר"ח היפך מזה ואפשר שט"ס נפל שם בס' יראים וצ"ל ר"מ במקום ר"ח דהכי נקיט לה מרן בב"י או"ח סי' תל"ז ע"כ. ואחהמ"ר לדידי הפעוט הגהה זו שהגיה דצ"ל ר"מ ונסתייע מדברי מרן בב"י ז"ל לא אתבריר לי דמאי דנקיט מרן שם הכי כונתו היא על בעל ס' יראים בעצמו ותיבת ר"מ היא ר"ת רבינו ממיץ ז"ל וההגהות כתבו רא"ם והיא ר"ת ר' אליעזר ממיץ והוא כתב ר"מ וקיצר בלשון. אבל בס' יראים בעצמו איך שייך שיכתוב ר"מ והגם שנא' דתיבת ר"מ שהגיה בס' יראים היא ר"ת רבינו מאיר ז"ל והוא רב אחר עדין קשה במה שנסתייע מדברי מרן ב"י ז"ל דנקיט לה הכי דמרן כונתו פשוטה היא על רא"ם שהוא מביא דברי ההגמ"י ושם כתוב בפי' רא"ם. שו"ר להחיד"א ז"ל בס' יעיר אוזן במער' תי"ו אות ל"ב דהק' על הי"מ בהגהה זו קושיא אחרת ועוד הק' עליו ובקושיתו השנית יוצא מתוך דבריו כקושייתינו הנ"ל. וכתב, דיותר נ"ל דר"ח שכתוב בהגמ"י שסובר כהרמב"ם הוא ט"ס והוא ר"מ שידוע שהוא רבו של ההגמ"י ושמעתתיה בפומיה