שערי עזרה קטו

על חתיכת העור שהיא מועטת ביותר אין ספק שהוא מותר גמור. ועיין בהא דזוז"ג ביו"ד סי' ס' במורם ז"ל בהגהה ס"א דכ' בהמה שנתפטמה כל ימיה רק בדברים האסורים אסורה והפר"ח שם האריך בזה להתיר אף שנתפטמה הבהמה כל ימיה בכרשיני עכו"ם שכנ"ר לשיטת רש"י והרמב"ם ז"ל ושהכי נקטי' עש"ב. וראיתי להכו"פ ז"ל בכרתי סק"ג דכתב ז"ל נתפטמה כל ימיה ודעת הש"ך וכן הפר"ח דוקא שנתפטמה באיסורי הנאה ולא באיסורי אכילה ועיין פלתי שדעתי להתיר אף באיסורי הנאה זולת כרשיני עכו"ם וכיוצא ע"ש שהבאתי ראיה להתיר עכ"ד. ואנכי הדל ת'ם ע"ד דהגם דהפר"ח כ"כ בתחילה אבל לבסוף הסכים להתיר אף באיסורי הנאה ואפי' בכרשיני עכו"ם כיעוש"ב. והחיד"א ז"ל במחב"ר האריך וכתב סו"ד דבהמה או עוף שאכלה תדיר דברים האסורים באכילה שרי לאוכלה וכן היא הסכמת הפר"ח והמ"י כלל ס"ה וכו' ע"ש. והאמת הוא שהפר"ח התיר גם באיסורי הנאה וכנ"ל. ועיין בס' ערה"ש מ"ש ע"ד המחב"ר והפר"ח ע"ע

גם הא שאמרו ז"ל דאין אומרים חנ"נ אלא בבב"ח ליכא למיחש בזה הכא בנ"ד מכמה טעמי חדא דכשנפלה בחלב היה שלא בדרך בישול כ"א שהחלב הוא חומו קל מאוד וכמעט שהוא צונן שכן דרך עשיית הגבינות במקומינו. וכל שאינו בדרך בישול אפי' שהוא ע"י מליחה וכבוש אין אומרים בו חנ"נ וכמו שכ"כ הפר"ח ז"ל בכמה מקומות ע"ע. ועל הרוב ודאי הוא דליכא טעם מהעור בחלב כלל מאחר דצונן הוא. והגם דנימא דנ"ט מעט בהחלב כבר מבוטל הוא בכו"כ ס' שיש בהחלב כנגדו ומשום דבר המעמיד ליכא וכנז"ל. ועוד אף שנאמר דלא נפלה חתיכת העור בחלב כ"א שנפלה מהגוי לתוך חביצת הגבינה כשהיא בידו לגבנה ליכא איסור דחביצת גבינת החריץ כבר הועמדה מקודם ומשום טעם של עו"ק ליכא מאחר דליכא רוטב. ואף די"ל דנ"ט מתבטל בס' בגבינת החריץ בעצמה כיון דחתיכת העור היא קטנה ויש בחריץ יותר מס' כנגדה. וגם אח"כ כשמלחו חריצות הגבינות ונתנום יחד בחבית ונתמצה מים מהם ונעשו רוטב ע"י המים יש כו"כ ס' דמצטרפין הכל יחד לבטל. וגם אין תולין לומר דשמא הגוי נתן מאצלו בסתר חתיכת קיבה אסורה עם חתיכת העור לתוך החלב כדי שיקפא מהר דלא מחזקינן איסור לומר כן ובפרט דשומר ישראל נתן קיבה כשירה מאצלו לתוך החלב והוא עומד ע"ג לשומרו אלא אמרי' שחתיכת העור לבדה נפלה בדרך מקרה. ועוד אף שתולין לומר כן כבר כתבנו לעיל דהו"ל זוז"ג ומותר. באופן דלע"ד ליכא שום צד לאסור לא החריץ שנמצא בו חתיכת העו"ק ולא שאר החריצים כלל לא קודם המליחה ולא אחה"מ. ושמעתי שנוהגים בעירנו לאסור החריץ לבדו שנמצא בו חתיכת בשר או עור ובודאי כי זה הוא מצד החומרא דוקא כי מדינא הכל שרי וכאמור לעיל ותול"מ. לשוני ע"ט ס"ט: סימן ט"ו

אשה שטבלה בנזמים שבאזנה והם רפויים אבל אינם כ"כ רפויים וכבר שמשה עם בעלה ונפשה לשאו"ל הגיעה אם צריכה טבילה שנית או לא

תשו' הנה כבר נודע מ"ש מרן ז"ל בש"ע יו"ד סי' קצ"ח סכ"ג השיריים והנזמים והטבעות והקטלאות אם הם רפויים אי"ח ואם מהודקים חוצצים וכו' והראב"ד ז"ל כתב טעם לזה לפי שמקפדת להסיר אותם בשעת לישה וכיון שמקפדת בשום פעם אעפ"י שאינה מקפדת בשעת טבילה הוי חציצה. וכ"כ הרשב"א ז"ל בת"ה וזל אעפ"י שתכשיטים אלו אין מקפדת בהם אדרבא נוי הוא לה ורוצה היא בתכשיטים פעמים יש שמקפדת ומסירתן בשעת לישה וכיוצא בו וכן הטעם לחוטין ורצועות שבראשי הבנות, הבי"ד מרן הב"י ז"ל שם וע"ש בפרישה. והאח' ז"ל האריכו בזה והבאה"ט כתב בשם בה"י דס"ל דאפי' רפוי הטבעת חוצץ ואפילו בדיעבד צריכה לטבול שנית זולת אם כבר שמשה. והבי"ד ה' זכו"ל ח"א ד' רל"א וכתב דכ"פ בס' בארות המים סי' י"א כס' בה"י הנז'. ות'ם אני הדל ע"ד דהרואה יראה שם בדבריו דבתחי' כן הסכים בדעתו אבל אח"כ חזר בו וכתב וז"ל ואחכ"ר בס' גו"ר בגן המלך סי' קכ"ג וכו' ועיין בס' מעי"ש סי' י"ח דנר' דעתו להקל ולהכשירה בלא טבילה וכ"נ לע"ד מאחר כי רובם מכשירים ע"כ ע"ש. הרי דה' בארות המים הכשיר בדיעבד דעלתה לה טבילה הגם דעדין לא שמשה היפך דברי בי"ה. גם ה' עיקרי הד"ט בסי' כ"ב כתב כהזכו"ל ויש לתמוה עליו ג"כ. והב"ח ז"ל בסעיף כ"ז בדין הנזמים כתב דלא שרינן ברפויים אלא בנזמי האף אבל בנזמי האוזן דטריחא לה מילתא להסירם אי שרית לה ברפוי אתייא להתיר בשאינו רפוי תדע וכו' וכדכתבו התוס' בפ' במ"א לחלק בין נזמי האף לנזמי האוזן ומיהו דוקא לכתחי' יש להסירן אפי' רפויים אבל דיעבד אי"צ לחזור ולטבול אם הם רפויים וכן בחוטין שתולין בהם הקמיעין וכן במצנפת החלולין בכולן עלתה לה טבילה דיעבד אלא דלכתחילה צריך להסירן אפילו רפויים ע"כ. ומהתימה על ה' סדרי טהרה ז"ל דכתב בסי' קמ"ד וז"ל כ' הב"ח דאין חילוק בין נזמי האוזן לנזמי האף דלעולם רפויים אי"ח ומהודקים חוצצים וכן בחוטין שתולין בהם הקמיעות רפוי אי"ח ע"כ. שהרי הב"ח ז"ל בחלקו"ת ישית למו בין נזמי האף לנזמי האוזן והחוטין דבאלו גם אם הם רפויים לכתחי' חוצצים וצריכה להסירן קו"ט וכאשר מבואר בדבריו. ועיין לה' מלך שלם חיו"ד סי' יו"ד שהק' על הב"ח ז"ל שחילק בין נזמי האף לנזמי האוזן מכח דברי הטור ומרן הב"י ז"ל דלא חילקו משמע ודאי דס"ל דדין אחד להם. ועוד כיון דטעמא הוא משו' דאוזניה הם מכוסות וטריחא לה מילתא ליטלם משם הא גבי טבילה לא טריחא לה כיון שאוזניה מגולות כמ"ש הרב המפה בה' שבת סי' ש"ג והניח דבריו בצ"ע והמגיה שם ישב לזה. ובסוף התשו' שם מסיק הר' לדינא כס' ה' בה"י ואם טבלה בנזם שבאוזנה והוא רפוי צריכה טבילה אחרת זולת אם שמשה כבר וציין על תשו' ה' בארות המים הנ"ל וברור דכונתו בציון הלז להורות שדבריו הם סובבים ע"ד ה' בארות המים וכמו שכן מבואר בתוך התשו' שמקשה ע"ד במה שרוצה להכשיר ואיהו פוסק כהבי"ה ז"ל. והמגיה שם הביא בשם מקו"ש סי' נ"ה דלא חייש לסברת בי"ה ואם טבלה בטבעת ונזכרה קודם ששמשה עלתה לה טבילה ואי"צ לטבול שנית אם הוא רפוי וציין ע"ז בס' גן המלך וס' בארות המים הנ"ל. ובדברי בארות המים יש לעמוד דיש שינוי דבדבריו בתשו' נר' דעתו להכשיר דלית הקפדה דדוקא בטבעת משום הקפדה נגע בה רש"ל וכמ"ש ע"ד ה' מלך שלם ואילו במפתחות הספר כתוב שם דהעלה דאם לא שמשה עדין תטבול לחוש לדעת רש"ל אבל אם שמשה אין צריך לטבול ע"ש ובס' דב"מ סי' כ"ח ע"כ. והזכו"ל ז"ל שם הביא אח"כ בשם מוהרי"ש מודיאנו ז"ל בתשובה דשו"ט בארוכה בזה עם כל הפוס' הנ"ל וזאת הלכה העלה דאם טבלה בטבעת רפוי עלתה לה טבילה ואיצ"ט אחרת אפי' קודם ששמשה. ואם נסתפקה אם טבלה בטבעותיה או שידעה אלא שנאבד הטבעת דליכא למיקם עלה דמילתא אם רפוי או לא בזה לא עלתה לה טבילה וצריכה טבילה